בחלק הקודם למדנו שכל מצווה ומצווה עניינה שיבה והתחברות אל האלוקות, אל המקור. כאשר האדם מבין מהי משמעותם של המעשים הטובים - שיבה חזרה אל המקור - השמחה המלווה אותו בקיום המצווה היא בלתי מוגבלת, שכן "אין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה".
מהי "עבודה"?
עבודת ה' באופן כללי כוללת תורה ועבודה, ו"עבודה" עניינה תפילה - וכפי שנקט אדמו"ר הזקן במפורש: עסק התורה והמצוות, ובפרט מצוות התפילה. וידוע שהתפילה נקראת עבודת ה', שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", ושאלו חז"ל: "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה".
משל בן המלך:
אדמו"ר הזקן ממשיל זאת ל"בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה, ויצא לחפשי אל בית אביו המלך". "טוחן בבית האסורים" הוא המצב הירוד ביותר שבשביה, כלשון הכתוב במכת בכורות (שקראנו בשבוע שעבר): "עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים" - זהו השפל שבמצבים.
זהו מצבו של כל אדם הנכשל בדבר שהוא נגד רצון ה': בשעת מעשה הריהו ממש מנוול באשפה, טוחן בבית האסורים. [ואין בזה הבדל בין דבר גדול לדבר קטן, כפי שלמדנו בתניא באריכות: מי שהמלך אומר לו דבר והוא משיב "אינני רוצה" - נקרא מורד במלכות, בין בדבר גדול ובין בדבר קטן].
וכאשר יוצא אותו אדם ממצבו לחופשי אל בית אביו המלך - מה גדולה שמחתו. לפיכך, כאשר האדם מתבונן במצב שהוא עובר בכל מצווה ומצווה שהוא מקיים, מוכרח הוא להיות בשמחה.
פרקים כ"ט ול"א הם חשבון נפש אמיתי, ולא זו בלבד שהשמחה באה יחד עמו, אלא היא באה דווקא בגללו: משום שעשה חשבון נפש אמיתי ועמד על מצבו הירוד - הן מבחינה פוטנציאלית והן מבחינה מעשית - והנה הוא מסוגל עתה לקיים מצווה. בכל מצווה שיעשה יתבונן ביתרון האור הבא מן החושך, ושמחתו תהיה גדולה מאוד.
"ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו":
כאן עולה השאלה: הנשמה אמנם מתרוממת, אך הגוף נותר משוקץ ומתועב, ועדיין מלאות מחשבותיו הבלים. כיצד אפשר לדרוש מן האדם לשמוח בשעה שהוא מונח בתוך האשפה? כיצד הולכים שני הדברים יחדיו?
הזוהר מכנה את הגוף "משכא דחויא" - עור הנחש. הנחש עצמו הוא סמל הרע, ועורו הוא חלקו החיצוני והשולי, הירוד שבו, ואף אותו הוא משיל מפעם לפעם - נמצא שזוהי הפסולת שבפסולת. ואם הגוף נותר בשפלותו, ו"מהותו ועצמותו של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב להכלל בקדושה" - כיצד אפשר לשמוח?
לפני שנראה את התשובה, נביא סיפור הממחיש את העניין:
יהודי אחד סבל מבעיה מוכרת: כל דבר שעשה היה מלווה בפנייה ובאינטרס. בכל מצווה שקיים חשב מיד מה ייצא לו מכך, עד כמה יפרסמו אותו, מה יאמרו ומה יראו. הוא לא הצליח להשתחרר מן הרווחים הטיפשיים שבפניות ולהיות מונח בעניין עצמו - בעשיית רצון ה'. חיפש עצות ודרכים, ובהזדמנות נכנס ליחידות אצל הרבי, שטח את בעייתו וביקש כיוון מחשבה שיסייע בידו לצאת מן העניין.
אמר לו הרבי: "אתה איש עסקים. תאר לעצמך שבאים אליך בהצעת עסקה, ומראים לך שרווחה הריאלי מיליון דולר. אתה רואה זאת מוחשית, כבר מרגיש את הרווחים, ופתאום אומרים לך: חכה, יש כאן עוד דבר חשוב בעסקה - אם תעשה כך וכך תרוויח עוד חמישה סנט". אדם נורמלי ישיב : "אתה מדבר איתי על מיליון דולר, ומתעסק עמי בשטות של עוד חמישה סנט?".
וכך בדיוק, המשיך הרבי, בעבודת האדם: כשאתה מקיים מצווה, אתה מחבר את נשמתך לאלוקות ברמה הגבוהה ביותר - זהו המיליון דולר שבידך. בינתיים צועק לך הגוף: חכה, יש כאן רווח קטן, עוד מעט כבוד, עוד מעט הבלים. אמור לעצמך: כלום שווה לחשוב על רווח של חמישה סנט בשעה שיש בידך מיליון דולר?
זוהי גם תשובתו של אדמו"ר הזקן: "מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה" - ייקר האדם את נפשו בעיניו, שהרי היא יקרה ועוצמתית כל כך, וישמח בשמחתה. ועל כן מסיים: "שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף" - אין לערב בין שני העניינים.
כאשר האדם מציב את הפרופורציות במקומן הנכון, אין כל יחס בין מצבו של הגוף לבין השמחה שבכל מצווה ומצווה. יביט אפוא על המצווה, על עצם החיבור, על רגעי התפילה - אף שהם מועטים, ואף שלאחריהם ייפול שוב - וישמח בהם. כך ירדוף תמיד אחר הנקודות המביאות לידי שמחה, ולא יהיה מונח בעצבות ובמרמור השטותי הבא מצד הגוף.
בזה סיים אדמו"ר הזקן את תשובתו בפרק זה על ששאל ביחס לנלמד בפרקים כ"ט ול"א, ולסיום העניין הוא מביא לכך הוכחה מעניינת - ובהשגחה פרטית, היא עצמה עניינה של פרשת השבוע.
"והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים":
מה שאנו אומרים ליהודי - שישמח במצווה שהוא מקיים אף שגופו נתון בשפלותו - הוא בדיוק מה שאירע ביציאת מצרים. די להתבונן במצבם של ישראל במצרים וכיצד נראו בצאתם משם, ולתרגם זאת למישור הרוחני, כדי לראות שזהו אותו עניין ממש.
להבנת הדברים מקדים אדמו"ר הזקן שאלה שאינה מובנת בפשט הכתובים: משה רבנו בא לשכנע את פרעה שיוציא את ישראל ממצרים, ומה הוא אומר לו? "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה'" - הליכה של שלושה ימים בלבד, לא בריחה ולא עזיבה. ואילו בפרשת בשלח נאמר: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם". מדוע "כי ברח"?
רש"י מבאר שפרעה שלח עם ישראל את ה"אקטורין" שלו. משהגיעו שלושת הימים שנקבעו וראו שאין ישראל חוזרים אלא מתקדמים והולכים, שבו השליחים אל פרעה - מהלך שלושה ימים נוספים - והגידו לו שברחו. משעברו ששת הימים, ביום השביעי רדף פרעה אחריהם, ואז אירעה קריעת ים סוף על כל נסיה.
ומכאן שאלת אדמו"ר הזקן: מדוע היה צורך באמתלה של שלושת הימים? אילו היה משה רבנו בא לפרעה ואומר לו שהם יוצאים לעולם ואינם חוזרים, לאחר עשר המכות היה מוכרח לשלחם. ובלשונו: "ולכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת, ואילו אמרו לפרעה לשלח העם לחפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם".
הכיוון לתשובה: כלל הוא שכל המתרחש אצל יהודי בגשמיות הוא תוצאה של מצבו הרוחני, ולכן כשאירע לאדם דבר - מיד הוא בודק את מצבו הרוחני ואת מזוזותיו. היותם של ישראל במצרים בגשמיות נבעה מכך שברוחניות היו שקועים במ"ט שערי טומאה: נפשותיהם היו בשיא השפלות והרוע.
וכאן עולה השאלה: כיצד בכלל אפשר לצאת ממצב ירוד כזה?
ידוע שבכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכריזה, כמובא בפרקי אבות. שואל הבעל שם טוב: מי שומע את הכרזת הבת קול הזו? ומשיב, שמפעם לפעם רואים אדם המתעורר פתאום להתקרב אל הקב"ה בלא כל הכנה מוקדמת - משום שבאותו רגע נקלטה אצלו הבת קול: הוא נכנס ל'אזור קליטה', והכרוז פעל בו את התעוררותו.
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין שמחה גדולה כצאת מן הגלות והשביה - כמשל בן המלך הטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה היוצא לחופשי אל בית אביו המלך. כל מצווה היא יציאה כזו, ולפיכך דווקא חשבון הנפש של פרקים כ"ט ול"א מוליד שמחה גדולה, כיתרון האור הבא מן החושך. עמדנו על השאלה כיצד ניתן לשמוח בשעה שהגוף נותר "בשיקוצו ותיעובו", כ"משכא דחויא", ועל התשובה: "תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה", בלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף. כמו כן פתחנו בביאור בחינה זו כבחינת יציאת מצרים, בשאלה מדוע יצאו ישראל דווקא בדרך של בריחה, ובכלל שמצבם הגשמי של ישראל נובע ממצבם הרוחני.
בחלק הבא נמשיך בביאור עניין יציאת מצרים, ובקשר שבין מצבם הרוחני של ישראל במצרים לבין עבודת האדם ושמחתו בקיום המצוות.