בחלק הקודם עמדנו על ההסבר הראשון לדברי המשנה 'הוי שפל רוח בפני כל האדם' - שלכל אדם יש מעלה וייחודיות משלו, וממילא אין לו במה להתגאות על חברו. כעת נעמוד על ההסבר השני, הוא ההסבר הכתוב כאן בתניא, המבוסס על מאמר חז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". בין שני ההסברים קיימים שני הבדלים.
שני ההבדלים בין ההסברים:
התחושה שאליה מגיע האדם: לפי ההסבר הראשון, אין המסקנה מובילה את האדם לשפלות ולמצב רוח ירוד. הוא מרגיש טוב עם עצמו, אלא שאין לו במה להתגאות: לי יש מעלה ולו יש מעלה, אני אשלים אותו והוא ישלים אותי, וביחד נעשית תמונה שלמה. לעומת זאת, לפי ההסבר של "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" - ובמיוחד לפי המשך הפרק, שממנו עולה שאין האדם רק שווה לחברו אלא אף נמוך ממנו - מקבל האדם 'שפשוף', ביטוש ושפלות ממש: עם כל מעלותיך, לקל שבקלים יש מעלה גדולה ממך. אין זו תחושה נעימה, אך זו בדיוק מטרתו של אדמו"ר הזקן כאן בתניא.
היקף ההסבר: ההסבר הראשון, שכל אחד משלים את חברו, שייך רק בתוך עם ישראל, שכן כל ישראל הם קומה אחת שלמה, גוף אחד, ונשמות ישראל חטיבה אחת - ולכן שייך לומר שהאחד משלים את רעהו. אך מול גוי, עם כל מעלתו, אין האדם יכול להרגיש כך, שהרי אין הוא מאותה מהות ממש. ואילו ההתבוננות של "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" - אל תסתכל עליו מלמעלה, מי יודע באיזה מצב הוא נתון, ואולי יש לו מעלות עליך - שייכת גם ביחס לגוי.
וכבר למדנו בפרק כ"ט שעל האדם להרגיש שפל אפילו ביחס לבעלי חיים ולשקצים ורמשים, ועל אחת כמה וכמה שיכול הוא להרגיש כך מול גוי. ואין צורך לחפש דווקא גוי שהוא מן הקל שבקלים, שהרי ישנם גויים שמצבם טוב, כדמא בן נתינה שבסיפור הידוע על כיבוד אב.
"אדם" ו"האדם":
התוספות במסכת יבמות מבארים שכל מקום שנאמר בו "אדם" - הכוונה לישראל בלבד, ואילו "האדם" כולל את הכול, אף את אומות העולם. יסוד הדברים בגמרא, שקברו של גוי אינו מטמא באוהל, בשונה מקברו של יהודי, ונלמד הדבר מן הפסוק "אדם כי ימות באוהל" - "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". על כך מעירים התוספות, שאין זה אלא במקום שנאמר "אדם", אך "האדם" כולל אף גוי.
מכאן הדיוק בלשון התניא. במשנה באבות, וכן בלשון שנוקט אדמו"ר הזקן בסידורו, נאמר "הוי שפל רוח בפני כל אדם" - שם מדובר בעצה טובה ליהודי, שלא ירגיש מעל יהודי אחר, אלא יכיר שכשם שיש לו מעלות כך יש מעלות לזולתו, ומתוך כך ירגיש שפלות אף בפני מי שנראה בעיניו נמוך ממנו. אך כאן בתניא מבקש אדמו"ר הזקן לצעוד צעד נוסף ולהוביל את האדם לביטוש ולשפלות ממש - לא מפני שחברו משלימו (שהרי מתוך כך לא יגיע לשפלות, כי גם הוא משלים את חברו), אלא מפני שלחברו, על כל חסרונותיו, יש מעלות עליו. התבוננות כזו שייכת גם ביחס לגוי, כפי שנראה בהמשך הפרק, ולכן דייק וכתב "הוי שפל רוח בפני כל האדם" - בה"א הידיעה, כדי להרחיב את היריעה אף כלפי אומות העולם.
"קל שבקלים ייקרא אם יחטא":
לכאורה, אם אמרנו על אותו אדם ש'מקומו גורם' לו לחטוא, ונפשו בוערת בו כתנור אופה - מדוע הוא נקרא קל שבקלים? הרי יש לו כל הסיבות שבעולם להימצא במצב שהוא נתון בו. על כך כותב אדמו"ר הזקן: "והנה באמת גם מי שהוא מחומם מאוד בטבעו ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום - קל שבקלים ייקרא אם יחטא, כי אין לו שום התנצלות על חטאיו, ונקרא רשע גמור על אשר אין פחד אלוקים לנגד עיניו, שהיה לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבליבו מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו, כמו שנתבאר לעיל כי המוח שליט על הלב בתולדתו" (פרק י"ב).
שני צדדים יש כאן, ואין לערבבם:
המתבונן מן הצד: עליו לומר - יש לי עליו לימוד זכות; איני נתון בסיטואציה זו, ומי יודע אם לא הייתי נופל אף אני במצבו.
אותו אדם עצמו: אל יאמר "הרי מונים לזכותי כל כך הרבה סיבות טובות, אמשיך אפוא בדרכי". אדרבה: אם העמידוהו במצב כזה, סימן שיש בכוחו להתגבר, שאם לא כן לא היו מעמידים אותו בו. ואם לא התגבר - אין לו שום התנצלות על חטאיו והוא נקרא רשע גמור. לומר "לא יכולתי" אינו יכול; קשה - אכן, אך לא בגדר בלתי אפשרי.
מעשה בבחור יהודי שביקש לשאת גויה. רבנים שוחחו עמו, הסבירו והפחידוהו מן הגיהינום, וקשה היה לו להתנתק, עד שכבר עמד סמוך לחתונה. אמר לו השליח שהיה עמו בקשר: סע לרבי, בקש ברכה ועצה, ואחר כך נראה. עבר לפני הרבי בחלוקת הדולרים, והספיק להשחיל בשתי מילים שיש לו גויה ואינו יודע כיצד להתנתק. השיב לו הרבי: "אני מקנא בך" - שיש לך יכולת ועוצמה כזו להתגבר על סיטואציה כזאת, והקב"ה נתן בך את הכוח. משפט זה, שלא שמע כמותו מאיש מלבד איומים, הוא שהביאו להחלטה מיידית לנתק את הקשר. זהו "הוי שפל רוח בפני כל האדם" - התבוננות בכוחות הנפש העצומים הגנוזים באותו אדם דווקא במצבו.
"מלחמה גדולה ועצומה":
וממשיך אדמו"ר הזקן: "והנה באמת היא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה'". אדם המצוי בשוק, שעיניו רואות את כל התאוות והוא נדרש לעמוד מול פיתויי הלב הבוער כאש - עומד במלחמה גדולה ועצומה, בניסיון ממש.
מסופר על הצדיק רבי דוד מלעלוב שאיחר פעם להגיע לעיר. כששאלוהו מה עיכבו, סיפר שעבר ביער ונכנס לבית אחד, וראה שם יראת שמיים של יהודי שלא יכול היה לעזוב מרוב התבוננות. ומה ראה? בחור צעיר עומד וגרזן בידו, ואביו שוכב על המיטה לידו, והבן אומר לאביו: "הייתי רוצה עכשיו לקחת ולהרוג אותך, ופשוט אני מפחד מהקב"ה ואיני יכול לעשות זאת". אדם זה קל שבקלים הוא, עומד עם גרזן ומבקש לרצוח את אביו - ומה עוצרו? יראת שמיים, הידיעה שהקב"ה מסתכל עליו ורואה את מעשיו. ורבי דוד, צדיק גמור שקהל חסידים נהה אחריו, התפעל מיראת השמיים של יהודי זה הנמצא במצב ירוד ביותר.
מכאן מפנה אדמו"ר הזקן את המבט אל האדם עצמו: "ולהכי צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה". כל אדם, בכל דרגה שהוא נמצא - ואף אם הוא ישר וטוב, לומד ומתפלל - נדרש לעריכת חשבון נפש: האם הוא עומד בהתמודדות בערך זה של אותו קל שבקלים? שהרי אותו קל שבקלים, כשהוא מצליח ואינו נכשל, עמד במלחמה עצומה; ואילו אתה - שמא לומד ומתפלל מפני שכך חונכת, כך גדלת, זו סביבתך וכך נוח לך, ומעולם לא טעמת טעמה של מלחמה, של קושי ושל ניצחון.
ואם יאמר האדם שאינו נתון בהתמודדויות של עוונות חמורים - בכך הצדק עמו, שאין מלחמתו ב'סור מרע' כמלחמת חברו. אך ב'ועשה טוב' עליו לבחון את עצמו: לעבור את סף ההרגל, להוסיף מעבר לרגילותו ולעלות ולהוסיף בטוב - אף זו מלחמה קשה.
הדוגמה מעבודת התפילה:
אדמו"ר הזקן מביא בהמשך דוגמאות מתפילה, מתורה ומצדקה, והראשונה שבהן: "כגון בעבודת התפילה בכוונה, לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש". מדובר ביהודי המתפלל שלוש תפילות ביום, מקפיד על מניין, אינו מדבר באמצע התפילה ולומד קודם התפילה - לכאורה הכול כשורה. ואף על פי כן עליו לבחון: האם תפילתו אינה מילים בלבד, אלא תוכן, חיות ופנימיות, עד כדי מיצוי הנפש, עד שיצא מן התפילה סחוט לגמרי מעוצמת הכוונה? והאם הוא מתקרב לכך ולו במקצת?
וממשיך: "ולהילחם עם גופו ונפשו הבהמית שבו המונעת הכוונה, ולבטשם ולכתתם כעפר קודם התפילה שחרית וערבית מדי יום ביום". הנפש הבהמית היא המונעת מן האדם לכוון, ועליו להילחם בה, להתייגע במלחמה עצומה ולבטשה כעפר. אף ההכנה שקודם התפילה - לימוד והתבוננות בגדלות הבורא - דורשת מאמץ.
מדוע נוקט אדמו"ר הזקן דווקא "שחרית וערבית" ומדלג על תפילת מנחה? ביאור מעניין נאמר בשם המשפיע רבי מענדל פוטרפס: עצם ההליכה למנחה היא כשלעצמה שבירה גדולה של הנפש הבהמית, שהרי שחרית יכול אדם להתפלל לפני צאתו לעבודה, וערבית במניין האחרון שבלילה, ואילו מנחה מחייבת אותו לסגור הכול באמצע היום ולרוץ לתפילה - ולפיכך אין הוא מביאה כדוגמה לשבירה שקודם התפילה.
"וגם בשעת התפילה לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר, כמו שכתוב לקמן באריכות" - בפרק מ"ב יאריך אדמו"ר הזקן בביאור המאמץ הפנימי הנדרש בתפילה. והשאלה מוטלת על כל אדם: האם הוא נמצא במאמץ זה?
"וכל שלא הגיע למידה זו להילחם עם גופו מלחמה עצומה כזו - עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'". מי שלא התמודד עם מצבו שלו במלחמה, לא הגיע אפילו לערך התמודדותו של אותו יושב קרנות, שאף הוא מתמודד עם קושי רב.
זהו "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". בשלב הראשון למדנו שלא להרגיש מעליו; ובשלב זה מתברר שאתה נמצא באותה רמה כמותו ממש: הוא עומד בפיתויים ובקשיים של 'סור מרע', ואתה עומד בקשיים של 'ועשה טוב' - כל אחד ועניינו, הוא במלחמתו ואתה במלחמתך. ואם אתה מסתכל עליו כקל שבקלים שלא עמד בניסיונו - הבט בעצמך: האם אתה עומד בניסיונות שלך? ואם כן, אין לך במה להרגיש גדול ממנו.
לסיכום: בחלק זה למדנו את שני ההבדלים בין ההסבר הראשון ל'הוי שפל רוח בפני כל האדם' ובין ההסבר שבתניא, המבוסס על "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו": ההסבר שבתניא מוביל את האדם לביטוש ולשפלות, והוא שייך אף כלפי אומות העולם - ומכאן הדיוק "כל האדם" בה"א הידיעה, כדברי התוספות ביבמות. עוד למדנו שהקל שבקלים עצמו נקרא רשע גמור אם יחטא, שכן היה עליו להתאפק ולמשול על ליבו מפני פחד ה', בעוד שהמתבונן מן הצד מלמד עליו זכות. ולבסוף נדרש כל אדם לשקול ולבחון את עצמו, אם עבודתו נעשית מתוך מלחמה עצומה כזו - כדוגמת עבודת התפילה בכוונה עד מיצוי הנפש, ביגיעת נפש וביגיעת בשר. ביטוש זה חשוב עד מאוד, שכן כאשר אדם מרגיש את עצמו במקום המדויק שבו עליו להרגיש, נעשית עבודת ה' שלו קלה יותר.
בחלק הבא נמשיך בדוגמאות הנוספות שמביא אדמו"ר הזקן מעבודת התורה והצדקה, ובהמשך בירור מצבו הנפשי של האדם.