בפרקים כ"ט ול' למדנו על דרכי ההתבוננות שנועדו לשבור את טמטום הלב, והן מובילות את האדם אל שפלות ואל שבירת הלב. על כך אומר אדמו"ר הזקן "לא יחוש" - אין לאדם לחשוש מכך.
ולכאורה יש להבין: מדוע לא לחשוש? הרי דבר זה הוא כאנטיתזה לכל עולם החסידות, התובעת מן האדם חיות, שמחה ורוממות, וכאן מובילים את האדם בעיניים פקוחות אל תוך עולם של עצבות.
העצבות - מצד קליפת נוגה:
אדמו"ר הזקן מקדים: "ותדע שהעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה". אין בקדושה עצבות כלל, והעצבות באה מעולם הקליפה. אמנם אין מדובר בשלוש הקליפות התחתונות שהן רע מוחלט, אלא בקליפת נוגה - הקליפה הממוצעת, שהיא תערובת של טוב ורע. יש בה 'רע שבנוגה' ויש בה 'טוב שבנוגה', אך אף הטוב שבנוגה אינו קדושה אלא קליפה. אדם המתבונן במצבו הנפשי ועושה חשבון נפש המוביל אותו למסקנות של עצבות - אף שזהו 'טוב שבנוגה', אין זה צד הקדושה.
שכן בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו" - בקדושה אין אלא חדווה ושמחה. וכן "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", "וכן לדבר הלכה": כל דבר של קדושה חייב להיות בשמחה - תפילה בשמחה, לימוד בשמחה, השראת השכינה בשמחה.
ואף כשהעצבות באה "ממילי דשמיא", מהתבוננות בעניינים רוחניים ובמצבו הרוחני של האדם ולא מחמת בעיה טכנית כלשהי - אין היא אלא 'טוב שבנוגה', ולא קדושה.
אדמו"ר הזקן מחזק את השאלה: "ולכן כתב האר"י ז"ל שאפילו דאגת העוונות אינה ראויה כי אם בשעת הווידוי" - יש זמנים שבהם האדם עושה וידוי (בקריאת שמע שעל המיטה, בתיקון חצות, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים), ואז ראוי שיהיה מודאג מעוונותיו; אך לא בשעת התפילה ולא בשעת תלמוד תורה, שהן צריכות להיות בשמחה, ובשמחה שמצד הקדושה דווקא.
אם כך, עומד לפנינו סימן שאלה גדול: כיצד מוביל אותנו אדמו"ר הזקן בפרק כ"ט ובפרק ל' אל מסקנות שיביאו את האדם לכאורה לעצבות?
התשובה בשלבים:
השלב הראשון: בדקות הראשונות אכן יכול האדם להיות בעצבות ממש, בדכדוך ובנפילה. זמן קצר זה אינו נורא, ואף יש בו תועלת.
השלב השני: לאחר מכן הוא מתרומם ויוצא מן הדכדוך, ועובר מרמה של עצבות לרמה של מרירות.
בשורות הבאות נבין מהו השלב הראשון ומה התועלת שבו, כיצד עוברים אל השלב השני, ומהי נקודת ההבדל שבין עצבות למרירות - ומכאן יובן שאין זה נורא אם יימצא האדם בזמנים מסוימים במצב זה.
ואין זו סתירה למה שלמדנו בפרקים כ"ו-כ"ח:
מה שנתבאר בפרקים כ"ו, כ"ז וכ"ח, שהעצבות מושללת, אינו סתירה אמיתית לאמור כאן. שם דובר בכותרת כללית: העצבות מושללת, ואין להתקרב אליה חס ושלום. כאן, לעומת זאת, מדובר באדם שנתקל בבעיה ממשית של טמטום הלב ועליו לפתור אותה - ואם הפתרון היחיד עובר דרך העצבות, אין ברירה.
הדבר דומה לאדם שחלה, לא עלינו, ונדרש ליטול אנטיביוטיקה: האנטיביוטיקה עצמה היא מעין מעט מן המחלה, ואדם בריא הנוטל אותה כמו משכיב את עצמו על מיטת חולים. אך מי שנמצא בסיטואציה כזו אין לו ברירה, ולזמן מסוים - עשרה ימים, שבוע - הוא נוטל אותה. זהו פתרון של שעת הדחק, כשאין דרך אחרת.
כפי שהזכרנו, שני סוגי ההתבוננות שונים זה מזה: ההתבוננות של פרק כ"ט היא בעולם של 'רע הנעלם', וההתבוננות של פרק ל' היא ב'רע גלוי'. עתה נראה מה התועלת שבדבר.
"לאכפיא לסטרא אחרא במינה ובדוגמתה":
אף על פי כל הידוע לנו שהעצבות מושללת - "כך היא המידה", זהו הסדר ואין ברירה: כדי לשבור את היצר הרע ולכפות את הסטרא אחרא, יש לעשות זאת "במינה ובדוגמתה". בלשון שאמרנו: אנטיביוטיקה - ליטול מעט מן המחלה ובה עצמה לתקוף את המחלה. בעייתו של טמטום הלב היא דכדוך, אטימות וסגירות הבאים מן הרע; לפיכך יש ליטול דבר מאותו עולם עצמו, ובמינון הנכון ובהדרכה הנכונה ניתן באמצעותו לתקוף ולשבור את אותה אטימות.
אך מדוע נוקט אדמו"ר הזקן שתי לשונות - "במינה" וגם "בדוגמתה"?
"במינה" - ממש אותו מין, מין במינו.
"בדוגמתה" - דומה לו, אך לא ממש אותו דבר.
שתי הלשונות מכוונות כנגד שני הפרקים ושני סוגי ההתבוננות שהזכרנו - 'נמיכת רוח' ו'לב נשבר':
פרק ל' - "במינה": שם אומרים לאדם בפירוש שהוא נמצא במצב ירוד ושאינו מתמודד עם הניסיונות שהוא עומד מולם. זו התבוננות ברע גלוי, שבה מתבונן האדם ממש באותו דבר המביא לו את הנפילה והשבר.
פרק כ"ט - "בדוגמתה": שם אין אומרים לאדם להביט במראה ולראות כמה הוא רע ונמוך, אלא מדברים עמו ברע נעלם - שנפשו, אם היא מסוגלת לחטוא, הרי היא כבר במצב מסוים. זו רמה שבה העצבות אינה מוחשית כל כך, שכן אין מדובר ברע גלוי אלא ברע נעלם.
שתי דוגמאות מדברי חז"ל:
הדוגמה הראשונה - "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא". הגמרא במסכת סנהדרין שואלת מדוע דווקא הנביא עובדיה נבחר להתנבא על אדום ("חזון עובדיה... כה אמר ה' אלוקים לאדום"), ומשיבה על כך שתי תשובות. בשנייה שבהן אומר אפרים מקשאה, תלמידו של רבי מאיר, בשם רבו, שעובדיה היה גר שבא מאדום, ועל כך אומר פתגם העולם: "מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" - הרוצה לחטוב את עצי היער אוחז בגרזן של ברזל, אך עליו לקבוע בו ידית של עץ, ונמצא שהעץ עצמו הוא המסייע לחטוב את העץ. כך, כדי לחטוב באדום, חוטבים בהם על ידי גר שבא מאדום.
ובענייננו: הרוצה לשבור את אטימותו של היצר הרע ולבטשו - ייטול ממנו עצמו. תחושת העצבות באה בדרך כלל מן היצר הרע, והיא סמל של נמיכות, אך אין ברירה: באותו דבר עצמו יש להשתמש כדי לחטוב את העץ.
הדוגמה השנייה - "פגע בו כיוצא בו". בגמרא במסכת שבת מובא דיון אם מותר בשבת להרוג בעלי חיים מזיקים, כנחשים ועקרבים, ומסופר שם שפעם אחת נפל נחש לתוך בית המדרש, ועמד אחד והרגו. אמר רבי, שהיה נוכח באותו מעשה: "פגע בו כיוצא בו". הגמרא דנה אם כוונת רבי הייתה לגנות את ההורג, שהוא כמו הנחש, או לשבח, שהנחש בא להרוג וההורג עשה לנחש את מה שהנחש ביקש לעשות. על כל פנים, זו משמעות הלשון: הנחש היה רודף, ואף מי שבא להרגו נעשה רודף - הרודף פגע ברודף, "פגע בו כיוצא בו".
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין לחשוש מן העצבות העלולה לבוא בעקבות ההתבוננות של פרקים כ"ט ול'. אמת שהעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, שבה "עוז וחדוה במקומו", ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה"; ואף האר"י ז"ל כתב שדאגת העוונות ראויה רק בשעת הווידוי ולא בשעת תפילה ותלמוד תורה. אך כשהאדם נתקל בבעיה ממשית של טמטום הלב, אין ברירה אלא ליטול מעט מן המחלה עצמה כדי לרפאה - "לאכפיא לסטרא אחרא במינה ובדוגמתה": פרק ל' ברע הגלוי ("במינה") ופרק כ"ט ברע הנעלם ("בדוגמתה"), כשני הלימודים מדברי חז"ל - "מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא" ו"פגע בו כיוצא בו".
בחלק הבא נעסוק בתועלת שבשלב הראשון, במעבר אל השלב השני, ובנקודת ההבדל שבין עצבות למרירות.