בחלק הקודם עמדנו על דרכי הביטוש של הנפש הבהמית - חשבון הנפש בחטאות נעורים ובמחשבה, דיבור ומעשה. כעת נמשיך בסימן נוסף שמביא אדמו"ר הזקן, שממנו יכול האדם ללמוד על מצבו: תוכן חלומותיו.
החלומות כראי למצבו הרוחני של האדם:
מפעם לפעם מתגנב אצל האדם חלום טוב, אך רוב חלומותיו הבל ורעות רוח. מדוע חולם הוא דברים בטלים? משום שאין נפשו עולה למעלה, אל היכלות הקדושה. אילו הייתה נפשו עולה להיכלות הקדושה, היה חולם חלומות של קדושה. עצם העניין הזה ראוי שיביא את האדם לחשבון נפש: אלו הם חלומותי? זהו, אם כן, מצבי? ואין ביטוש גדול מזה לאדם, שהרי נאמר "מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'".
ומביא אדמו"ר הזקן את לשון הזוהר, שבלילה אותם צדדים רעים - הסטרא אחרא - באים ונדבקים בנפשו, ומהם באים חלומותיו. ושלושה אופנים בכך:
"ומודעין ליה בחלמא מלין דעלמא" - הם מודיעים לו דברים עתידיים, ענייני עולם. האדם עלול לחשוב שנביא הוא, ואינו יודע שקיבל 'שידור חי' מן הסטרא אחרא. ומה גילו לו? "מלין דעלמא" - דברים בטלים: חלם שיהיה לו כך וכך, ואכן היה. אין כאן דבר של קדושה, של מצווה או של משמעות.
"ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילין שקר" - לפעמים אותם כוחות הרע עושים ממנו צחוק ומראים לו דברי שקר. פעם מראים לו דברי אמת ופעם דברי שקר, והכול תוצאה של אותם 'סטרין בישין', ואין בזה קדושה כלל.
"וצערין ליה בחלמא" - ולפעמים הם מצערים אותו בחלומו, והאדם קם מחלומו בבעתה ובפחד.
וכל זה מפני שאין נפשו עולה להיכלות הקדושה, וממילא השולטים בחלומותיו הם אותם צדדים רעים. [תרופה לכך היא קריאת שמע ותשובה: על ידי קריאת שמע מזכך האדם את עצמו]. אדמו"ר הזקן מציין את מקור הדברים בזוהר פרשת ויקרא (דף כ"ה עמוד א' וב') וכותב "עיין שם באריכות" - שם מאריך הזוהר בפרטים בעניין נפש, רוח ונשמה, ובאיזו דרגה נתפס כל אחד מהם. ומאחר שאדמו"ר הזקן שולח את הלומד לעיין שם, ראוי לעיין בדבריו. [ואף שאומרים שאין לגעת בזוהר אלא למי שראוי לכך, הרי בתניא עצמו נגענו בקטעי זוהר בכמה מקומות, ואדמו"ר הזקן הוא המעלה את הלומד לרמה שבה יהיה מסוגל לעיין בהם].
הערה בדיוק לשון הפסוק:
הפסוק שהובא כאן בקיצור, "מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'", אומר: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב". אדמו"ר הזקן דילג על המילים "ומי יקום במקום קדשו" וכתב "מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'" - ולכאורה מקומה של המילה "וגו'" היה בין "מי יעלה בהר ה'" ל"נקי כפים". מדוע, אם כן, הדילוג?
הרבי, באחת מהערותיו על התניא, מציין לדברי התוספות במסכת שבת. הגמרא שם מביאה את הפסוק "ונתן הכסף וקם לו", ושואל התוספות "אימא פסוקיה" - שהרי אין הפסוק כתוב כך, אלא "ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו", וכיצד דילגה הגמרא על כמה מילים ויצרה כביכול פסוק חדש? ומשיב התוספות "ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר" - כשבאים לומר נקודה מסוימת, דרכה של הגמרא להביא את הפסוק בקיצור, ואף בלי לרמז שדילגה על מילים. וזה עצמו מה שעושה אדמו"ר הזקן כאן: אין הוא מבקש להביא את כל אריכות הפסוק, אלא את הנקודה שלשמה הובא.
סיכום העצות בלשון אדמו"ר הזקן:
"והנה כל מה שיאריך בענינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים" - כל הנקודות שנתבארו עד כה בקצרה: חטאות נעורים, מחשבה דיבור ומעשה, וענייני החלומות. על האדם להאריך בהם במחשבתו, וגם לחפש ולעיין בספרים המאריכים בהם - למשל בזוהר המאריך בעניין החלומות, ובמקומות שבהם נתבאר עניין המחשבות - וככל שיעיין ויתבונן יפעלו הדברים עליו יותר "להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס", כלשון הפסוק, ובתכלית המיאוס.
ואת מי הוא שובר? כפי שנתבאר, את הנפש הבהמית - "ולמאס חייו ממש". וכשמגיע לביטוש כזה, הרי הוא "ממאס ומבזה הסטרא אחרא ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה" - שכן מי הוא המונע מן האדם הנמצא בטמטום הלב מלהתרגש ומלהתעורר? הגאוותן הזה עצמו, הסטרא אחרא, "שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלוקית להחשיך אורה". ועל ידי המחשבות הללו והביטוש שהן פועלות, מורידה האדם מגדולתה ומגאוותה, וממילא יאיר אור הנפש האלוקית.
עד כאן אופן אחד בהתבוננות: האדם מתבונן בביטושו של עצמו, בביטוש ה'בהמה' שבו.
ראוי להדגיש: חשבון נפש זה נעשה כשאין ברירה אחרת. מצבו של האדם כרגע הוא מצב של אטימות וטמטום הלב, ולפניו שתי ברירות: להשלים עם כך שהלב אינו מתעורר ולהישאר בקרירות, או להתחיל ולבטש את ה'בהמה' המפריעה לו, כדי להגיע להתעוררות הלב.
[שאלה: האם אין סכנה שאדם ייכנס לדיכאון מעבודה כזו? - מי שאינו במדרגה המתאימה אינו יודע כלל שצריך לעשות זאת, ומי שיודע שצריך לעשות זאת הרי הוא במדרגה: הוא לומד תניא ויודע בדיוק במה מדובר. ולעצבות אין כאן מקום, שהרי למדנו שלושה פרקים ארוכים - כ"ו, כ"ז וכ"ח - שבהם שלל אדמו"ר הזקן את העצבות מכל כיוון שהוא, ואין סיבה בעולם שיבוא לעצבות. וכשניגש לביטוש בכלים של פרקים אלו, עושה הוא חשבון נפש ואינו נופל לעצבות. ועוד: העצבות עצמה באה מן הנפש הבהמית, וכרגע הוא נלחם בה - וכיצד תוכל להטפילו דווקא בשעה זו? הוא עושה עתה שליחות אלוקית: לבטש את ה'בול עץ' ולשברו, ומיד לקרב את הבול עץ השבור אל האש הבוערת - והוא מתלהב, וזו העבודה בצורתה הנכונה].
[שאלה נוספת: האם אין זו מלחמה אינסופית, של עלייה ונפילה, שבסופה עלול האדם לחזור לנקודה שממנה התחיל - ומכאן היאוש? - התשובה היא שלעולם אינו חוזר לנקודה שממנה התחיל. להיפך: כל מה שלמדנו בתניא הוא שהאדם מתרומם כל הזמן לרמה גבוהה יותר, ואז נדרש ממנו ניקוי ברמה גבוהה יותר - אך אין הוא חוזר אחורה].
ומשל לדבר: אדם שבגדו מלוכלך במקצת, כתם קל, יכול ללכת עמו ברחוב ואיש לא יעיר לו דבר ולא יבוא אליו בטענות. ואילו אותו בגד עצמו, אם יינתן לרב העיר ולתלמיד חכם, לא ייצא בו לרשות הרבים - ועד כדי כך אמרו בגמרא בלשון חריפה על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו. ואין צריך להרחיק: אותו אדם עצמו, אם ישמור את הבגד בארון ולאחר שנה יתמנה לרב העיר, שוב לא יוכל ללבוש את הבגד שלבש בשנה שעברה, שכן עתה הוא אדם ברמה גבוהה יותר, ואותו רבב מפריע לו. ואין זאת שירד לרמתו הקודמת או חזר לנקודת ההתחלה, אלא להיפך - משום שעלה לרמה גבוהה יותר. בבגד אפשר לתלותו בארון ולא ללבשו, אך כאן מדובר בנפשו של האדם, שאין להוציאה ולהניחה בארון, אלא עליו לנקותה - וניקוי גבוה יותר נדרש ממנו, לא מפני שחזר לתחילת הדרך, אלא מפני שהגיע לדרגה גבוהה יותר.
האופן השני: רעש ורוגז מצד הנפש האלוקית:
עד כה דובר בביטוש שבו האדם מדבר אל הנפש הבהמית בשפתה שלה: הוא מעמיד לפניה את תמונת מצבה - "ראי היאך את נראית" - וכל ההתעסקות היא מול הנפש הבהמית בלבד. כעת מוסיף אדמו"ר הזקן דרך נוספת לפעול ביטוש בנפש הבהמית: להגביר את הנפש האלוקית, שהאכפתיות שבה כלפי המצב המפריע תיתן את קולה.
ובלשון התניא: "וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה" - יצעק על הנפש הבהמית. אין צורך שהצעקות יישמעו לכל, אלא שהוא עצמו ישמע היטב כיצד נפשו האלוקית צועקת על נפשו הבהמית, בשפה שהיא מבינה. ומנין שיש לנהוג כך? "כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו וגו'" - לעורר את היצר הטוב ולתת בידו כלים שירגז על היצר הרע, "דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהוא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו". והחידוש כאן: עד עתה נאמר לאדם "מי אתה - הבהמה"; ועתה נאמר לו שאין הוא רק בהמה, אלא יש בו גם נפש אלוקית, ולאחר שעבר את כל התהליך עד כה וכבר עשה ביטוש כלשהו, נפשו האלוקית קיימת ומורגשת אצלו יותר - ובה ישתמש. וכל זאת "במחשבתו" - הצעקה נעשית במחשבה.
[האם ההתבודדות היא חלק מעניין זה? - אפשר להתבודד אף בין מיליון אנשים, ואם חדר סגור מסייע לו, מה טוב. בספר 'היום יום' מציע הרבי שביום ההולדת יתבודד האדם ויעשה חשבון נפש - הרי שיש מצב כזה ואין הדבר מופרך, אלא ששם מדובר בעשיית הדבר פעם בשנה, ביום ההולדת].
ומה יאמר לה במחשבתו? "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו', ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת" - ויש עוד שמות שקראו לו חז"ל, ואדמו"ר הזקן לא הביא כאן את כולם. והמילה "באמת" מתייחסת לכל אחד מן השמות: אתה רע באמת, ורשע באמת, ומשוקץ באמת, ומתועב באמת.
ובמה באים לידי ביטוי הרוע, הרשע, התיעוב והניוול של יצרו הרע? על כך מפרט אדמו"ר הזקן: "עד מתי תסתיר לפני אור אין סוף ב"ה ממלא כל עלמין" - האדם מבקש לגלות אצלו אלוקות, והרי הקב"ה "ממלא כל עלמין", נמצא כאן ממש ואין צורך לטוס לעולם אחר כדי למצאו; ומדוע אין הוא מצליח להתרגש ולהתעורר? משום שיש מנוול המפריע. "שהרי הוא היה הוה ויהיה בשוה גם במקום זה שאני עליו" - הקב"ה נמצא ברגע זה ממש כאן, "כמו שהיה אור אין סוף ב"ה לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי": כפי שהיה קודם בריאת העולם, כך הוא נמצא עתה - בביתו של האדם ובלבו - "כמו שכתוב אני ה' לא שניתי, כי הוא למעלה מהזמן וכו'".
"ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעיניים דכולא קמיה כלא ממש באמת" - מבחינת ראייה חושית האמת היא ש"כולא קמיה כלא", כל העולם כאין כלפי הבורא; והיצר הרע המנוול מעמיד את עצמו כמסך ואינו מניח לאדם לראות אמת זו. האדם מנסה להתבונן בכך, והוא מצדו טוען כלפיו שלא יצליח לחוש בזה.
תכלית העבודה - ראייה חושית:
ובזה מסתיים העניין: "והנה על ידי זה יועיל לנפשו האלוקית להאיר עיניה באמת ייחוד אור אין סוף ב"ה בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה". התהליך הארוך, שבו נתן אדמו"ר הזקן עצות משלב לשלב כדי לשבור את טמטום הלב, יועיל לנפשו האלוקית: האש מנסה לשרוף את ה'בול עץ', אלא שהבול עץ אינו מצליח להידלק; וכאשר יעשה את השבירות הללו, תצליח האש להיתפס בו, והאדם יתחבר לאלוקות כאילו רואה זאת בעיניו. וזה ההבדל בין ראייה לשמיעה: דבר שאדם רואה בעיניו הוא מוחלט אצלו, כך ולא אחרת, ואין מי שיזיז אותו ממנו; ואילו דבר שרק שמע והבין - עשוי מישהו לבלבלו בו. וכמו שנתבאר במקום אחר, זהו שורש כל העבודה - שיגיע האדם לוודאות של ראייה; ואם יש בהמה המסתירה, יש לשברה לחלקים.
עבודה אמיתית ולא מכאנית:
[ולטענה שהדברים מתוכננים ומסודרים עד כדי מכאניות, ושהדבר קשה - דווקא בכך יש הנחת דעת: ניתנה לאדם תוכנית ברורה, משלב לשלב, ואין הוא חייב לקחת את כולה. די שייקח שלב אחד, ואפילו את הראשון בלבד, וכל אחד ייקח לעצמו את מה שמדבר אליו: לאחד מדבר עניין החלומות, לאחר חטאות נעורים, לאחר מחשבה דיבור ומעשה, ולאחר השמות "רע ורשע משוקץ ומנוול". העיקר שייקח את מה שהוא מתחבר אליו].
ואולם חייבים לשנות ולגוון, שכן אם אין האדם משנה, דומה הדבר לסיפור הידוע בגמרא על טיטוס: יתוש נכנס לתוך מוחו והיה מנקר בו. משגילה טיטוס שכאשר נפח מכה בפטיש היתוש נרגע, היה הולך יום יום אל הנפח (ומספרת הגמרא שנפח יהודי לא היה נוטל ממנו שכר - די לו בכך שהוא רואה בצערו - ולנפח גוי היה משלם). אלא שלאחר חודש התרגל היתוש אף למכות הפטיש, ושוב לא הושפע מהן. וכך גם כאן: יש לשנות ולגוון, שלא יתרגל היצר הרע, ושלא תהיה העבודה מכאנית אלא אמיתית. אכן זהו עניין של עבודה, וכאשר האדם עובד - בעזרת השם ייעשה הדבר בצורה הנכונה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שתוכן חלומותיו של האדם הוא סימן למצבו - שאין נפשו עולה להיכלות הקדושה, ולפיכך אותם 'סטרין בישין' נדבקים בה, מודיעים לו "מלין דעלמא", שוחקים עליו ומראים לו דברי שקר ומצערים אותו בחלומו - וזה עצמו ראוי שיביאו לחשבון נפש. עמדנו על דיוק לשון הפסוק "מי יעלה בהר ה'" ועל דרך הש"ס לקצר, ועל סיום העצות: האריכות במחשבה ובעיון בספרים, המביאה לכך שלבו נשבר בקרבו ושהסטרא אחרא נמאסת ומושפלת מגאוותה. כמו כן למדנו את האופן השני - רעש ורוגז של הנפש האלוקית על הנפש הבהמית במחשבתו, בקריאה "עד מתי תסתיר לפני אור אין סוף ב"ה ממלא כל עלמין" - שתכליתו להאיר את עיני הנפש האלוקית בראייה חושית ולא בשמיעה והבנה לבדה. ועיקר הכול: שתהיה זו עבודה אמיתית ומגוונת, ולא מכאנית.
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן בהמשך הספר.