בחלק הקודם למדנו כי המרירות באה מבחינת הגבורות, ואילו השמחה היא מבחינת החסדים. הלב כלול משתיהן: יש בו מקום לחסד ויש בו מקום לגבורה, והשאלה היא באיזו מהן משתמש האדם באותה שעה.
סיכום שלבי ההתבוננות:
בשלב הראשון ממש, לאחר שהאדם מתבונן בדברי הפרקים הקודמים (כ"ט ול'), בשניות הראשונות הוא אכן נופל ונעשה עצוב. אך אין בכך דבר נורא, על כך הזכרנו את דברי חז"ל "מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא" ו"פגע בו כיוצא בו". אך מיד לאחר מכן אין הוא נשאר בדכדוך ובייאוש חס ושלום, אלא עובר אל המרירות.
כידוע, כל תורת החסידות בנויה על כך שיש לאדם נשמה, שהיא חיה בקרבו ועל כן לעולם אין הוא אבוד. אין מקרה אבוד, וכפתגם הידוע: כשם שאתה מאמין שאפשר לקלקל, האמן שאפשר לתקן. נקודות אלו הן שימנעו ממנו ליפול לדכדוך ולייאוש, והן שיביאוהו בסופו של דבר אל השמחה, כפי שנראה בהמשך הפרק.
הדבר דומה לבעל עסק ששמע מרואה החשבון כי שנת הכספים האחרונה הסתיימה בהפסד. אם הוא בעל עסק בנשמתו, הדבר לא יגרום לו לסגור את העסק, אלא יאמר: הפסדתי, מר לי וכואב לי, ומעתה אחפש דרך נכונה יותר כיצד לצאת מכך ולא להפסיד בשנה הבאה. זוהי מרירות המובילה לבנייה מחודשת, וזו המרירות של פרק ל', הבאה מגבורה שבקדושה.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות, כדי להמתיק הדינים שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט חס ושלום על האדם". מפעם לפעם אין ברירה, ויש לעורר גם את הגבורה הזו, את המרירות הזו. אדם שהיצר הרע השתלט עליו ואטם את רגשותיו נמצא במצב של דין, ואין דין גדול מזה, ולפיכך יש לחפש דרך להמתיק את הדין.
כיצד ממתיקים את הדין? נפתח במשל פשוט: מים מרים, כיצד ממתיקים אותם? בשני אופנים:
המתקה על ידי כיסוי: ממתיקים על ידי שמוסיפים סוכר, פטל או מים טובים, וכמו באדם הנאלץ ליטול תרופה מרה ומערב בה דבר אחר כדי שלא יחוש בטעמה. אך האם המרירות הומתקה באמת? לא. המרירות נשארה במקומה, אלא שכיסו אותה בדברים אחרים עד שאיבדה מן התחושה ומן המשמעות.
המתקה בשורש: דרך קשה יותר אך אמיתית יותר, להפוך את המר עצמו למתוק.
דוגמה לכך בתורה: עם ישראל הגיע למקום ששמו מרה, על שם המים המרים שהיו שם, ונאמר "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". בחז"ל נחלקו איזה עץ היה זה, ולפי אחת הדעות היה זה עץ 'הרדוף', עץ מר בעצמו. הוא הכניס עץ מר לתוך מים מרים והמים הומתקו. לא היה כאן קסם, אלא כוח אלוקי, וזה מה שנקרא להמתיק את הדין בשורשו.
נמחיש זאת: לכל יהודי יש נפש בהמית, המפריעה לו להתפלל וללמוד. אנשי כנסת הגדולה סידרו לנו את התפילה חלקים חלקים, כדי שתוך כדי התפילה ישתכנע האדם ויגיע למסקנה, שלמסקנה זאת אף הבהמה שבו תגיע אליה, עד שבקריאת שמע יצעק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" - בשני יצריך.
בברכות קריאת שמע מסופר על האופנים וחיות הקודש, על המלאכים והשרפים הצועקים "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך כבוד ה' ממקומו". לכאורה, מה עניינה של הנפש הבהמית וכיצד משתכנעת ממה שהמלאכים עושים? אלא שמבואר בחסידות, שהמלאכים נקראים בהמות וחיות. כך ראה יחזקאל הנביא במעשה המרכבה "פני שור" ו"פני אריה" - שור בהמה ואריה חיה, ושניהם מלאכים המכונים בשם בהמות וחיות. ומבואר בחסידות שמאותם מלאכים, בריבוי השתלשלות וירידה, נעשית נפשו הבהמית של האדם. וכשבאים אל הנפש הבהמית ואומרים לה: תראי כיצד שרשך ומקורך הראשון צועק "ברוך כבוד ה' ממקומו" - זו פנייה אל השורש.
וכיוצא בזה אצל יעקב אבינו: לפני שנפגש עם עשיו נפגש תחילה עם שרו של עשיו, ולאחר שהתגבר עליו ונקרא ישראל "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל", שוב לא הייתה לו בעיה להיפגש עם עשיו עצמו. משנכנע השורש, אפשר להכניע גם את התחתון.
על דרך זה גם כאן: ה"דין" שבו נתון היהודי הוא התגברות היצר הרע עליו. הרוצה להמתיק את הדין ולהפכו לטוב, עליו לטפל בשורשו. ומהו השורש? כל מה שקיים בעולם מקורו בקדושה, ורק בריבוי השתלשלות נעשה ממנו רע וקליפה. ואף לדין יש שורש בקדושה, ועל ידי טיפול נכון בדין שבקדושה ממתיקים את הדין שבקליפה. לכן דווקא התבוננות המביאה למרירות, שהמרירות היא גבורה שבקדושה, היא הממתיקה את הדינים, "כי אין הדינים נמתקים אלא בשורשם".
לעומת זאת, אדם האומר "עצוב לי" ומיד פותח בשמחה ובריקודים, ייתכן שייכנס לאקסטזה של שמחה ויתעורר לפי שעה, אך הבעיה לא נפתרה אלא כוסתה. לאט לאט תחלוף השמחה והבעיה תשוב; המים המרים נותרו מרים. ואילו דרך ההתבוננות משנה את האדם מבפנים, וזהו שינוי אמיתי וטיפול שורשי במצב.
על כך מביא אדמו"ר הזקן את מאמר רז"ל "ולכן אמרו רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב", אין הכוונה להרגיז את היצר הטוב, אלא להרגיזו על היצר הרע. ולאיזו בחינה שייך הרוגז? לגבורה. כלומר: בכל עת שיש בכך צורך, יוציא האדם מן היצר הטוב את הגבורה שבו כנגד היצר הרע, ובכך ייפטר ממנו. וזהו "והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך" - בכל פעם ש"העגלה אינה נוסעת" שהאטימות עוצרת בעדו ואינו מצליח להתעורר, יעורר בעצמו מרירות שתעמידו מול מראה אמיתית של מצבו, וזו תפתח את לבו.
*
בשש השורות האחרונות שבקטע מוסיף אדמו"ר הזקן דבר מעניין. בדרך כלל, כשאדם בא להתייעץ מה עליו לעשות, התשובה היא: שמחה, "עבדו את ה' בשמחה", תמיד בשמחה. והנה כאן מלמדנו אדמו"ר הזקן שישנה הזדמנות אחת שבה יש לנצל את הסדק ולהשתמש במרירות, ומלבדה אין זו הדרך. ומהי אותה הזדמנות? "אך שעת הכושר שהיא שעה מיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, או כך בלי שום סיבה". אם ממילא רוחו נפולה, אם מחמת סיבה ידועה ואם בלא סיבה כלל, "אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל ולקיים מארז"ל לעולם ירגיז וכו' כנ"ל" - לעשות חשבון נפש עם עצמו.
ומדוע דווקא אז? המשפיע ר' גרונם, מגדולי המשפיעים בליובאוויטש, ביאר בביאוריו על התניא שלוש סיבות לדבר:
סיבה טכנית: זוהי הזדמנות. בדרך כלל על האדם להיות שמח, ולעולם לא נשלח אותו למסלול של עצבות; אך משנקלע ממילא לסיטואציה כזו, ינצל אותה בצורה הנכונה.
התנאים החיצוניים מסייעים לפנימיים: אמרו חז"ל שבזמן שבית המקדש היה קיים "אין שמחה אלא בבשר" - בשר קרבן שלמים שהיו אוכלים בחג, ומשחרב בית המקדש "אין שמחה אלא ביין". ולכאורה, השמחה עניין פנימי ונפשי היא, ומה מקומה של הפעולה החיצונית? אלא שכאשר התנאים החיצוניים כאלה שאף הבהמה שמחה מהם, קל יותר לחדור פנימה אל השמחה האמיתית; כשהבהמה שמחה, קל יותר להרדימה ולומר את כל הנדרש. וכך גם בצד השני: אדם שהכול זורם אצלו והוא שמח, לעולם לא יגיע למרירות אמיתית. אך כשהתנאים הסביבתיים הם כאלה שהבהמה שרויה בדכדוך, זו ההזדמנות ללמוד את פרק ל"א, כדי שהדכדוך יהיה רוחני ואמיתי מצד הקדושה.
"דין למטה פוטר מדין למעלה": מדוע נעשה אדם עצוב פתאום בלי שום סיבה, בשעה שהכול טוב לו? מבואר שבאותה שעה ממש נדון הוא בבית דין של מעלה, והנפש חשה בכך אף שאינה יודעת להסביר זאת לעצמה; היא מרגישה שזו שעת דין, ולכן רוחו נופלת. ומהו הפתרון? ישנו כלל, המובא בשולחן ערוך לעניין עשרת ימי תשובה, שעל בית הדין לשבת ולדון ולתקן אז את כל הטעון תיקון, לפי שכשיש דין למטה אין דין למעלה. וכך אף כאן: אם עצבותו מחמת סיבה, כבר נפסק עליו הדין למעלה והפסיד; ואם בלי סיבה, הרי הוא באמצע הדיון ומי יודע מה יהיה פסק הדין. לפיכך ימהר וידון את עצמו למטה, ילמד את פרק ל"א ויגיע בעצמו למסקנת המרירות, וכשיראו בבית דין של מעלה שכבר נדון הוא למטה, יפטרוהו מן הדין שלמעלה.
נוסיף ונבהיר: אין כאן פגיעה בכוח הבחירה. עצם ההרגשה של המרירות למטה באה מכך שבאותה שעה מתנהל דין למעלה, והקב"ה קבע בתורתו שלא יהיו שניהם כאחד: כשיש דין למטה, אין דין למעלה. לכן, משחש האדם במרירות, ימהר וידון את עצמו ויערוך חשבון מחדש, ובכך יבטל את הדין שלמעלה.
נעיין בלשון שבפנים, ונראה ששלושת הביאורים כלולים בה:
"שעת הכושר שהיא שעה מיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי" - זהו הביאור הראשון: משאתה עצוב ממילא, אין צורך לחפש הזדמנויות חדשות.
"ממילי דעלמא או כך בלי שום סיבה, אזי שעת הכושר" - זהו הביאור השני: משהבהמה נתונה בסביבה מדוכדכת, קל יותר להגיע אל המסקנות הנכונות. ולכן "שעת הכושר להפוך העצב להיות ממרי דחושבנא, ולקיים מאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע".
"ובזה ייפטר מהעצבות שממילי דעלמא" - זהו הביאור השלישי: מאחר שמקור עצבותו בדין שלמעלה, בעשותו דין למטה ייפטר מן הדין, וממילא תסתלק העצבות והכול ייטב לו.
נמצא, שמכל הטעמים כדאי לאדם ליטול את המושכות לידיו בעצמו בשעה שהוא רואה שמשהו מתרחש. אך אם אין דבר, אם הכול טוב וזורם והוא שמח, ימשיך בשמחתו ולא יחפש הזדמנויות להיכנס ביום בהיר אל עולם המרירות. דרך הכלל היא להישאר בעולם השמחה, "עבדו את ה' בשמחה" תמיד. ורק אם נקלע לסיטואציה שגרמה לו ירידה, בין מסיבה ידועה ובין מסיבה שאינה ידועה לו, ינצל את ההזדמנות ויתן ביטוש לבהמיות שבו, וביטוש זה יגרום שהאש האלוקית תיתפס ותביא לשמחה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לאחר הנפילה הראשונית עובר האדם אל המרירות הבונה, שהיא גבורה שבקדושה, ולא אל הדכדוך והייאוש. עמדנו על שני אופני המתקת הדין: המתקה על ידי כיסוי, שאינה אלא הסתרת המרירות, והמתקה בשורש, כמים שבמרה שהומתקו בעץ מר. ראינו כי שורש הדין בקדושה, ולפיכך "אין הדינים נמתקים אלא בשורשם", וכי זהו עניין "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" - הפעלת הגבורה שביצר הטוב. לבסוף למדנו על "שעת הכושר", השעה שבה האדם עצב ממילא, ועל שלושת הטעמים לניצולה: ניצול ההזדמנות, סיוע התנאים החיצוניים, והכלל שדין למטה פוטר מדין למעלה.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הפרק ונראה כיצד עוברים מכאן, במעבר חד, אל שמחה גדולה ועצומה, ומדוע אין בכך כל סתירה למרירות שקדמה לה. ואת השמחה אפשר להתחיל כבר מעתה.