בחלק הקודם עסקנו בעבודת הביטוש שעל האדם לפעול בנפשו. יסוד הדברים הוא, שהחיבור לבורא אינו עניין הנמצא אי שם במרחק, אלא חלק ממנו ממש. כך משתקף גם מן הלשון שאנו אומרים בכל יום בשירת הים: "זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו":
"זה קלי ואנוהו" - כאשר יהודי מתחבר לבורא באופן שהוא אומר "זה קלי", זה שלי, אזי "ואנוהו" - מילה המורכבת משתיים: "אני והוא". הוא חש עצמו אחד עמו.
"אלוקי אבי וארוממנהו" - אך כאשר אין הוא חש שהדבר שלו, אלא "אלוקי אבי" בלבד, מסורת שעברה אליו מאביו ומסבו מבלי שהוא עצמו מחובר אליה, אזי "וארוממנהו" - גם הבורא נשאר אצלו מרומם ומרוחק, והוא אינו חש מחובר אליו.
החסידות באה לחבר את האדם לבורא באופן פנימי. וכאשר קשה לו להגיע לכך מחמת טמטום הלב, הדרך לכך היא עבודת הביטוש שעסקנו בה.
הטעם שהביטוש פועל בוודאות:
מדוע יצליח האדם בוודאות גמורה לחדור ולבטש את הבהמה שבו על ידי שיאיר בעצמו את הנפש האלוקית? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "והטעם - לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא". אף שאנו מדברים לכאורה על שני כוחות שקולים - יצר טוב ויצר הרע, נפש אלוקית ונפש בהמית, וכלשון הכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" ואת ההיפך מזה - האמת היא שאין כאן כוחות שקולים כלל. האלוקות היא המציאות האמיתית, שהרי הקב"ה בורא את העולם בכל רגע ורגע מאין ליש, ולא ייתכן שיהיה דבר שיפריע לו.
אלא שהקב"ה יצר בעולם מציאות כזו, שבה ניתנה לאותם כוחות של טומאה היכולת להגביה את עצמם ולהיראות כבעלי עוצמה רבה. ואולם עוצמה זו אינה אמיתית, וברגע שיעורר האדם את האמת האלוקית שבו, היא נעלמת.
ולכן "נמשלה לחושך שאין בו שום ממשות כלל, וממילא נדחה מפני האור". אין מגרשים את החושך במקלות אלא באור: אין בחושך שום ממשות, ומשעה שמאירים אור הוא נדחה מאליו.
[כאן לא ניכנס לסוגיה שיש בה אריכות במדרשים שונים ובמאמרי חסידות רבים: כיצד להתייחס למושג החושך. שהרי אנו אומרים "יוצר אור ובורא חושך", ומלשון זו משמע שהחושך הוא בריאה שיש לה מציאות בפני עצמה; ואם יש לה מציאות בפני עצמה, לא הייתה אמורה להתבטל מפני האור, שכן כשם שהאור מציאות כך גם החושך מציאות. ואילו כאן הלשון היא שברגע שהאור בא, החושך נעלם ומתבטל, ומכאן שהחושך אינו אלא היעדר אור. ואף אם ננקוט כדעה שהחושך הוא מציאות ולא היעדר אור, ברור שגם מצב של היעדר אור נקרא חושך, ובחושך זה עוסקים כאן.]
הנפש הבהמית אינה אלא בעיה של היעדר אור, ולא מציאות אמיתית, שכן אין מציאות אמיתית של דבר הגורם הפרעה לאלוקות.
"וככה הסטרא אחרא":
"אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם, וגם נפש הבהמית שבישראל, כנזכר לעיל" - לסטרא אחרא יש אנרגיה עצומה. בעלי החיים הטמאים - מיליונים; נפשות אומות העולם - מיליארדים; ואף אין צורך להרחיק לכת, שהרי בכל אחד ואחד מישראל יש נפש בהמית, כפי שנתבאר כבר בתחילת התניא, והיא מקבלת את חיותה מכוחות הסטרא אחרא. כיצד, אם כן, ניתן לומר שכל המציאות האדירה הזו אינה כלום?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "מכל מקום הרי כל חיותה אינה מצד עצמה חס ושלום, אלא מצד הקדושה". אין לסטרא אחרא מקור עצמאי. הקדושה היא היחידה, הקב"ה אחד ושמו אחד והוא המחיה את כל הבריאה, וכלשון הכתוב "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" - הכל בא ממנו, ואין מציאות שאינה באה ממנו.
אלא שהקב"ה, כחלק מן הסדר והתוכנית שלו בבריאה - כפי שהתבאר בהרחבה בפרקים הקודמים, בפרק ג' ובפרק כ"ב - נתן לכוחות הרע והטומאה יכולת להבליט את עצמם. במקורו הכל אור, ואין להם מציאות אמיתית של מפריע. כל ההפרעה אינה אלא כדי שהאדם ייזהר יותר ויפיק מעצמו עוצמה גדולה יותר: כשם שמציבים סכר בזרימת המים, לא כדי לעצור את הזרימה אלא כדי שתהיה חזקה יותר ויפיקו מן האנרגיה תועלת גדולה יותר.
ומאחר שהמציאות האמיתית של הקליפה והסטרא אחרא היא קדושה, אלא שירדה בהשתלשלות ונעשתה גורם מפריע, "ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה, כביטול החושך מפני האור הגשמי". ואין מדובר בעולם הרחוק מאיתנו: הבהמה שבנו, הניסיונות שאנו עומדים בהם, הפיתויים שאנו מתמודדים עמם וטמטום הלב המפריע לנו - כל אלה נראים קשים ובלתי אפשריים לעבור, ואינם כלום. די שיעורר האדם את הנפש האלוקית שבו בצורה אמיתית, ויראה כיצד כל ההפרעות נעלמות.
הרשות שניתנה לסטרא אחרא ומטרתה:
"רק שלגבי קדושת נפש האלוקית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה" - הקב"ה נתן לכוחות הרע יכולת להתרומם, אך אין זו התרוממות אמיתית שלהם, ואין זו עוצמה שיש לרע כשלעצמו, אלא ביטוי של רצון הבורא. ומטרה אחת יש לדבר: "כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה" - כל מה שניתן לאדם יצר הרע אינו אלא כדי להפיק ממנו כוחות נפש עמוקים יותר. ומשהצליח האדם להפיק את אותם כוחות, מילאה ההפרעה את תפקידה, ובאותו רגע היא מתבטלת.
כיצד מזהים את היצר הרע?
לעתים בא היצר הרע בהסוואה של עניין טוב, וכבר נכתב על כך. אלא שהזיהוי פשוט מאוד: אם הדבר מהווה גורם מפריע לביצועה של מצווה מעשית הנדרשת מן האדם, הרי שכל נימוק ותירוץ הנראה כאילו הוא לתועלת - היצר הרע הוא המכניס אותו. תכליתו של היצר הרע היא למנוע מן האדם לקיים בפועל ממש את הנדרש ממנו, ולשם כך אין לו מניעה לבוא בטענות כאלה ואחרות: "תישן עוד מעט ויהיה לך כוח רב יותר", וכיוצא באלה. כל דבר המהווה גורם מפריע - זהו היצר הרע. וכשיעורר האדם את נפשו האלוקית יראה שהכל נעלם, שכן לא בא הדבר אלא כדי להוציא ממנו כוחות נפש עמוקים וחזקים יותר.
וכיצד משפילים את אותם כוחות? "להשפילה על ידי שפלות ונמיכת רוחו, ונבזה בעיניו נמאס" - זו כל האריכות שלמדנו עד כה בפרק. על האדם להכניס בעצמו את הביטוש על רמותיו השונות, וכאשר יעורר זאת יצליח לבטל את ההפרעה.
"ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" - מי הביא לאדם את היצר הרע ואת ההפרעה? הקב"ה. ולפיכך סילוקם תלוי בו: אם יעורר האדם התעוררות מלמטה, יסייעו לו מלמעלה ויסירו את כל גורמי ההפרעה. וזהו "לקיים מה שכתוב 'משם אורידך נאום ה''" - הפסוק (המופיע בירמיהו וכן בעובדיה, וכבר הובא בתניא כמה פעמים) בשלמותו: "אם תגביה כנשר... משם אורידך נאום ה'". אם מגביהים כוחות הרע את עצמם כאילו יש בידם יכולת כלשהי - "משם אורידך נאום ה'", "דהיינו שמסירה מממשלתה ויכולתה, ומסלק ממנה הכוח והרשות שניתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלוקית". כל יכולתו של היצר הרע להפריע ולגרום לטמטום הלב ניתנה לו מאת הקב"ה, ומשסיים את תפקידו ניטלת ממנו יכולת זו, "וממילא בטלה ונדחית כביטול החושך מפני אור הגשמי".
בנקודה זו הסתיים לכאורה העניין שביקש אדמו"ר הזקן לומר בפרק: יש לאדם טמטום הלב, ותיקונו בעבודת הביטוש על שלביה השונים; והטעם שהביטוש מועיל הוא, שהאדם מתמודד מול דבר שאינו אלא כלום, שכל קיומו נועד רק כדי שיתעורר. ומשהתעורר וביטש, אין שום ספק שתהיה לו הצלחה.
עתה מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק ומביא תחילה הוכחה לדבר מסיפור בתורה. ואין זו הוכחה בלבד, אלא דוגמה חזקה יותר: שבכל מצב שיהיה, ולכל אדם באשר הוא, יועיל הביטוש.
שכן היה מקום לומר, שהביטוש שדיברנו בו מועיל רק למי שיש בו אכפתיות מסוימת. הרי אחד משלבי הביטוש הוא שהאדם אומר לעצמו: "מדוע אתה מפריע לי להתחבר לבורא? עד כמה אתה רע ורשע ומשוקץ!" - מילים כאלה יכולות להועיל למי שיש בו אכפתיות פנימית ממצבו, לאדם האומר לעצמו "די, מספיק, איני רוצה להיות רחוק כל כך מן האמת". אך מה בדבר אדם שאין בו אכפתיות כלל, שהוא רחוק כל כך עד שאין שום דבר מעניין אותו?
לסיכום: בחלק זה למדנו את הטעם שהביטוש פועל בוודאות: "אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא", ולכן נמשלה לחושך הנדחה מאליו מפני האור. אף שיש בסטרא אחרא חיות רבה המחיה את בעלי החיים הטמאים, את נפשות אומות העולם ואת הנפש הבהמית שבישראל, אין חיותה מצד עצמה אלא מצד הקדושה, ולכן היא בטלה לגמרי מפניה. הקב"ה נתן לה רשות ויכולת להגביה את עצמה אך ורק כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה ולהשפילה בשפלות ובנמיכת רוח, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא - "משם אורידך נאום ה'", שמסלק ממנה את הכוח והרשות, וממילא היא בטלה ונדחית כביטול החושך מפני האור.
בחלק הבא נעסוק בהוכחה שמביא אדמו"ר הזקן מסיפור בתורה, ובשאלה כיצד מועילה עבודת הביטוש גם לאדם שאין בו אכפתיות כלל.