על דרך זה גם בענייננו: הרוצה לשבור את טמטום הלב הבא מן היצר הרע - ישתמש באותו נשק שהוא נשקו של היצר הרע.
מדוע נזקק אדמו"ר הזקן לשתי דוגמאות?
אדמו"ר הזקן מביא כאן הן את הגמרא הראשונה - "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" - והן את הלשון "פגע בו כיוצא בו". מהו ההבדל בין שתי הדוגמאות, ומדוע אין די באחת מהן? הדבר עומד בהתאמה לשני סוגי ההתבוננות שלמדנו בפרק כ"ט ובפרק ל':
"מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא": הגרזן הבא לחטוב את העץ נעזר בעץ עצמו, אך אין העץ הוא החוטב - החוטב הוא הברזל, והעץ אינו אלא בית יד לאחוז בו, כלי עזר בלבד. אין הוא פוגע בעץ במישרין אלא מסייע מרחוק. דוגמה זו מכוונת כנגד ההתבוננות שבפרק כ"ט - התבוננות ברע הנעלם, שאינה מביאה את האדם לעצבות ישירה אלא לנמיכת רוח בלבד. השימוש אינו בדבר עצמו, אלא בסיוע בעלמא, כבית היד.
"פגע בו כיוצא בו": כאן הפוגע הוא הדבר עצמו, נגיעה ישירה ללא אמצעי. דוגמה זו מכוונת כנגד פרק ל' - התבוננות שבה מצביעים לאדם באצבע על רע גלוי שבו, שאינו מתמודד כלל, ושהוא גרוע מן הקל שבקלים, עד שנעשה שפל רוח כפי שלמדנו באריכות. שם מגיע האדם ללב נשבר ממש ולעצבות מוחשית יותר, שכן הוא נוגע בדבר עצמו.
לפיכך, אם חש האדם אפילו לזמן קצר נמיכות רוח ועצבות - אין בכך רע. זו בבחינת המכה הראשונה, הקובעת את כל העניין: כאשר אין האדם מצליח להתעורר, יש להשתמש בטכניקה של היצר עצמו. העצבות אינה נשק של קדושה בדרך כלל, שהרי בקדושה הכול הולך בשמחה, אלא נשק הבא מצדו של האויב - ובנשקו ובתחכומיו שוברים אותו. לכך נצרכו שתי הדוגמאות.
ועל זה נאמר: "בכל עצב יהיה מותר" - שלמה המלך מלמד שיש יתרון בעצב. איזה יתרון? כאשר משתמשים בו נכון, בזמן הנכון ובמינון הנכון, יש בו יתרון של ביטוש היצר, הפותח את הלב להתעוררות בתפילה ובעבודת השם. ומהי התועלת? "והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב כדלקמן" - לאחר אותה מכה מגיע האדם לשמחה. וכפי שנראה בהמשך הפרק, כיצד נעשה מעבר חד כזה מעצבות לשמחה: כיצד עובר אדם המדוכדך והשרוי בעצבות, מרגע אחד למשנהו, אל השמחה. זהו המפתח, והוא יתבאר בחציו השני של הפרק.
[יש להדגיש במי מדובר: לא באדם השמח אך אינו עובד השם, אלא באדם שהוא עובד השם, אלא שאינו מצליח להתעורר מפני טמטום הלב והאטימות שבו. לו אומר אדמו"ר הזקן: אם יש אטימות בלב ואין ההתעוררות באה, סימן שהבהמיות גסה מדי וזקוקה לביטוש. לשם כך מובאים סוגי התבוננות שונים - פרק שלם בפרק כ"ט ופרק שלם בפרק ל' - וכל מטרתם אחת: שהאדם יעמיד את עצמו במקום הנכון וייתן לעצמו את הציון האמיתי, עד שיראה עצמו שפל רוח יותר מכל הקהל המתפלל. אף מי שהוא עובד השם ושמח, באותו רגע שבו ייתן לעצמו את הציון האמיתי - לא זו בלבד שלא יהיה שמח, אלא יהיה עצוב, נמוך ושבור. אך לשברון זה יש תועלת, שכן זו הדרך היחידה ללמד את האדם. הרי זו ירידה לצורך עלייה].
ההבדל בין עצבות למרירות:
עתה עוברים לשלב ב'. אמרנו שהשלב הראשון הוא באמת בעצבות, אך יש למקד את הדברים: מהי עצבות? גם בתניא, כשמוזכר המושג עצבות, אין זה אלא לרגע קטן, ומיד יש לעבור אל עולם המרירות; ואף המרירות אינה סדר עבודה, שסדר העבודה הרגיל הוא שמחה. לעיתים מאבדים את הגבול הדק שבין השניים ואין שמים אליו לב:
עצבות: תכלית השפלות והירידה, המוליכה את האדם לדיראון עולם. זו תחושה שבה האדם נהנה, כביכול, ממסכנותו - "טוב לו שרע לו". אין זה שהוא מחפש את המצב, אלא שאינו יודע לצאת ממנו, והתחושה שואבת את כל כוחותיו עד שהוא שוקע בתוך עצמו. כשבאים אליו ומציעים לו לעשות דבר, הוא משיב שאינו רוצה לעשות מאום; הוא שקוע בדכדוך וב"תרחמו עליי", ואף אם יתנו בידו כמה שקלים לפתוח בהם עסק - אין הוא רוצה לפתוח דבר ואף אינו רוצה שיתנו לו דבר. ממצב זה אין תקנה.
מרירות: ההיפך הגמור, והיא מוליכה את האדם לרוממות, לבניין ולשמחה. המריר צועק בתוך עצמו: "למה אני נמצא במצב כזה? חבל שאני נמצא בו", ואינו שוקע ברחמים עצמיים. יש בו חיות, והוא כועס על עצמו ומחפש: "איך יוצאים מזה? למה הגעתי לזה? אני חייב לעזוב זאת מהר ולברוח מכאן". אין הוא שמח כרגע, אלא כועס על עצמו, אך הוא מלא אנרגיה וחיוניות, ואינו שרוי בדכדוכו של העצוב שנמשל בפרק א' לעפר - נפול ואינו זז. המריר מלא תזוזה ומחפש כל דרך לצאת, ואם יציעו לו סחורה לפתוח בה עסק - יקפוץ על המציאה, ובלבד שייצא ממצבו.
משל לאדם שהזהירוהו שלא לרדת לים - הים סוער, דגל אדום מונף ואין להתקרב - והוא משיב שהוא יודע לשחות, ויורד. משהגיע לשם החלו הגלים להיאבק בו, ועוד רגע והוא טובע. מה תחושותיו באותה שעה? "איזה טיפש הייתי שלא שמעתי", והוא מחפש כיצד ייחלץ משם. אין הוא שוקע, אלא מתחיל להיאבק ואוחז בכל עלה: היכן אפשר לצאת מכאן. אין הוא שמח, אך אף אינו בעצבות - הוא במרירות על המצב שבו הוא נמצא.
אדם כזה אמנם עלול להימצא במצב אבוד, להיאבק ברוח עד שלא יוכל עוד. אך בעבודת השם אין מצב אבוד: תמיד יש אפשרות להתרומם ותמיד אפשר לתקן. לפיכך, כאשר האדם יודע את אמיתת הדבר, מכיר את מצבו ומתבונן בפרק שלם - פרק ל' - ומכיר לעצמו שאין הוא במצב טוב, אלא שמסקנותיו מן ההכרה הזו חיוביות, ממילא הוא מתרומם ומחפש כיצד לצאת מן העניין.
וזהו המשך הלשון בתניא: "אך באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש" - אדם שיש לו לב נשבר ומר לו בנפשו על שחטא ועל שעשה שטויות, אין זו עצבות כלל.
מהי, אם כן, הגדרתה המדויקת של עצבות? "שליבו מטומטם כאבן ואין חיות בליבו" - אדם אטום שאינו רוצה עוד דבר, נפול ואינו זז, שוכב כל היום בביתו ואינו רוצה לצאת ולעשות מאום, ואין דבר מעניין אותו. אף אם יטלפנו אליו כדי לעודדו, אין הדבר מעניין אותו, ואין הוא רוצה לצאת ממצבו אלא מתבוסס בתוך עצמו. זו עצבות: אין חיות בליבו - מבחינה נפשית הוא מת, אף שהוא נושם ואוכל.
אך המרירות והלב הנשבר עניין אחר לגמרי: אדם שמובילים אותו בשערו של פרק ל', כשאין ברירה אחרת, לא יגיע חס ושלום לעצבות, אלא ללב נשבר ולמרירות, ומרירות זו מלאה חיוניות ואנרגיה - "אדרבה הרי יש חיות בליבו להתפעל ולהתמרמר". הוא כועס על עצמו ואינו מוצא לעצמו מקום: "איך אני נמצא במצב הזה? למה הגעתי לזה?" מר לו ממצבו, והוא מחפש דרך לצאת ממנו. אין המרירות דרך עבודה, אך כאשר האדם נזקק לה - זו הדרך הנכונה, ולא זו בלבד אלא שהיא דרך הכרחית.
"גבורות של קדושה":
אדמו"ר הזקן מוסיף ומדייק: "רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות". כידוע, בספירות יש חסד ויש גבורה: חסד הוא שמחה, פתיחות ונתינה; גבורה היא ההיפך - כיווץ וסגירות. אדם השרוי במרירות אינו בחסד ואינו בשמחה, אלא בגבורה, אך גבורה של עולם הקדושה. בסופו של דבר יגיע אל החסד, אך כרגע הוא משתמש בעולם הגבורה, בעולם המרירות.
וכיצד מזהים אם דבר שייך לקדושה? אם יש בו חיות - זו קדושה; ואם הוא מת - זו טומאה. המלא חיוניות ועוצמה לחפש דרך לצאת, הרי זו קדושה, ובקדושה עצמה אלו "גבורות של קדושה".
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע מביא אדמו"ר הזקן שתי דוגמאות לשבירת היצר בנשקו שלו: "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" - כנגד ההתבוננות ברע הנעלם שבפרק כ"ט, שאינה נוגעת בדבר עצמו אלא מסייעת כבית היד; ו"פגע בו כיוצא בו" - כנגד פרק ל', שבו נוגע האדם בדבר עצמו ומגיע ללב נשבר ולעצבות מוחשית. עמדנו על הכתוב "בכל עצב יהיה מותר", שהיתרון בעצב הוא ביטוש היצר, והתועלת היא השמחה הבאה אחר העצב; ועל ההבדל שבין עצבות, שהיא טמטום הלב כאבן ואין חיות בליבו, לבין מרירות מלאת חיות ואנרגיה, שהיא ירידה לצורך עלייה ובחינת "גבורות של קדושה".
בחלק הבא נעסוק בחציו השני של הפרק, ובביאור אדמו"ר הזקן כיצד עובר האדם מן העצבות והמרירות אל השמחה.