בחלק הקודם למדנו את דרכו של אדמו"ר הזקן בפרק ל': שעל האדם לעשות חשבון נפש אמיתי, ולהעמיד את מאמציו שלו ב'עשה טוב' מול מלחמתו של ה'קל שבקלים' ב'סור מרע'. כעת נדייק בלשון שבה נוקט אדמו"ר הזקן, ונראה כיצד הוא מוליך את הלומד אל הביטוש האמיתי.
"המלך":
המלך הוא הקב"ה. המלך הוא שציווה "סור מרע", והמלך הוא שציווה "עשה טוב". כאשר האדם מתייחס אל המצוות כאל חוקי המלך ומצוותיו, מתבטל ההבדל שביניהן: זה ציווי המלך וזה ציווי המלך. אם ה'קל שבקלים' לא עמד בפיתוי ועבר על מצוות המלך ב'סור מרע', ועליו קובע האדם שהוא רשע - הרי גם הוא עצמו לא עשה את אשר ציווה המלך ב'עשה טוב', ובאותה מידה עבר על דבר המלך. זהו הביטוי הטמון במילה "המלך".
"הקדוש" - מובדל:
פירושה המילולי של המילה "קדוש" הוא מובדל. מלך המצווה על נתיניו מובדל מן העם: אין הוא מצומצם ברמתם ואינו מצווה מתוך מעורבות רגשית, אלא מפני שכך החליט, ועל אחת כמה וכמה הקב"ה. בין בני אדם שיש ביניהם יחס ערכי, אחד מצווה על חברו מפני שהוא סבור שכך ראוי וכך כדאי, ואז המצווה משקיע את עצמו בתוך עולמו של הנצטווה, ואפשר לומר על ציווי אחד שחשב בו עליך יותר, ועל אחר שהוא חשוב פחות. אך כשמדובר במלך הקדוש והמובדל, אין הוא מצווה מפני שדבר זה חמור יותר וזה קל יותר, אלא מפני שכך רצונו כמלך. ממילא אין הבדל בין דבר קטן לדבר גדול, והוא 'יחיד ומיוחד'.
מכאן מתקדם חשבון הנפש שלב נוסף: לא רק שאין האדם יכול לדון את ה'קל שבקלים', אלא הוא עצמו נמצא ממש באותה דרגה כמותו, שכן אף הוא אינו עומד בקשייו ובפיתוייו שלו.
עד כאן הובאו שתי דוגמאות: תחילה מן התפילה ולאחר מכן מן התורה. כאן מוסיף אדמו"ר הזקן דוגמה שלישית.
"וכן בשאר מצוות ובפרט בדבר שבממון":
יעשה האדם חשבון נפש על התנהגותו בשאר המצוות, ובפרט בדבר שבממון, "כמו עבודת הצדקה וכהאי גוונא". האם הוא נותן את מה שהוא חייב לתת, מעשר או חומש, עוד בטרם נדבר על התוספת שמעל החיוב? ועל אחת כמה וכמה כשנדרש ממנו לתת מעבר לכך. לעיתים, כשהאדם מסתכל על עצמו בעניין זה, מתגלה לו שמדובר במלחמה עצומה ממש.
אף ב'סור מרע' אין האדם שלם:
ויותר מזה: אדם העושה חשבון נפש אמיתי ימצא שאף בדברים שהם בגדר 'סור מרע' אין הוא שלם, ולא רק ב'עשה טוב'. בלשון אדמו"ר הזקן: "יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מרע בכל מכל כל".
"בכל מכל כל":
מהו הדיוק בלשון זו, המצויה גם בברכת המזון? אפשר היה לחשוב שזהו סגנון בלבד, שכאשר רוצים לומר על דבר שהוא מקיף את כל המצבים אומרים "בכל מכל כל", אך יש בדבר דיוק. הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת: "שלושה לא שלט בהן יצר הרע, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו בכל מכל כל" - שהיו שלמים בהכול. ורש"י מפרש היכן נאמרו בהם לשונות אלו:
באברהם - "וה' ברך את אברהם בכל".
ביצחק - "ואוכל מכל".
ביעקב - "וכי יש לי כל".
ומבאר רש"י שבלשונות אלו נרמז שלא חסרה להם שום טובה. "בכל מכל כל" פירושו אפוא: בכל המצבים.
ומדוע נוקט אדמו"ר הזקן דווקא בלשון שלושת האבות? בקבלה ובחסידות מבואר ששלושת האבות הם כנגד שלוש המידות: אברהם - מידת החסד, יצחק - מידת הגבורה, ויעקב - תפארת, שהיא עניין האמת, כמו שנאמר "תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם". ממילא, כאשר האדם אינו עומד בניסיון בדבר שיש בו נגיעה לתחום החסד, או לתחום הגבורה, או לתחום התפארת והאמת - אין הוא "בכל מכל כל", אין הוא שלם, לא בזה ולא בזה ולא בזה, או לפחות לא באחד מהם.
ומיד מביא אדמו"ר הזקן דוגמאות, במקום "שצריך למלחמה עצומה" כערך הנ"ל, ואפילו פחות מערך הנ"ל":
"להפסיק באמצע שיחה נאה" - אין מדובר חלילה בדבר אסור, אלא בשיחה נעימה שנוח לאדם לדבר בה, אלא שכרגע אין זו שעתה: יש בה ביטול תורה, או שעליו לרוץ לתפילה. שיחה נאה שייכת לתחום החסד, שהוא עניין של נתינה, וההתאפקות ממנה היא מלחמה.
"לספר בגנות חברו" - יש לאדם סיפור עסיסי בגנות חברו וקשה לו מאוד להתאפק. סיפור בגנות הזולת הוא כבר תחום הגבורה, וכאן הניסיון הוא אם יעמוד ולא ייכשל.
"אפילו גנאי קטן וקל מאוד" - כשהדבר קטן, האדם מרשה לעצמו יותר ואומר בליבו: לא סיפרתי עליו דבר גדול, אין בכך כלום.
"ואף שהוא אמת" - כאן נרמז קו האמת של יעקב: אין האדם עומד לספר שקר אלא דבר אמיתי שאין בו ספק, ואף על פי כן עליו להתאפק.
"ואפילו כדי לנקות את עצמו" - אף אם הוא מספר משום שאם לא יספר יחשדו בו שהוא עשה את הדבר, ובכך הוא מנקה את עצמו, ומשום כך הוא מרשה לעצמו - יתאפק.
הסיפור שבגמרא: "כלך מלשון הרע":
להבנת הדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן נקדים הקדמה הלכתית. יש כללים מדוקדקים בכתיבת גט, עד לפרטי פרטים כיצד ייראה הגט וכמה שורות ייכתבו בו. ובגט שכהן נותן לאשתו מורה ההלכה שייכתב 'גט מקושר': כותבים שורה וקושרים ותופרים, כותבים שורה נוספת וקושרים שוב, וכתיבתו מייגעת ומסובכת. מה הטעם? כל אדם שגירש את אשתו והתחרט יכול להחזירה, אך כהן אסור בגרושה ולא יוכל להחזירה, ולפיכך הכבידו והאריכו בכתיבת גיטו, כדי שיהא לו פנאי לחזור בו ולהתחרט.
וכך מסופר בגמרא במסכת בבא בתרא (ריש פרק י'): "ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי" - גט מקושר הובא לפני רבי יהודה הנשיא. אמר רבי: "אין זמן בזה" - הרי גט בלא תאריך פסול, וכאן לא נכתב זמן. אמר לו בנו, רבי שמעון: "שמא בין קשריו מובלע". פתח רבי וראה, ונמצא שהזמן כתוב. נראתה בושה בפניו של רבי על שלא מצא את הזמן, וממילא נפל כעין חשד ברבי שמעון שהגט נכתב שלא כראוי. אמר לו רבי שמעון: "לא אנא כתבי, יהודה חייטא כתבי" - לא אני כתבתי אלא יהודי אחר. אמר לו רבי: "כלך מלשון הרע".
מיד לאחר מכן מובא בגמרא סיפור נוסף, ודווקא בצד החיובי: פעם ישב רבי שמעון לפני אביו, והם קראו בספר תהילים שהיה כתוב בכתב יד. אמר רבי: "כמה מיושר כתב זה", ושיבח את יופיו של הכתב. אמר לו רבי שמעון: "לא אנא כתבי, יהודה חייטא כתבי" - אין השבח שלי. אמר לו רבי: "כלך מלשון הרע".
ושואלת הגמרא: "בשלמא התם איכא לשון הרע" - בסיפור הראשון מובן, שהרי סיפר בגנותו של הכותב; אלא כאן, איזה לשון הרע יש? ומשיבה הגמרא שהוא "משום דרב דימי", דאמר רב דימי אחוה דרב ספרא: "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו". אף בשבחו של אדם אין לעשות עסק, שכן משהתחיל לשבח, עלול אחר להיגרר ולומר 'אל תגזימו, אין זה כך לגמרי', ומיד יימצאו בו דברים אחרים לגריעותא.
וראוי להעיר בסיפור הראשון: בעצם אמירתו "לא אנא כתבי" היה משום גנותו של הכותב, כאילו הוא עצמו היה כותב זאת כראוי ולא הייתה נופלת טעות; שהרי הכותב הבליע את הזמן בין הקשרים עד שאף רבי לא מצאו, בשעה שגם בקשירת הגט צריך הזמן להיות במקום מסוים, והוא החביאו יתר על המידה.
ומדוע מוסיף אדמו"ר הזקן ש"אמר רבי שמעון לאביו רבנו הקדוש", בשעה שבגמרא עצמה לא נאמר שהיה זה אביו? משום שכאן היה מקום לטענה: אם לא יספר לאביו, יסבור אביו שהוא עצמו כתב את הגט ויצטער על שבנו טעה; ואם יספר שאחר כתבו, יונח דעתו של האב שבנו לא טעה, ואפשר שיש בזה אף כיבוד אב. ואף על פי כן ענה לו אביו: "כלך מלשון הרע". ולכן שולח אדמו"ר הזקן לעיין בגמרא, שם מובאים שני הסיפורים, בצד השלילי ובצד החיובי.
"וכהאי גוונא כמה מילי דשכיחא טובא" - כדוגמת אלו יש דברים רבים המצויים מאוד, שבהם ימצא האדם שאינו מתאפק במה שהוא נדרש להתאפק; ובפרט בעניין לקדש עצמו במותר לו, שלדעות מסוימות הוא מצוות עשה מן התורה, כמו שנאמר "קדושים תהיו" ו"והתקדשתם". ואף אם נאמר שאין זה אלא מדרבנן, הרי "דברי סופרים חמורים מדברי תורה".
ומדוע אין האדם חש בכל אלה? "אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שאדם דש בהן בעקביו" - אין הוא שם אליהן לב, ואומר בליבו: אמרתי מילה, אין בכך כלום, לא נעשיתי בשל כך אדם רע; "ונעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה".
שלושת השלבים בחשבון הנפש:
אל יזלזל האדם ב'קל שבקלים', שכן הוא נמצא בסיטואציה קשה ובמלחמה עצומה.
לא רק שאין לזלזל בו, אלא האדם וה'קל שבקלים' נמצאים באותה דרגה ממש: כשם שהוא אינו עומד בניסיונותיו, כך אין האדם עומד בניסיונות שלו ב'עשה טוב' - בתפילה, בתורה ובצדקה; ויותר מזה, אף ב'סור מרע' אין הוא שלם.
השלב העיקרי והמכריע, שבו מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק: האדם גרוע ממנו, ומשום כך נאמר "הוי שפל רוח בפני כל אדם" - שפל אף ממנו.
ומשנתקבלו שני השלבים הראשונים, נעשה האדם כלי לקבל את השלב השלישי. ובלשון אדמו"ר הזקן: "ואם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלוקים יחפץ - גדול עוונו מנשוא, ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל" - היהודי הלומד תורה ויודע את ערכה, והרוצה בכל ליבו להיות קרוב אל הקב"ה בעוצמה גדולה, אשמתו כפולה ומכופלת על שאינו נלחם ואינו מתגבר על יצרו במידת המלחמה שנתבארה.
"יותר מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו, ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט בכל מעשיהם ובוחן כליות ולב" - אותו קל שבקלים אינו מבין בזה כלל: אינו יודע מה היא מצווה, מה היא עבירה ומה היא תורה. אף שהקב"ה מביט בכל מעשיו ובוחן כליות ולב, הוא עצמו אינו יודע זאת ואינו חש בכך, ולפיכך אין אשמתו גדולה כל כך על שאינו כובש את יצרו הבוער כאש להבה. "כאשמת כל הקרוב הקרוב אל ה' ואל תורתו ועבודתו" גדולה הרבה יותר, שהרי הוא יודע שהקב"ה מביט עליו, והוא מבין את עוצמתה של התורה.
מסופר על עיירה של חסידים, לפני כשמונים שנה, שכל אנשיה היו יהודים שומרי מצוות ואף חנות אחת לא נפתחה בה בשבת. היה שם סנדלר אחד שהעיז ופתח את סנדלרייתו בשבת. באותם ימים כבר שלטו הרשעים, ומחאה בפניו שיסגור נחשבה תעמולה דתית ועלולה הייתה להעמיד את המוחה בסכנת נפשות ממש. עברו האנשים וחרקו שיניים, כאב להם מאוד שיהודי פורץ גדר, ולא היה בידם לעשות דבר.
יום אחד נכנס המשפיע של הישיבה, ישב עם הבחורים ואמר להם: "היום עברתי ברחוב וראיתי את אותו סנדלר פותח בשבת, וכמה כואב הדבר", ופרץ בבכי רב. כל התלמידים היו בטוחים שהוא בוכה על חילול השבת ועל פריצת הגדר שנעשתה שם. לאחר שנרגע אמר להם: "אסביר לכם מה כל כך כואב. אותו יהודי אינו יודע מה היא שבת, אינו מבין את הקדושה ואינו מבין את העניין. אבל אני, הלומד ויודע מה היא שבת, מה היא מצווה ומה היא קדושה - האם אני שומר את השבת כמו שצריך? האם אני עושה זאת בעוצמה שאני נדרש לה?". הכול מסתכלים על מי שאינו בסדר, ואמנם אינו בסדר, אלא שהוא אף אינו מבין שאינו בסדר; ואילו אנו, היודעים, אם אין אנו עושים את השבת בקדושה ובעוצמה יתרה - חומרתנו גדולה מחומרתו. זהו בדיוק מה שאומר כאן אדמו"ר הזקן.
וכך אמרו רבותינו אף לגבי 'אחר', הוא אלישע בן אבויה שנכנה בכינוי זה: "שידע בכבודי" - הוא ידע בכבודו של הקב"ה ואף על פי כן הלך כנגדו, ועל כן חמור עוונו ביותר. ומאותו טעם אמרו רבותינו על עמי הארץ ש"זדונות נעשו להם כשגגות": העושה בזדון והוא עם הארץ, הרי זדונו כשגגה, שכן אינו מבין את עוצמת הדבר, ואילו האדם היודע מבין.
מכאן מובן "הוי שפל רוח בפני כל אדם". וכל זה בא בהשלמה למה שלמדנו בפרקים הקודמים, שהאדם סובל מצמצום הלב ואינו מבין מדוע אין ליבו מתעורר, ועליו לשבור את עצמו. כיצד נעשית שבירה זו, ומהו הביטוש? בפרק זה מובא ביטוש רציני מאוד: שהאדם מסתכל על עצמו ורואה שהוא עומד באמצע הדרך, דרך ארוכה, ואל ידמה בנפשו שכבר הגיע. מסקנה זו היא הנותנת לאדם את הביטוש האמיתי, והיא הפותחת את ליבו להתעורר כראוי לעבודת השם.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הדיוק שב"מצוות המלך הקדוש": מאחר ששני הציוויים, 'סור מרע' ו'עשה טוב', מצוות מלך הם, והמלך קדוש ומובדל ומצווה מפני שכך רצונו ולא מפני שדבר זה חמור מזה - אין הבדל בין קטן לגדול, וממילא האדם וה'קל שבקלים' באותה דרגה. עמדנו על חשבון הנפש בשאר המצוות ובפרט בדבר שבממון, ועל כך שאף בבחינת 'סור מרע' אין האדם "סר לגמרי מרע בכל מכל כל", כלשון הגמרא באברהם יצחק ויעקב שהם כנגד חסד, גבורה ותפארת. ראינו את הדוגמאות: להפסיק באמצע שיחה נאה, ולהימנע מגנות חברו אפילו גנאי קטן, אף שהוא אמת ואף כדי לנקות את עצמו, כמאמר רבי לבנו "כלך מלשון הרע". ולבסוף הגענו לשלב המכריע: שאשמת הקרוב אל ה' ואל תורתו ועבודתו גדולה הרבה יותר, ומכאן "הוי שפל רוח בפני כל אדם" והביטוש האמיתי.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בפרק הבא בספר התניא, בהמשך דרכו של אדמו"ר הזקן בעבודת הלב.