בחלק הקודם עמדנו על דברי אדמו"ר הזקן, שאף כלפי הקל שבקלים נדרש האדם להיות שפל רוח. לכאורה יש בכך כעין מתן תעודה גבוהה על יכולותיו של אותו אדם, ולפיכך יש לעמוד תחילה על מצבו: הוא חוטא, ומדוע הוא חוטא? מפני שמקומו גורם לו לחטוא.
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו":
מדובר בביאורו של אדמו"ר הזקן ללשון המשנה בפרקי אבות. כפי שהזכרנו, בתיבה "מקומו" נכללים שני מקומות: מקום גשמי ומקום רוחני.
מקומו הגשמי: "להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום" - הקב"ה זימן לו את פרנסתו באופן שהוא מסתובב בשוק כל היום. בשעת עבודתו, בקנייה ובמכירה, הוא רץ ורואה את כל המתרחש בשוק, ואף ברגעיו הפנויים הוא "מיושבי קרנות" - יושב בקרן זווית וממתין ללקוח הבא, ומפטפט עם זה ועם זה על הא ועל דא. "ועיניו רואות כל התאוות" - התאוות מצויות בשוק בריבוי, והעין רואה והלב חומד, שהלב נגרר אחר ראיית העין.
מקומו הרוחני: "ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה" - מלבד הסביבה החיצונית, גם טבע נפשו מוליך אותו לכך: יצרו הרע בוער כתנור של מאפייה.
תנור ביתי חם פעם בשבוע או פעם בכמה ימים, ורוב הזמן הוא קר. תנור של מאפייה להיפך: הוא עובד כל הזמן וחם תמיד, ורק מפעם לפעם יש בו הפוגה. יצרו של אדם זה אינו תנור ביתי אלא "בוערה מאופה" - חומו תמידי, ואף רמת החום גבוהה, כמו שנאמר בהושע: "בוער כאש להבה". גם בבסיסו הוא תנור של מאפייה, וכשהוא נדלק - הרי זו אש להבה.
נמצא, שכאשר אומרים ליהודי היושב ולומד תורה, תלמיד חכם ושומר מצוות, שלא ידון את הקל שבקלים - הטעם הוא שאינו נמצא במקומו: מקומו הגשמי של אותו אדם גורם לו לחטוא, ויצרו הוא מסוג היצר הבוער כאש להבה, ולפיכך ברגע שתאווה מוצבת לנגד עיניו אין בכוחו להתאפק, והוא נשרף בתוך העניין מיד.
מה שאין כן במי שהולך בשוק מעט: בערב שבת הוא יוצא לקנות לכבוד שבת, וכל השבוע יושב בביתו ואינו יודע כלל מה מתרחש ברחוב. ואף אם מדובר במי שהולך בשוק כל היום, ייתכן שאינו מחומם כל כך בטיבו - יצרו קריר, וגם כשהוא רואה את כל התאוות לנגד עיניו אינו מתלהב מיד מכל שטות, "כי אין היצר שווה בכל נפש".
יסוד זה מבואר בביאורו של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה על תחילת ספר ויקרא: האדם נדרש להקריב לה' את ה"בהמה" שלו, ולשון הפסוק היא "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", שכן יש סוגים שונים של בהמות. יש נפש בהמית שהיא בבחינת "בקר" - שור נגח, ויש נפש בהמית שהיא בבחינת "צאן" - רגועה, שקטה וביתית. לכל בהמה אופן אחר, ולכל אדם הגדרה אחרת, דרך אחרת וכיוון אחר.
נסכם את מהלך הדברים עד כה: כשבאים אל האדם בדרישת המשנה "והוי שפל רוח בפני כל האדם", מעמיד אדמו"ר הזקן שלב ראשון - עוד קודם שמגיע האדם לתחושת שפלות בפועל, עליו להימנע מלחוש שהזולת אינו שווה כלום, ושלא לדון אותו, מפני שמקומו גורם לו לחטוא: יש לו מצבי נפש ומצבי סביבה הגורמים לו ליפול. בשלבים הבאים נלמד שהוא בדיוק כמותו.
תורה שלמה על אות אחת: "בפני כל האדם":
פעמים רבות הזכרנו שבתניא כל מילה מדויקת - ולא רק כל מילה, אלא כל אות וכל פסיק. אדמו"ר הזקן כתב את הספר, ומתייחסים אליו כתורה שבכתב של החסידות, שכל פרט שבו מדויק. כאן נבנית תורה שלמה על אות אחת שכתב אדמו"ר הזקן, ואות זו נותנת תמונה אחרת על כל העניין.
הנושא שעליו מדובר - החובה להרגיש שפלות - מקורו בפרקי אבות. כידוע, כשכתב אדמו"ר הזקן את נוסח התפילה בסידורו, הכניס לתוכו את כל פרקי אבות. מדוע הכניס דווקא מסכת זו, ולא את שישה סדרי משנה? משום שיש מנהג לומר פרקי אבות בשבתות הקיץ לאחר תפילת מנחה. אך מדוע לא הסתפק בציון שנוהגים לומר פרקי אבות, וכל אחד ילמד את המסכת מתוך המשניות?
הטעם הוא שבפרקי אבות קיימות גרסאות שונות בין גדולי ישראל - לא שינויים דרסטיים לכאורה: יש שינויים בחלוקת המשניות (היכן מסתיימת משנה והיכן מתחילה משנה), ולעיתים גם שינויים קלים בביטויים לפי הגרסאות השונות. אדמו"ר הזקן ביקש להעמיד בסידורו את הגרסה שקיבל וקבע, ולפיכך הכניס את פרקי אבות כפי שהוא גורס שצריך להיות.
במשנה שלפנינו, בפרק ד' משנה י', כתב אדמו"ר הזקן בסידורו: "רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם" - בלי האות ה'. ואילו כאן בתניא, בציטוט שבו פתחנו את הפרק, כתוב: "והוי שפל רוח בפני כל האדם" - בתוספת ה', ומשמע אדם מסוים.
בארצות הברית ראה אור בעבר ירחון בשם "קובץ ליובאוויטש", שיצא לאור כשלוש-ארבע פעמים בשנה, ובו היה לרבי - עוד לפני הנשיאות - מדור בשם "תשובות וביאורים": יהודים היו פונים למערכת בשאלות בעניינים שונים, והרבי היה מתייחס אליהן במדור זה, ותשובתו הייתה מתפרסמת לרבים. באחד הגיליונות שאל יהודי מדוע כתוב בתניא "בפני כל האדם", והוסיף שאולי יש כאן טעות הדפוס, שהרי בכל המקומות כתוב "אדם".
הרבי עונה לו תחילה שאין זו טעות הדפוס: בכל דפוסי התניא שראה כתוב כך, מן הראשון ועד האחרון. לאחר מכן מבאר הרבי בצורה מעניינת מאוד את פשר הדבר, ונחזור על נקודות מן הביאור.
ראשית יש להקדים, כי הביטוי "האדם" מצוי בגרסאות: רבנו יונה, בפירושו על פרקי אבות, מצטט "האדם"; ואף במסכת דרך ארץ - אחת מן המסכתות הקטנות - מופיע אותו ביטוי בלשון "שפל רוח בפני כל האדם". כלומר, קיימת גרסה כזו. אלא שאדמו"ר הזקן מביא בסידורו דווקא את הגרסה "אדם". מה ההבדל ומה הרעיון שבדבר?
הסבר אחד: "קומה אחת שלמה":
נקדים כי בחסידות מופיעים הסברים שונים המובילים את האדם לתחושת שפלות רוח, ובהם הסבר השונה ממה שכתוב כאן בתניא: כל עם ישראל הם כגוף אחד גדול, "קומה אחת שלמה". באיברי הגוף יש איברים מרוממים - ראש ולב, ויש איברים פחותים - רגליים וכדומה. ידוע שלכל איבר בגוף האדם יש תפקיד, ולא זו בלבד, אלא שבתפקיד המיוחד לו אין איבר אחר בגוף שיוכל למלא את הפונקציה הזו. נמצא שכל איבר הוא "ראש" בעניין מסוים: הרגל, אף שהיא רגל, אין הראש יכול להסתדר בלעדיה - ובעניין ההליכה הרגל היא הראש.
מכיוון שכל אדם הוא חלק מהרמוניה מושלמת של קומה אחת, אין מקום להרגיש גדול ביחס לזולת: יש עניין שבו האדם ייחודי, ויש עניין שבו הזולת ייחודי; יש עניין שבו זה ראש, ויש עניין שבו זה ראש. ממילא אין לזלזל באף אחד - "אין לך אדם שאין לו שעה", ולכל אחד ייחודיות משלו, ומתוך כך בא האדם להרגיש שפל רוח בפני כל אדם. כשהראש רוצה להגיע אל ארון הספרים, הוא מתכופף במחילת כבודו אל הרגל ומבקש ממנה: "כבוד הרגל, תביא אותי לארון הספרים" - הראש חש שפלות ביחס לרגל בשעה שהוא נזקק לה. זהו הסבר אחד.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי "מקומו" של האדם כולל מקום גשמי - פרנסה בשוק, ישיבת קרנות ועיניים הרואות את כל התאוות, ומקום רוחני - יצר הבוער "כתנור בוערה מאופה", בתמידות ובחום גבוה, ולפיכך אין לדון את הקל שבקלים. מנגד, יש מי שאינו הולך בשוק אלא מעט, ויש מי שיצרו קריר בטבעו, "כי אין היצר שווה בכל נפש", כמבואר בליקוטי תורה בחילוק שבין נפש בהמית בבחינת "בקר" לבחינת "צאן". כן עמדנו על הדיוק שבאות אחת: בסידור גרס אדמו"ר הזקן "בפני כל אדם" ובתניא "בפני כל האדם", ועל תשובת הרבי שאין זו טעות הדפוס. ולבסוף למדנו הסבר אחד לשפלות הרוח - היות כל ישראל "קומה אחת שלמה", שבה כל איבר הוא ראש בעניינו, עד שהראש שפל כלפי הרגל בשעה שהוא נזקק לה.
בחלק הבא נעסוק בהסברים נוספים לשפלות הרוח, ובביאורו של הרבי לדיוק הלשון "בפני כל האדם" שבתניא.