הגענו לפרק ל"א, הנמצא בדף ל"ט עמוד ב' (עמוד 78). כדי להבין את מהלך הפרק יש להקדים סיכום ותזכורת של פרקים כ"ט ול', שכן כבר בשורותיו הראשונות מתייחס אדמו"ר הזקן לנקודות הנוגעות לסיכומם הכללי של שני הפרקים גם יחד.
תזכורת: מהלכם של פרקים כ"ט ול':
בתחילת פרק כ"ט למדנו על יהודי שיש לו בעיה שאדמו"ר הזקן קורא לה 'טמטום הלב': אין הוא מצליח להתעורר, ליבו אינו מתרגש ואינו מצליח להתחבר. בשעת התפילה ובקריאת שמע הוא חש חסימה ואטימות מסוימת, שהבהמיות שבו והיצר הרע שבו מפריעים לו ואינם מניחים לו להתקדם.
העצה שנתן אדמו"ר הזקן להיפטר מטמטום הלב מבוססת, כפי שלמדנו, על דברי הזוהר הקדוש. הזוהר מביא משל לבול עץ גדול שרוצים להצית אותו, ואינו נתפס באש משום שהוא גדול וגס; הדרך היחידה היא לבטשו לנסרים דקים ודקיקים, ואז קל לתפוס בו את האש. אותו דימוי עצמו, כפי שממשיך הזוהר, נוגע גם לנפש: כאשר נפשו הבהמית של האדם גסה ועבה, היא מהווה הפרעה ואינה מניחה לו להתעורר, להתרגש ולהתחבר. לפיכך על האדם לחפש את הדרך לבטש את נפשו הבהמית, וביטוש זה יועיל לעורר את הצד הרגשי האלוקי בשעת התפילה וכדומה.
כיצד עושים את הביטוש הזה? לכך הוקדש מהלך ארוך של שני פרקים שלמים, כ"ט ול'. אך מדוע חילק אדמו"ר הזקן את הדברים לשני פרקים, ולא הביא רצף אחד של עצות ודרכים באותו עניין, אף אם היה יוצא מכך פרק ארוך? משום שסוג ההתבוננות של פרק כ"ט שונה לגמרי מסוג ההתבוננות של פרק ל'. שתי גישות שונות, שמטרתן אחת - ביטוש הבהמיות:
פרק כ"ט: באים לשכנע את האדם, מתוך התבוננות בעצמו, שנפשו במהותה נמצאת במצב גרוע. אין מצביעים עליו באצבע ואומרים לו שעשה חטא זה וחטא זה ואינו בסדר כאן ואינו בסדר שם, אלא פותחים עמו בנקודות עדינות מאוד: עצם הדבר שיש לו נפש שהוא מסוגל לחטוא בה, כבר מעמיד אותו במצב ירוד - הרי בעולם מסתובבים בעלי חיים רבים שאינם עוברים על רצון השם, והוא מסוגל לעבור על רצון השם. או שעוברים עמו לשלב אחר ואומרים לו שאפשר שלפני שנים רבות עשה חטא, ואף שכבר חזר עליו בתשובה, אולי נשארה נקודה שעליה עליו לחזור בתשובה שוב. כל מהלכו של פרק כ"ט מטפל בדבר נסתר, נעלם ופנימי מאוד, ומשכנע את האדם שמצבו הנפשי הפנימי אינו טוב - וזה הנותן לו את הביטוש והשפשוף.
פרק ל': סגנונו חריף וברור הרבה יותר. נאמר לאדם שיעמיד את עצמו מול המראה ויראה שאינו מתמודד כלל עם הקשיים שהוא עומד בהם. אותו קל שבקלים העומד בשוק ואינו עומד בפיתויים שמולם - הוא בעצם כמותו ממש. אצלו הדבר הוא ב'סור מרע' ואצל זה ב'עשה טוב': הוא יכול ללמוד יותר מכפי רגילותו - האם הוא עושה זאת? הוא יכול להתפלל בריכוז רב יותר - האם הוא עושה זאת? הוא יכול להתאפק מלומר דבר שהוא חפץ מאוד לאומרו - האם הוא מתאפק? בפרק ל' נאמר לאדם לבדוק את עצמו, ובמהירות רבה הוא משתכנע שמצבו באמת אינו טוב, וזה מביא אותו לכותרתו של פרק ל' - "הוי שפל רוח בפני כל האדם": להרגיש עצמו שפל אפילו בפני הקל שבקלים.
כעת, בפרק ל"א, בא אדמו"ר הזקן ומעמיד את שתי ההתבוננויות זו לצד זו: מהי התחושה שאליה יגיע האדם בסופו של דבר, בסופו של יום, כתוצאה מהתבוננות פרק כ"ט או מהתבוננות פרק ל'? האם תוביל אותו לשמחה ולריקודים, או לדכדוך, לעצבות ולמצב רוח שאינו טוב? ברי שתוביל אותו למצב רוח שאינו טוב: התבוננות המעמידה אותו על כך שנפשו במהותה אינה טובה (פרק כ"ט), או על כך שביום יום אינו מתמודד כלל (פרק ל') - סיכומה תחושה רעה. וזו אכן מטרתה.
אך כאן עולה השאלה: הרי למדנו בפרקים כ"ו, כ"ז וכ"ח שאת העצבות יש לסלק עד הסוף, שלא תהיה בה אפילו נגיעה. מצד אחד אומרים לאדם שלא להתקרב לעצבות חס ושלום, ומצד שני מוליכים אותו באריכות של שני פרקים שלמים אל תוך התחושה הזו ממש. כיצד מתיישבים הדברים? על כך באה התשובה כאן בפרק ל"א.
לשון הפרק:
"והנה אף אם כשיאריך הרבה בעניינים הנ"ל כשעה או שתיים להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבוא לידי עצבות גדולה - לא יחוש" - כאשר יאריך האדם להעמיק את מחשבתו בדברים שהוזכרו לעיל, כלומר בכל תוכנם של פרקים כ"ט ול', כשעה או שתיים, ותביא אותו התבוננות זו לנמיכת רוח וללב נשבר עד כדי עצבות גדולה - אל יחשוש מן המסקנות שאליהן הגיע.
דיוק הלשון "כשעה או שתיים":
בטרם נעמוד על הטעם שבגללו "לא יחוש", ראוי לשים את האצבע על דיוק לשונו של אדמו"ר הזקן בפרק זה - בשורות הבודדות שקראנו ובעיקר בשורות הבאות - שממנו ניכר כי הוא מתייחס גם לסוג ההתבוננות של פרק כ"ט וגם לסוג ההתבוננות של פרק ל'.
מדוע נקט "כשעה או שתיים"? לכאורה הדבר תלוי באדם: אדם כשרוני, זריז וחריף מוח - אפשר שדי לו בחמש דקות; ואדם איטי, שמשתכנע לאט לאט - ייתכן שיידרשו לו חמש שעות. (וכידוע, "שעה" אינה בהכרח שישים דקות בשעון, אלא שיעור זמן ומשך זמן, ו"שתיים" היינו כפל אותו זמן). אלא שכבר מתחילת הפרק מרמז אדמו"ר הזקן שהדבר תלוי בסוג ההתבוננות: בהתבוננות של פרק ל', שבה מצביעים על הבעיה באצבע גלויה, האדם משתכנע במהירות - ודי לו ב"שעה" אחת; ואילו בהתבוננות של פרק כ"ט, העוסקת בדברים נסתרים יותר, השכנוע אורך זמן כפול - "שתיים".
וכמו שמוסבר בחסידות: כמה זמן נלחם יעקב אבינו והתמודד עם עשיו אחיו הרשע? לא הרבה - לא עמד מולו זמן רב עד שכל אחד הבין בדיוק מי ומה עומד מולו. וכמה זמן התמודד מול לבן הרשע? עשרים שנה שהה אצלו. ההבדל: אף לבן רשע ואף עשיו רשע, אלא שלבן הוא הרמאי, המסתיר את רעתו, ואי אפשר לזהות אותה מיד; עשיו רעו ורשעו גלויים. כאשר עומדים מול רע גלוי וברור, יודעים מיד מול מה עומדים, וקל יותר לחפש את הדרך להתמודד עמו; ואילו מול רע נעלם - הדבר אורך זמן רב יותר. כך גם בענייננו: ההתבוננות של פרק ל' קצרה וברורה יותר ועוסקת ברע מוחשי, ובתוך שעה אחת האדם משתכנע; ואילו ההתבוננות של פרק כ"ט נוטלת שעתיים - כפל זמן, כדי לשכנע את האדם בבעיה הנפשית שהוא נמצא בה. זהו ההבדל בין "שעה" לבין "שתיים".
"נמיכת רוח" ו"לב נשבר":
ועוד דיוק: לאחר הלשון "כשעה או שתיים" נוקט אדמו"ר הזקן שני ביטויים - "נמיכת רוח" ו"לב נשבר". המתבונן בהתבוננות של פרק כ"ט יגיע לנמיכת רוח; והמתבונן בהתבוננות של פרק ל', ושם לב שיש בו רע מוחשי כל כך, יגיע ללב נשבר. הלשונות כאן כפולים משום שאדמו"ר הזקן מתייחס לשני הפרקים כאחד, ושתי ההתבוננויות הללו מביאות את האדם לעצבות - ולכאורה העצבות אינה דבר טוב.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על מהלכם של פרקים כ"ט ול' - ביטוש הנפש הבהמית כעצה לטמטום הלב, על פי משל בול העץ שבזוהר - ועמדנו על שתי הגישות השונות: ההתבוננות הנסתרת והפנימית של פרק כ"ט, וההתבוננות הגלויה והבוטה של פרק ל' המביאה לשפלות רוח בפני כל האדם. שתיהן מובילות את האדם לתחושה שאינה טובה, ומכאן השאלה: הרי בפרקים כ"ו-כ"ח למדנו לסלק את העצבות כליל. על כך פותח אדמו"ר הזקן בפרק ל"א בלשון "לא יחוש". כמו כן דייקנו בלשונות הכפולים שבפרק - "כשעה או שתיים", "נמיכת רוח ולב נשבר" - שכל אחד מהם מתייחס לסוג התבוננות אחר.
בחלק הבא נעסוק בהמשך דברי אדמו"ר הזקן ובטעם שבגללו "לא יחוש" מן העצבות שאליה הובילו התבוננויות אלו.