אנו ממשיכים בפרק ל', בדף ל"ח עמוד ב' (עמוד 76), בשליש האחרון של העמוד, מן השורה הפותחת "כמו שכתוב לקמן באריכות", בנקודה "וכל שלא הגיע לידי מידה זו". נקדים תקציר קצר של הדברים שנתבארו עד כה.
הפרק נפתח בלשון המשנה "הוי שפל רוח בפני כל האדם" - על האדם להתבונן בזולתו, יהיה מי שיהיה ואפילו קל שבקלים, ולחוש עצמו שפל כלפיו. וכיוון שנדרשת כאן תחושה אמיתית לאמיתה, מוליך אדמו"ר הזקן את הלומד בשלבים:
שלא לדון את הזולת: אין לדון את חברו על התנהגותו, שכן נתוניו הם שגורמים לו לחטוא - יצרו בוער בו, המקום שבו הוא מצוי גורר אותו, והחינוך שקיבל היה כזה או אחר. אמנם כלפי עצמו אין לו התנצלות, שהרי השובר את רצון השם נקרא רשע, אך זולתו אינו יכול לדונו, שכן נתוניו שונים משלו ואף אינו מכיר את נסיבותיו.
ההכרה שאף הוא עצמו באותו מצב: לא זו בלבד שאינו יכול לדון את חברו, אלא שהוא עצמו נתון באותו מצב ממש. חברו עומד מול ניסיונות ונכשל בהם; ועליו לבחון את עצמו, האם הוא משתדל ומתאמץ לעמוד במה שנדרש ממנו - למשל בעבודת התפילה בכוונה: האם הוא מכוון באמת, האם הוא מתייגע.
ומכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: "וכל שלא הגיע לידי מידה זו להילחם עם גופו מלחמה עצומה כזו" - מי שלא הגיע למצב שבו הוא נלחם בגופו ומתאמץ לעשות את הנדרש ממנו בקו החיובי של 'ועשה טוב' - "עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'".
האדם המביט בזולתו ותמה כיצד הלה נכשל בתאוותיו ואינו עומד במלחמה, מוטל עליו להתבונן בעצמו בקו של 'ועשה טוב', התובע ממנו מאמצים נפשיים. ואם אין הוא עומד בדרישה שהקב"ה תובע ממנו, נמצא שאף הוא מצוי באותה סיטואציה עצמה.
דוגמאות משלושת העמודים:
אדמו"ר הזקן מביא דוגמאות משלושת העמודים שעליהם העולם עומד - תורה, עבודה (תפילה) וגמילות חסדים - שבהם יבחן האדם את עצמו האם הוא עושה את הנדרש ממנו במלוא יכולתו. הוא פתח בעניין התפילה, וממשיך בעניין נוסף השייך עדיין לתחום זה: "וכן בעניין ברכת המזון וכל ברכות הנהנין והמצוות בכוונה, ואין צריך לומר כוונת המצוות לשמן":
ברכות הנהנין: הברכה על המים, על העוגה וכיוצא בהן.
ברכות המצוות: ברכת התפילין, ברכת הציצית וכדומה - האם הן נאמרות בכוונה ובצורה הנכונה.
כוונת המצוות לשמן: ואין צריך לומר, האם בקיימו מצווה הוא עושה זאת לשם המצווה עצמה, לשם ההתחברות עם הקב"ה.
כלומר, על האדם לערוך חשבון נפש עם עצמו, האם הוא עומד במה שנדרש ממנו.
עד כמה נדרשת השקעה בברכת המזון:
ידוע שיש סדר שלם של הלכות בשאלה מתי מותר להפסיק באמצע התפילה - לענות אמן, 'ברוך הוא וברוך שמו' וכיוצא בזה. והנה בשולחן ערוך מובא דבר שרבים אינם יודעים אותו: לעניין לשאול בברכת המזון מפני היראה או מפני הכבוד - כלומר, האם מותר באמצע ברכת המזון לשאול בשלומו של אדם שהוא ירא מפניו או של אדם שהוא מכבדו - דינה כתפילה, שאין מפסיקין בה אלא מפני חשש סכנה, ולא כקריאת שמע וברכותיה, שבה הקלו במצבים מסוימים מפני היראה והכבוד. ואף מעשה קל אסור לעשות באמצעה, ואפילו לצורך דבר מצווה.
נמצא שדינה של ברכת המזון כדין תפילת שמונה עשרה. כשם שלא יעלה על דעתו של אדם לענות לטלפון או לרמוז באצבע באמצע שמונה עשרה, כך גם באמצע ברכת המזון: כל עוד לא הגיע לכלל סכנת נפשות, אסור לו אפילו לסמן באצבע "המתן, אני באמצע ברכת המזון". וזהו פיתוי גדול, שכן פעמים רבות מרשה האדם לעצמו כל מיני סימנים וסימונים באמצעה, מפני שהוא חושש שמא ילך פלוני וכדומה.
ואם כן, יבחן האדם את עצמו כיצד הוא עומד בברכת המזון - ומה לו להביט בקל שבקלים שאינו עומד בניסיונותיו, בשעה שאף הוא עצמו אינו עומד בניסיונות המוטלים עליו.
בעמוד התורה:
וממשיך אדמו"ר הזקן ומביא דוגמה ממה שנדרש מן האדם בעת לימוד התורה: "וכן בעניין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו".
נקדים תזכורת ממה שלמדנו בפרק ט"ו: דבר שאדם עושה על פי הסטנדרט שלו, במה שכבר הורגל בו, אינו בגדר עבודת השם, שכן נעשה אצלו טבע ושגרה. עבודת השם מתחילה ב'קצת שמעבר לרגילות'. וזהו שנאמר שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת - הפעם הנוספת האחת שקולה כנגד כל המאה, משום שהיא חורגת מרגילותו וכרוכה במאמץ ובקושי.
ושם הובא המשל [בהתאמה לימינו]: הנוסע במונית שירות ממקום למקום משלם סכום קבוע; אך אם יבקש מבעל המונית להוסיף ולהסיעו חמש מאות מטר בלבד מעבר למסלול, יכפיל הלה את המחיר כולו - אף שנסע עמו עשרה קילומטרים בסכום נמוך יותר - משום שהבקשה חורגת מן הרגילות. וכן בתפילה, שהאדם מתפלל בה מדי יום כדבר שבשגרה: העבודה היא בתוספת כוונה, ריכוז ומאמץ.
אלא שכאן תובע אדמו"ר הזקן יותר מכך. העושה מעט יותר מרגילותו אמנם קנה לו כבר את התואר 'עובד', אך עליו לבחון האם הוא נלחם ועושה הרבה יותר, שהרי זו מלחמה עצומה עם גופו. ובלשונו: "כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זו מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש".
הרגיל ללמוד שעה בכל יום ולומד שעה וחמש דקות - אמנם אותן חמש דקות קשות עליו, שכן הן מעבר לטבעו, אך אין זו אלא מלחמה קטנה. ואילו הקל שבקלים העומד בשוק ורואה את התאווה לנגד עיניו וצריך להתאפק - מלחמתו עצומה. לפיכך יעמיד האדם את עצמו בסיטואציה דומה ויבחן: האם הוא מוסיף עוד חצי שעה, שהיא עבורו כקריעת ים סוף?
"והרי אותו פלוני נקרא רשע גמור אם אינו מנצח את יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'" - אותו אדם שלא עמד בפיתוי, אף שמלחמתו קשה עד מאוד, נקרא רשע על שלא ניצח את יצרו.
ולכאורה, מהי ההשוואה? הלה אינו עומד בפיתוי לעבור עבירה, ואילו זה אינו עומד בקושי להוסיף במצווה.
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב, הכל היא מצוות המלך הקדוש היחיד והמיוחד ברוך הוא". אין נפקא מינה אם הקושי שלו הוא ב'סור מרע' והוא נכשל, ואילו ממנו נתבע 'ועשה טוב' בלימוד התורה - הכל מצוות המלך.
דיוק בלשון "מצוות המלך":
כל ביטוי כאן מדויק. אדמו"ר הזקן אינו מסתפק בלשון קצרה "הכל מצוות השם", אלא מאריך: "מצוות המלך הקדוש היחיד והמיוחד ברוך הוא", וכל מילה ומילה באה לחזק את הרעיון. נעמוד תחילה על המילה "המלך", ועל הכלל הידוע המבחין בין חוקות המדינה לחוקי הממלכה:
חוקות המדינה: חוקים שנקבעו לטובת אנשי המדינה. לכל חוק יש היגיון וסיבה, ולפיכך אין כל החוקים שווים בעוצמתם ובחומרתם: יש שהעובר עליהם נקנס בממון, ויש שעונשם חמור יותר. ממילא אף היחס אליהם אינו אחיד.
חוקי הממלכה: כללים שקבע המלך בארמונו. כאן אין משמעות לתוכן הציווי, והעובר עליו - יהא קטן ככל שיהיה - הרי הוא מורד במלכות. אין מקום לטענה "אדוני המלך, הרי דבר קטן ציווית"; משאמר המלך דבר, כל עבירה עליו היא מרידה במלכות.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להורגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך", וכן אם גזר עליו שלא יצא מביתו ויצא - חייב מיתה. אין בימינו דוגמה לרמה כזו של מלוכה, אך זהו הכלל: בעוצמתו של מלך אין הבדל בין חוק לחוק.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי מי שלא נלחם בגופו מלחמה עצומה אינו יכול לדון את חברו, שכן אף הוא עצמו אינו עומד בנדרש ממנו. אדמו"ר הזקן מביא דוגמאות לבחינה עצמית: כוונה בברכת המזון, בברכות הנהנין ובברכות המצוות (וראינו את חומרת דינה של ברכת המזון בשולחן ערוך, שדינה כתפילה), וכן לימוד התורה "הרבה יותר" מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו - שכן הוספה מועטת אינה אלא מלחמה קטנה. ולבסוף עמדנו על היסוד שאין הבדל בין 'סור מרע' ל'ועשה טוב', שהכל מצוות המלך, ועל ההבחנה בין חוקות המדינה, שיש בהן דרגות, לבין חוקי הממלכה, שבהם כל עבירה היא מרידה במלכות, כפי שעולה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים.
בחלק הבא נמשיך בדיוק לשונו של אדמו"ר הזקן בהמשך הביטוי: "הקדוש היחיד והמיוחד ברוך הוא".