עצרנו בחלקו האחרון של פרק כ"ט, בדף ל"ז עמוד ב' (עמוד 74), בשורה הרביעית מתחילת העמוד - השורה הפותחת במילים "והטעם לפי". תחילה נסכם בקצרה את מהלך הפרק עד כה, ומתוך כך נמשיך בעזרת ה' אל סיום העניין.
פרק זה בא בהמשך לפרקים שבהם מתייחס אדמו"ר הזקן ליהודי המכונה בינוני, לדברים המפריעים לו בהתקדמותו בעבודת ה' ולעצות להתמודד עמם. בפרקים כ"ו-כ"ח עסקנו בהרחבה בנושא השמחה - כיצד אפשר לפעול שהאדם יהיה תמיד בשמחה, למרות כל הסיבות הנראות מוצדקות המפריעות לה. בפרק כ"ט פתח אדמו"ר הזקן בבעיה נוספת שעמה מתמודד הבינוני: טמטום הלב.
מהו טמטום הלב:
טמטום הלב במובן של אטימות הלב: היהודי מנסה להתעורר ברגש, במיוחד בשעת התפילה, והדבר אינו זז. הוא מתבונן בעניינים שאמורים לעורר את אהבת ה', כל הנתונים קיימים אצלו, ובכל זאת אין הלב מתעורר - כאילו ניצב לפניו מחסום ואטימות מסוימת.
הפתרון נלמד על יסוד דברי הזוהר בבול עץ שאין האש נאחזת בו: יש לבקעו לחלקים קטנים ולבטשו, ואז תיתפס בו האש. כך גם באדם עצמו - הנפש הבהמית היא האוטמת את רגשותיו ואינה מאפשרת לו להתעורר, ולפיכך עליו לבטשה. עליו להתבונן בדברים שיביאוהו לידי ביטוש עצמו, ומשיבטש את הבהמה שבקרבו תיפתח הדרך ללב יהודי המתעורר באהבת ה' ובתפילה.
ויש לזכור: אין מדובר ביהודי חוטא, אלא ביהודי המכונה בינוני - המקיים את כל המוטל עליו, זהיר במחשבה בדיבור ובמעשה ואינו נכשל. כפי שלמדנו כבר מתחילת התניא, המתבוננים בו מבחוץ בטוחים שלפניהם צדיק גמור. ואף על פי כן יודע הוא בתוך תוכו שיש לו נפש בהמית, שעולות בו תאוות והוא דוחה אותן, ולצד שלמות מסוימת שאינו נכשל במחשבה בדיבור ובמעשה - דווקא הוא צריך לדעת לבטש את עצמו.
במה יתבונן האדם כדי להגיע לביטוש:
במהות נפשו: בעלי החיים, ואפילו שקצים ורמשים, נראים נמוכים ממנו - שהרי הוא מסוג המדבר והם מסוג החי - אך יש לו חיסרון כלפיהם: אין הם מסוגלים לחטוא ולעבור על רצון ה', ואילו נפשו שלו מסוגלת לכך. עצם היכולת לעבור על רצון ה' מעמידה אותו בעמדה נחותה כלפיהם, והתבוננות זו כשלעצמה מביאה לידי ביטוש, כאותו בול עץ שמבקעים אותו כדי שיהיה קל יותר להתעורר אחר כך בעבודת ה'.
בחטאי נעוריו: יזכור את החטאים שעשה בצעירותו, ואף שכבר שב עליהם בתשובה - ייתכן שדווקא היום, משעומד הוא בדרגה גבוהה יותר, נדרשת ממנו תשובה מחודשת, לתקן ברמתו הנוכחית את שעדיין לא נגע בו בתיקונו. ייתכן שחטא מן העבר חזר והתעורר והוא המפריע לו היום בהתקדמותו, ובשובו עליו בתשובה נפתחת הדרך.
במחשבה, בדיבור ובמעשה: אף מי שאומר שאין לו חטאות נעורים כלל - יתבונן בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו מאז שהוא מכיר את עצמו: האם כל המחשבות היו קדושות תמיד, כל הדיבורים טהורים וכל המעשים שלמים? במקום שנמצא בו פגם - ישוב עליו בתשובה ויתרומם ממנו, ובכך תיפתח הדרך.
בחלומות הלילה: ואם אין הוא יודע אם עסק ביום במחשבות של הבל, יתבונן בנושאי חלומותיו בלילה, שרובם באים ממה שחשב במשך היום. וכפי שהובא כאן מלשון הזוהר, חלומות כאלה הם ביטוי לכוחות הטומאה הנדבקים בו.
לכל ההתבוננויות הללו מטרה אחת: להביא את האדם לידי ביטוש.
בסיום השיעור הקודם עמדנו על אופן נוסף: שיעורר האדם את נפשו האלוקית ויפנה אל נפשו הבהמית, ויאמר לה - במחשבה בלבד, ואין צורך שאיש ישמע זאת - לשונות קשים וחמורים: "אתה רע ורשע ומשוקץ וטמא ומנוול", מדוע אתה מסתיר בעדי את אור ה' ומפריע לחיבורי לקב"ה. בעומדו מול קושי מסוים יכה בעצמו כביכול בפנים ויתמה כיצד ייתכן שהוא נתון במצב כזה - ומחשבה זו אמורה להועיל.
"בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה":
נשוב לתחילת העמוד: על ידי כל הדרכים שהוזכרו - "יועיל לנפשו האלוקית להאיר עיניה באמת ייחוד אור אין סוף ברוך הוא, בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה". הביטוש יאיר את עיני הנשמה ויחבר את האדם לבוראו, ולא בהארת השכל והידיעה בלבד, אלא בראייה ממש.
מהי אותה ראייה? הראייה היא משל להתחברות ודאית ומוחלטת אל הדבר. השומע דבר מפי אחר - אף שהוא מאמין לו וסומך עליו ואינו חושדו בשקר, ובטוח שהדבר אמיתי - אין זה מגיע לדרגת מי שראה בעיניו, שאין ודאות חזקה הימנה. כך גם ההתחברות לאלוקות: כשהיא כראייה חושית, האדם מתרגש ממנה הרבה יותר והיא מופנמת בו. וכמו שכתוב במקום אחר, זהו שורש כל העבודה - שיגיע היהודי לראייה ולהתחברות באלוקות.
משל נאה בעניין זה אמר הצדיק רבי צבי מזידיטשוב. שאלוהו: מה חידשה תורת החסידות ומה חידש הבעל שם טוב? שהרי עוד לפניו היה האר"י הקדוש שגילה את חכמת הסוד, ולפניו רבי שמעון בר יוחאי בעל הזוהר הקדוש - ואין השוני בכמות בלבד. השיב להם במשל:
אורח הגיע למדינה וסיפר: במקום פלוני ראיתי ציפור מופלאה - עיניה ממש כעיני אדם ורגליה ממש כרגלי עגל. שמעו האנשים ואמרו: הוזה הוא, אין דבר כזה. אולי שכנע אחד או שניים, אך אין אדם מתחבר לדבר שאינו נתפס בדעתו. לאחר תקופה בא אדם נוסף מאותו מקום ואמר: ראיתי את הציפור, אלא שאין עיניה ממש כעיני אדם - דומות הן וקרובות, ורגליה מזכירות במקצת רגלי עגל. אדם זה כבר קירב רבים יותר להאמין בדבר, אך עדיין לא שכנע את כולם. לימים בא אדם שלישי והביא עמו את הציפור עצמה ואמר: הנה, ראו בעיניכם. ומשהכול רואים - שוב אין ויכוח.
וכך, אמר אותו צדיק, ההבדל בין רבי שמעון בר יוחאי לאר"י הקדוש ולבעל שם טוב: רבי שמעון בר יוחאי דיבר במושגים מעולם הקבלה, שרק מתי מספר בעולמנו יכלו להבין על מה מדובר, וכל השאר הסתכלו ולא ידעו מה כוונת הדברים. אצל האר"י הקדוש חדרו הדברים יותר אל הבריאה ואל בני האדם, אך עדיין תלמידיו - גורי האר"י - היו גדולי עולם ומקובלים גדולים בלבד. מן הבעל שם טוב ואילך נעשה הדבר נגיש לכל אחד ואחד: כל יהודי, על ידי לימוד תורת החסידות, מתחבר בפנימיותו להכרה בעניינים האלוקיים עד שהוא רואה אותם ממש. זו גם כוונת הדברים כאן - התחברות "בראייה חושית", שהיא שורש כל העבודה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על דרכי הביטוש שהתווה אדמו"ר הזקן להסרת טמטום הלב - ההתבוננות במהות הנפש לעומת בעלי החיים, בחטאי הנעורים, במחשבה בדיבור ובמעשה ובחלומות הלילה, ופנייתה של הנפש האלוקית אל הנפש הבהמית בלשונות קשים. ראינו כי תכליתן של כל אלו היא שתאיר הנפש האלוקית את עיניה באמיתת ייחוד אור אין סוף "בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה", וכי זהו שורש כל העבודה - כפי שעולה ממשל הציפור, שהדברים נעשו נגישים לכל יהודי מן הבעל שם טוב ואילך.
בחלק הבא נמשיך מן השורה הפותחת "והטעם לפי" ועד סיום פרק כ"ט.