בשעה טובה הגענו לפרק ל' בליקוטי אמרים. הפרק נמצא בדף מ"ח עמוד א', בחלקו התחתון של העמוד. פרק זה הוא המשך ישיר לפרק כ"ט, ובא לתת מענה נוסף לאותה בעיה עצמה, מכיוון אחר.
הבעיה שעליה דיברנו בפרק כ"ט כונתה בפי אדמו"ר הזקן בשם 'טמטום הלב': מצב שבו לבו של האדם כאבן ואינו מצליח להיפתח לעבודת השם. אף בשעת התפילה, כאשר הוא מנסה להתעורר, הכל נותר אטום. הסיבה לכך, כמו הסיבה המרכזית לכל הבעיות הרוחניות, היא שהישות של האדם בעוצמה גבוהה מדי: הוא מחזיק מעצמו יותר מן הראוי ומעניק נפח מוגזם לאגו שלו, ובכך הוא מעניק נפח לבהמיות שבו. משנותנת הבהמיות את חותמה, אין היא מניחה לרגש הרוחני לפעול. להתעורר פירושו להתרגש, להימשך אל הדבר ולחוש בו חיות; וכאשר הכל כאבן - אבן היא דבר יבש, שאין בו תזוזה, אין זריזות ואין חיות.
בפרק כ"ט למדנו באריכות, על יסוד דברי הזוהר, שבול עץ שאין האש חודרת אליו - "מבטשין ליה", וכך יש לנהוג גם עם הנפש: כאשר החום האלוקי אינו חודר, יש להעניק לנפש ביטוש. במהלך הפרק פירט אדמו"ר הזקן כמה וכמה אופנים שבהם על היהודי להתבונן בינו לבין עצמו, כשכל אחת מן ההתבוננויות - בנפרד או בזו אחר זו - תביא אותו להכיר את מקומו, לבטש את ישותו ולפתוח בכך את לבו. סיימנו את הפרק בדוגמת המרגלים: אף שהביעו חוסר אמונה בצורה חריפה מאוד, עם ישראל שנגרר אחריהם שינה את דעתו באופן מיידי מן הקצה אל הקצה, ולא מכוח שכנועים והוכחות, אלא מכוח מילים ספורות של ביטוש חזק שאמר להם משה רבנו. כך הדבר יועיל לכל אחד ואחד.
בהמשך לזה בא פרק ל' בכיוון אחר במקצת, אך באותו רעיון: לחפש דרך שבה יגרום האדם לעצמו את הביטוש הזה.
"עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם":
דבר נוסף על היהודי הבינוני, הסובל מטמטום הלב, לשים אל לבו: לקיים את מה שיעצו וציוו עלינו החכמים במשנה בפרקי אבות - שיהא שפל ברוחו בפני כל אדם.
אדמו"ר הזקן מדייק בלשון המשנה, שלא כדרך שנוטים אחרים לבארה. יש המבארים שכוונת מאמר חז"ל היא לענווה, ויש המרחיקים לכת ואומרים שהכוונה היא להתנהגות חיצונית בנימוס ובצניעות, שלא יעשה האדם מעצמו עסק. על כך אומר אדמו"ר הזקן: לא. אילו התכוון התנא רק להתנהגות חיצונית כלפי הזולת, שלא יתגאה עליו וכדומה, היה לו לומר "התנהג בשפלות רוח בפני כל אדם", והיינו מבינים שכאשר אתה רואה אדם - נהג כלפיו בשפלות רוח. אך התנא אינו אומר "התנהג", אלא "והוי שפל רוח" - היֵה כזה. משמע שזהו עניין אמיתי, שעליו להרגיש כך באמת לאמיתו, ולא בבחינת "תעשה את עצמך" כדי להיטיב את הרגשתו של הזולת. חכמים אינם מייעצים ליהודי לעשות דבר שאין בו אמת, ומשאמרו "והוי" - פירושו שעליו להרגיש כך באמת.
ולמי מופנים הדברים? לא לצדיק גמור, אלא ליהודי בינוני, הלומד ומתפלל ומקיים מצוות וירא שמיים, עם כל המעלות שבו - ולו אומרים: עם כל מעלותיך, הוי שפל רוח.
מהו ההבדל בין ענווה לשפלות?
על משה רבנו אומר הפסוק שהיה "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". וכי לא ידע משה רבנו את מעלותיו? וכי שכח שהוא זה שהוציא את עם ישראל ממצרים, שקרע את הים, שנתן תורה מהר סיני והוריד את המן? כיצד, אם כן, החשיב עצמו עניו מכל האדם? ופסוק בתורה הוא אמת. אף אם ידע בבירור שהכל בכוח אלוקי ולא ייחס את הדברים לעצמו - כיצד יכול היה לחוש עצמו נמוך יותר מאדם שלא נבחר כלל לתפקיד שהוא נבחר אליו?
מבואר בחסידות, שמשה רבנו אמר לעצמו והרגיש כך באמת: אכן נבחרתי, זו עובדה שאין להתווכח עליה, וקיבלתי כוחות מן השמיים - אך אילו היה אדם אחר מקבל את הכישורים, היכולות והכוחות שקיבלתי אני, היה עושה זאת טוב יותר ממני. ואם כן, במה יש לי להתגאות? במה שקיבלתי כוחות ואני מבצע? הרי אותו אדם אחר, אילו ניתן לו מה שניתן לי, היה עושה זאת טוב יותר. כך הרגיש משה רבנו, ומשום כך היה "עניו מאוד". ואכן כל מי שנוהג בצדקות יש בו ענווה, וכפי שמצינו אף אצל דוד המלך.
ענווה: אף לאחר הענווה, המסקנה היא שאני בעל מעלות וכישרונות ואני מצליח - אלא שאני סובר שאילו היו נתונים אלה בידי הזולת, היה עושה בהם טוב יותר.
שפלות: אדמו"ר הזקן נוקט בלשון המשנה "שפל" - שאני מגיע למסקנה שאני באמת נמוך יותר מאותו אדם. לא שנבחרתי כעת להיות גבוה יותר ורק איני מתגאה בכך, אלא "והוי שפל רוח" - היֵה שפל באמת ביחס אליו.
וביחס למי? "בפני כל האדם" ממש, בלי כל סייג - אפילו בפני קל שבקלים. מהו קל שבקלים? אדם הנוהג בקלות ראש בכל ענייני תורה ומצוות, עד שאף כל חבריו קלי הראש אומרים עליו שהוא הקל שביניהם, כלומר שהוא במצב הירוד ביותר. ואילו אתה, אדם הלומד ומתפלל ומקפיד על קלה כבחמורה, תלמיד חכם ויודע ספר עם כל המעלות - אומרת לך המשנה שביחס אליו עליך לחוש שפל רוח, שפל יותר ממנו. הייתכן? ואכן אין ביטוש גדול מזה, שאומרים לאדם: אותו פלוני שאתה מחשיב עצמך למעלה ממנו - אתה גרוע ממנו.
כיצד אפשר להגיע למסקנה זו?
אומר אדמו"ר הזקן שהדבר יובן "על פי מאמר רז"ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". המשנה "והוי שפל רוח בפני כל האדם" כתובה בפרקי אבות פרק ד', וכדי להבינה יש להיעזר במשנה שבפרק ב': "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". עצם ההגדרה שאתה מגדיר אותו כקל שבקלים, ואומר "אני כזה ואתה כזה", היא כבר דין ושיפוט - ובאותו רגע אין אתה שפל רוח. על כך אומרת לך המשנה: אין אתה יכול לדון אותו ולקבוע את מעמדו, עד שתגיע למקומו - שתתבונן באיזה מקום פיזי הוא נמצא ובאיזה מקום רוחני ונפשי הוא מצוי.
שלושת שלבי הפרק:
קודם שנמשיך בלשון הפרק, ראוי לעמוד על מהלכו הכללי. כל הפרק, מתחילתו ועד סופו, הוא מהלך אחד, שרק בסיומו נבין את המושג "שפל רוח בפני כל האדם". אין משתכנעים בדבר כזה בבת אחת, ולכן מוביל אדמו"ר הזקן את הלומד שלב אחר שלב, במשך פרק שלם, עד שישתכנע שהוא באמת שפל יותר מאותו קל שבקלים:
שלב ראשון: אל תרגיש מעליו. תחילה משכנע אדמו"ר הזקן מדוע אין לחוש למעלה ממנו ומדוע אין לדון אותו.
שלב שני: לאחר שהשתכנעת שאינך למעלה ממנו, מגיעים למצב נוסף: אתה נמצא באותה רמה כמוהו, ויש לך אותן התמודדויות בדיוק כשלו.
שלב שלישי, והוא המטרה: האמת היא שאתה גרוע ממנו - עד שבסיום הפרק משתכנע האדם שהוא שפל יותר מכל אחד אחר.
בשלב הראשון, אם כן, אל תרגיש מעליו, שכן "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" - "כי מקומו גורם לו לחטוא". מדוע זכה אותו אדם לתואר קל שבקלים? משום שהוא חוטא ועושה שטויות. ומדוע הוא חוטא? מקומו גורם לו לחטוא.
בדרך אגב מכניס כאן אדמו"ר הזקן לימוד זכות על הקל שבקלים - שהרי יש ללמד זכות על כל אדם - ומשמעותו האמיתית של הדבר היא שלקל שבקלים כוחות נפש גדולים יותר מן הצדיק, או מאדם שלא נקלע להתמודדות כזו. שהרי "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו": אין הקב"ה מעמיס על היהודי מצב שאין הוא יכול לעמוד בו. ואם העמיד אותו בניסיון מסוים - הרי שההכוונה העליונה היא שהובילה אותו לעבוד במקום מסוים ולהסתובב באזור מסוים, זו הפרנסה שמצא, ו"מה' מצעדי גבר" - לשם הגיע. סימן הוא, אם כן, שיש לו אף יכולות נפש גבוהות לעמוד בכך.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי פרק ל' ממשיך את דרך הביטוש של פרק כ"ט לרפואת טמטום הלב, מכיוון אחר: קיום מאמר חז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם". דייקנו בלשון "והוי", שאין הכוונה להתנהגות חיצונית אלא לתחושה אמיתית, ועמדנו על ההבדל שבין ענווה - שהמסקנה בה היא שאדם בעל מעלות ורק אחר היה מיטיב בהן - ובין שפלות, שבה חש האדם נמוך באמת אף מן הקל שבקלים. ראינו את מהלך הפרק בשלושה שלבים, ופתחנו בשלב הראשון: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", כי מקומו גורם לו לחטוא - ומכאן אף לימוד הזכות, שהקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו, וממילא ניתנו לאותו אדם כוחות נפש גדולים לעמוד בהתמודדותו.
בחלק הבא נמשיך בלשון הפרק ונעמוד על השלבים הבאים שבו, עד להבנת המסקנה שאדם יחוש שפל רוח בפני כל האדם ממש.