בחלק הקודם למדנו כי עצם היותה של נפשו נפש שמסוגלת לחטוא היא עצמה סיבה לשבירת הלב, וכן שיזכור את חטאות נעוריו. כעת נמשיך בעצה הבאה: חשבון נפש על כל מה שחשב, דיבר ועשה עד היום.
חטאים לא ימצא, שהרי מדובר באדם שאין לו חטאים; אך עליו להתבונן ולבחון האם כל מחשבותיו ודיבוריו, מן הראשון ועד האחרון, היו מצד הקדושה או מצד הטומאה רחמנא ליצלן.
ואין הכוונה ב"טומאה" דווקא למחשבות אסורות. "טומאה" פירושה כל מה שאינו קדושה, וכלשון אדמו"ר הזקן כאן, על פי מה שלמדנו בפרק ו': "כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, שזהו פירוש לשון סטרא אחרא". בפרק ו' למדנו באריכות שאין לקליפה תואר, שם וכינוי משל עצמה; ההגדרה היחידה שאפשר להגדיר בה את כוחות הרע היא "צד אחר" - יש לדעת מהי קדושה, וכל שאינו קדושה הוא סטרא אחרא. נמצא שדי בכך שהדבר לא נעשה לשם שמיים כדי שיהיה בכלל הקליפה, ואף שאין זו אלא קליפת נוגה - קליפה היא.
ואף שמדובר בדברים שכבר עברו, עצם הזיכרון שהיו לו מחשבות, דיבורים או מעשים כאלה הוא עצמו המביא לעצבות ולשבירת הלב בהווה.
והדבר ידוע, "כי כל עת שהאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה שמהן מושפעות מחשבות הללו". מהי מחשבה קדושה? מחשבה שהאדם יכול לומר לעצמו, בלא לרמות את עצמו, שהיה חושב אותה גם אילו עמד באותה שעה בבית הכנסת ביום הכיפורים, בתפילת נעילה ליד ארון הקודש - מחשבה המתאימה למקום ולזמן. כאשר מחשבתו קדושה, היכלות הקדושה הם המפעילים את מוחו באותו רגע, והוא נעשה מרכבה להם. וכן להיפך: אם אין מחשבותיו קדושות, נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה, שמהן מושפעות כל המחשבות הרעות, וכן בדיבור ובמעשה.
נמצא שהאדם מדקדק במה שעובר עליו הרבה יותר: לא על חטאים בלבד, אלא אף על מחשבות, על דיבורים ועל מעשים - די בכך שלא היו קדושה.
"להיות ממארי דחושבנא":
אדמו"ר הזקן דייק בלשונו. הוא לא כתב סתם לעשות חשבון, אלא הקדים לכל החשבון הזה: "לקיים מאמר הזוהר הקדוש להיות ממארי דחושבנא" - להיות מבעלי החשבון. תוספת חשובה ביותר יש כאן: אפשר לעשות חשבון ואפשר לעשות חשבון. המסקנה תהיה נכונה בשני המצבים, אך התחושה כלל אינה שווה. ההבדל הוא בין רואה החשבון לבין בעל הבית.
רואה החשבון: יודע בדיוק מה מתרחש בעסק - כמה רווחים וכמה הפסדים, מה נקנה ומה נמכר, ועוקב אחר כל התקדמותו; הכול אצלו מדוקדק. תפקידו אחד: שהמספרים יתאימו ושיידע לאן הלך כל דבר. גם כשהוא מגיע בסוף החודש ומודיע לבעל הבית שהעסק בהפסדים ושהוא בפשיטת רגל, הוא מציג את הסיבות ואת הנקודה המדויקת שבה החלה ההידרדרות. לאחר שהגיש את החשבון הוא הולך לישון ונרדם היטב, שהרי עשה את מלאכתו נאמנה ויש לו הסבר על כל פרט.
בעל הבית: אינו ישן בלילה. ידיעת הסיבות אינה מרגיעה אותו כלל - מה תועיל לו הסיבה, והרי הוא בפשיטת רגל.
זו תביעתו של אדמו"ר הזקן: אדם עלול לבוא ולעשות חשבון ולומר - נכון, אני במינוס, אך יש לי סיבה: הסביבה לא הייתה טובה, לא חינכו אותי כראוי, באותו יום לא היה לי מצב רוח. ייתכן שכל הסיבות מוצדקות במאה אחוז; אך אם הסיבות מרגיעות אותו - סימן שאינו בעל הבית, סימן שאינו מבין כלל על מה מדובר. החשבון צריך להיעשות כבעל הבית ולא כרואה חשבון: 'מארי דחושבנא', בעל החשבון, שנוגע לו בפועל אם הוא במינוס או בפלוס.
כמשל הילד שאיחר לכיתה. שאל אותו המורה: "מדוע איחרת?", והילד השיב בתירוץ. אמר לו המורה: "אני שואל אותך שאלה, ואתה עונה לי תירוץ?" - מה הועיל התירוץ, והרי סוף סוף איחר.
ובדרך צחות אומרים על הפסוק בתהילים "אם ראית גנב - ותרץ עמו": לגנב יש תמיד תירוץ מדוע עשה זאת, ואף שתירוצו טוב - גנב הוא, ואין התירוץ מועיל לו.
"עשינו הכול" - ולא הצלחנו:
סיפור מעניין בעניין זה: בימיו של אדמו"ר הרש"ב, האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, התקיימה ברוסיה ועידה שדנה בעניין שנגע מאוד לכלל ישראל. הרבנים דנו בדרכים שונות להשפיע על הממשל כדי לבטל את רוע הגזרה, שלחו שליחים ועשו השתדלויות כאלה ואחרות - ובסופו של דבר לא הצליחו. עשו את כל שניתן היה לעשות, את המקסימום, ובשום אופן לא עלה בידם. במקום הוועידה ישבו אדמו"ר הרש"ב ורבים מגדולי ישראל, וביניהם הגאון רבי חיים מבריסק. נכנס רבי חיים לחדרו של הרבי הרש"ב, וראה אותו יושב ובוכה כילד קטן על התוצאה. אמר לו רבי חיים: "ליובאוויטשער רבי, הרי עשינו את כל מה שאפשר, עשינו הכול". השיב לו הרבי הרש"ב: "אבל לא הצלחנו".
זהו ההבדל: בשעת העשייה אפשר לומר "עשיתי הכול"; אך כשבאים לחשבון, אין דבר כזה "עשיתי הכול" - השאלה היא התוצאה בפועל.
וכאשר אדם עורך חשבון ומוצא את עצמו במינוס, נגרמת לו שבירה אמיתית. ומה תועיל שבירה זו? שנפשו תיעשה עדינה יותר וליבו ייפתח יותר מחמת ה'ביטוש', כמשל בול העץ, שלאחר שמבטשים אותו נאחזת בו האש בחלקיו הדקים.
עד כאן מנה אדמו"ר הזקן כמה דרגות בחשבון:
עצם היותה של נפשו נפש המסוגלת לחטוא - זהו כבר מינוס אחד.
שיזכור את חטאות נעוריו.
שיעשה חשבון על כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו.
ואם גם אלה לא יועילו, מוסיף אדמו"ר הזקן: "עוד ישים אל לבו" - אם אין האדם מצליח לעשות חשבון ממה שעובר עליו בעת שהוא ער, ייעזר במה שעובר עליו בשעה שהוא ישן: "רוב חלומותיו הבל ורעות רוח".
הבל החלומות:
אדם מתעורר וזוכר פחות או יותר חלק מחלומותיו (והגמרא אומרת שאם עוברים על אדם כמה ימים ואינו חולם כלל, אין זה מצב טוב). ועל מה הוא חולם? על שטויות והבלים.
בדרך כלל חולם האדם בדברים הנוגעים לו ומטרידים אותו; מי שמוטרד מאוד מדבר מה, יחלום עליו אף בלילה. בצד החיובי מסופר על גדולי ישראל שהניחו ליד מיטתם דפדפת ועט, כדי שיוכלו לרשום מיד עם יקיצתם את חידושי התורה שנתגלו להם בחלום; ויש ספרי שאלות ותשובות שנפסקות מהם הלכות, שמקורן בחלומות של צדיקים שגילו להם בהם דברי תורה וחידושי תורה. אך כל אדם מכיר את עצמו ויודע שאין הוא במצב זה, ורוב חלומותיו אינם אלא שטויות.
לעיתים בא אדם ואומר: חלמתי בלילה שיקרה דבר מה, וכעבור שבוע אכן קרה. דבר כזה עשוי להתרחש, ואז מתחיל אותו אדם לדמות בנפשו שיש בו מעין נבואה. על כך מאריך הזוהר הקדוש: אל ייכנס אדם לדמיונות אלו. הדבר בא מן הסטרא אחרא המבקשת לבלבל אותו, ולעיתים מביאה לו אף דברים עתידיים - חלקם נכונים וחלקם אינם נכונים; אין זה אלא הבל ושטות.
ראוי לדייק: אדמו"ר הזקן נוקט "רוב חלומותיו" ולא "כל חלומותיו", שהרי מדובר בבינוני, ויש חלומות שיש בהם סימן ומשמעות:
'תענית חלום': ישנו מושג של תענית חלום למי שחלם חלום המדאיג אותו ומטריד את מנוחתו - כעין תרופת הרגעה שנתן לו הקב"ה.
החולם צדיק: אשרי חלקו. כתוב בספרים שאין הצדיקים באים בחלומו של אדם אלא אם כן החליטו לבוא אליו, וזהו סימן של סיוע וזכות גדולה למי שזכה לכך.
לסיכום: בחלק זה למדנו על חשבון הנפש שעורך הבינוני על כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו - לא על חטאים בלבד, אלא על כל אשר "לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו", שהרי בשעת מחשבה קדושה נעשה האדם מרכבה להיכלות הקדושה, ובהיפוכה נעשה מרכבה טמאה להיכלות הטומאה. עמדנו על דיוק הלשון "מארי דחושבנא" - בעל החשבון ולא רואה החשבון, שאין התירוצים מרגיעים אותו, כמשל בעל הבית שאינו ישן בלילה, וכדברי הרבי הרש"ב "אבל לא הצלחנו". ולבסוף למדנו את העצה הנוספת: "עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו הבל ורעות רוח".
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ט.