בחלק הקודם למדנו את עצתו של אדמו"ר הזקן לאדם שנופלים לו הרהורים רעים במחשבתו: אין הוא צריך לחפש דרך "לכבות את המנוע" כדי שלא יעלו הרהורים כלל, אלא אדרבה - אם באו הרהורים, עליו להתמודד עמם ולדחותם, ובזה עצמו טמונה שמחתו.
העצה הראשונה - שמחה בקיום מצוות לא תעשה:
אדמו"ר הזקן מחדש כאן שעל האדם לשמוח בקיום מצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם" כמו בקיום מצוות עשה ממש. כשם שמצוות עשה נעשית מתוך "עבדו את ה' בשמחה", כך גם במצוות לא תעשה יש לשמוח, שכן במקרה זה מצוות הלא תעשה היא בדיוק כמצוות עשה.
מכאן התשובה הראשונה שאומר אדמו"ר הזקן ליהודי: נופלים לך הרהורים רעים באמצע עסקיך - אל תתעצב מכך, אלא שמח על ההזדמנות שניתנה לך לדחותם. אין לו לאדם לבקש הרהורים רעים, שהרי אנו מבקשים "ואל תביאנו לידי ניסיון"; אך משעה שבאו - ידחה אותם וישמח על ההזדמנות. והדחייה עצמה נעשית, כמובן, על ידי הכנסת מחשבה אחרת טובה במקומם.
הטענה השנייה - "העצבות היא מגסות הרוח":
הטענה השנייה מופנית אל מי שעצוב ממצבו, ואדמו"ר הזקן אומר לו אמירה חריפה: עצבותך נובעת מגסות רוח, מגאווה שאינך מכיר בה.
נקדים משל: הייתכן שנמצא אדם עצוב, וכשנשאל אותו לפשר עצבותו ישיב שהוא מצטער על שאין לו רוח הקודש? אדם כזה יש לשלוח לטיפול, שכן רוח הקודש שייכת לבעלי מעלה ודרגה, ואין הוא שייך לכך כלל. עצבות על דבר שאינו שייך אליו מלכתחילה מעידה שאינו מכיר את מקומו ואינו יודע למה הוא שייך.
כך גם בענייננו: ממה אתה עצוב? מכך שאתה מתמודד עם מחשבות זרות? ומה בעצם אתה מצפה - שלא יהיו לך כלל? כלומר, אתה סבור שאתה צדיק, ומאחר שלצדיק אין מחשבות זרות אתה מיצר על שאינך כמותו. זוהי גסות רוח. הכר את מקומך: שאיפתך צריכה להיות להיות בינוני, שעבודתו היא לדחות את המחשבות הזרות בבואן, ולא להיות צדיק - שאליו אינך שייך.
לשון אדמו"ר הזקן:
"ועוד זאת, העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו" - עצבותו של אדם זה נובעת מכך שהוא גס רוח וגאוותן, ואינו מכיר את מקומו.
בפרק השישי של פרקי אבות מנויים ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם - הדרכים שבהן קונה האדם קשר פנימי אל התורה - ואחד מהם הוא "המכיר את מקומו". אדם שאינו מכיר את מקומו אינו יכול להתקדם בכלום: כל דבר שילמד לא ידע לשייכו כראוי ולא לתרגמו נכונה, ויתחיל לעסוק בעניינים שאינם שלו.
למה הדבר דומה? לאותו יהודי שראה כתוב באחד הספרים שמי שיושב בתענית דיבור ארבעים יום זוכה לגילוי אליהו הנביא. עשה כן, וכשעברו ארבעים יום ולא אירע דבר, בא אל הצדיק בטרוניה: "כתוב בספר כך וכך, כיצד ייתכן שלא זכיתי?". שלחו הצדיק אל הסוס שבאורווה, ששותק אף הוא כבר ארבעים יום ואף הוא לא זכה לגילוי אליהו הנביא. משאין אדם מכיר את מקומו, אין הוא יודע למה הוא שייך - וזו בעיה שלוקה בה גם אותו אדם עצוב.
"ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בוודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו" - הוא מיצר: מדוע איני כצדיק? הצדיקים אינם מתמודדים עם בעיות כאלה, ולי נופלים הרהורים כאלה. אלא ש"אילו היה מכיר מקומו, שהוא רחוק מאוד ממדרגת צדיק" - "מאוד" הוא ביטוי של בלי גבול, כלשון "בכל מאודך": לא סתם רחוק ממדרגת צדיק, אלא רחוק בלי גבול, שאינו מגיע אפילו לקצה קצהו.
ומה צריכה להיות שאיפתו והשתוקקותו? "והלוואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת" - השאיפה צריכה להיות להגיע למדרגת בינוני, ולא חלילה להיות רשע.
עבודת הבינוני:
"הרי זאת היא מידת הבינונים ועבודתם - לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב אל המוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידיים כנ"ל". זוהי עבודתו כל ימיו: מובטח לו שיהיו לו הרהורים תמידיים במשך מאה ועשרים שנה, ועבודתו היא להתמודד עמם ללא הרף. וכפי שלמדנו בפרקים הקודמים, יש לבינוני "שעת חסד" בשעת התפילה, שבה נותן לו הקב"ה מנוחה מסוימת, אך לאחר התפילה הוא חוזר למצבו הקודם.
מעלת הדחייה - "אתכפיא סטרא אחרא":
"ובכל דחייה ודחייה שמדחה אותו ממחשבתו, אתכפיא סטרא אחרא לתתא" - בכל פעם שהבינוני דוחה את ההרהור הרע שנכנס למחשבתו, הוא כופף ומכניע את הסטרא אחרא, היצר הרע המכניס בו את אותם הרהורים, כאן למטה בנפשו. "ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ואתכפיא סטרא אחרא לעילא" - כידוע, כל התעוררות הבאה מלמטה גוררת מיד התעוררות מקבילה למעלה. נמצא שהמחליש את יצרו הרע למטה גורם חולשה גם לכוחות הטומאה והרע שלמעלה, ובכך מסייע לכל עם ישראל.
ומהו כוחה של הסטרא אחרא למעלה? במאמרי חסידות רבים מבואר שכוחות הסטרא אחרא הם חוצפנים גדולים, המנסים לדלות כוחות ממקורות גבוהים ביותר - "שמגביה עצמה כנשר, לקיים מה שנאמר: אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאום ה'". ראוי לציין שהביטוי "נשר" מופיע גם בהקשר חיובי ביותר - "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף", שהוא גילוי אלוקי נפלא - ואותו ביטוי עצמו נאמר כאן על הסטרא אחרא.
מעניין שפסוק זה נאמר בהפטרה הנקראת בשבוע שבו קוראים "ויגדלו הנערים", על יעקב ועשיו שרבו ביניהם: ההיאבקות שביניהם היא ביסודה ההיאבקות שבין היהודי לכוחות הרע, וכשיעקב מתגבר ומנצח - "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" - מסמל הדבר את הורדתה והכנעתה של הסטרא אחרא למעלה, המגביהה את עצמה בחוצפה כנשר.
מכאן המעלה הגדולה: ראשית, שלא יהיה האדם גס רוח ולא ידמה בנפשו דרגות שאינו שייך אליהן, וממילא לא ייפול ברוחו כשהוא נתון בהרהורים רעים תמידיים. ואדרבה - לא זו בלבד שאין לו להתעצב מכך, אלא עליו לשמוח על ההזדמנות החוזרת ונשנית הניתנת לו בכל רגע ורגע לפעול גילוי אלוקי גדול ביותר.
ומה בדבר השאיפה לדרגה גבוהה? על האדם לשאוף להיות בינוני בדרגה גבוהה יותר - בבינוני עצמו יש דרגות רבות, מאות דרגות - ולשאוף תמיד להתעלות בתוכן. אך אין הוא יכול לשאוף למה שאינו נדרש ממנו ואינו מסוגל לו, שכן מדרגת הצדיק היא בחירה אלוקית, כפי שיובא מיד בהמשך.
וכשאדם מבקש להתקרב אל הקב"ה - הדרך היא דווקא בדחיית הסטרא אחרא ובדחיית המחשבה הזרה, ובכך הוא נעשה קרוב. אין לו לחפש דרך קלה, אלא את מה שנדרש ממנו לעשות, ומכל אחד ואחד נדרש דבר אחר. ההתקדמות צריכה להיות מדורגת ולא בקפיצות; ועם זאת, אף בהתקדמות מדורגת אין אדם נעשה מלאך, ואף הצדיק אינו הופך למלאך.
לשון הזוהר - מעלת ה"אתכפיא":
"וכמו שהפליג בזוהר פרשת תרומה (דף קכ"ח) בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא" - כאשר יהודי כופה את הסטרא אחרא כאן למטה, נעשה נחת רוח לפני הקב"ה, ואפשר שהוא גדול הרבה יותר מנחת הרוח שמן הצדיק, שעבודתו שונה. דווקא מי שמתמודד ומצליח - פועל נחת רוח נפלא וגדול ביותר. מושג ה"אתכפיא" הוא מושג רחב, ומזכירים אותו תדיר במאמרי חסידות.
ומהי לשון הזוהר שם? "דאסתלק יקרא דקודשא בריך הוא". "אסתלק" אין פירושו כאן היעלמות, אלא אדרבה: המשכה גדולה, אדירה וחזקה ביותר, שאין דבר שיכול לעצור אותה. כך מפורש גם בליקוטי תורה, ש"אסתלק" עניינו גילוי גדול יותר, גילוי שאי אפשר לעכבו. גילוי הבא במידה מצומצמת - אפשר שכוח אחר יפריע לו ולא יניח לו להתגלות; ואילו גילוי ששום דבר אינו עוצרו, מתגלה באופן של "הסתלקות" - הוא מסתלק ומתנשא מעל כל המניעות והעיכובים, ומאיר בלי הפרעות.
נמצא שדווקא כאשר היהודי כופה את הסטרא אחרא לתתא - "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא": היוקר, העוצמה והקדושה האלוקית מתגלים בלי שום הפרעה, "לעילא על כולא" - למעלה מן הכול, "יתיר משבחא אחרא" - יותר מכל השבחים. עומד יהודי ומשבח את הקב"ה בתפילה נפלאה, ועומד יהודי המתמודד עם ניסיון ומצליח בו - והקב"ה מקבל נחת רוח מרובה יותר מן המתמודד. "ואסתלקותא דא יתיר מכולא" - הגילוי האלוקי הנפלא הנגרם מהתמודדותו של היהודי גדול מכל שאר הדברים.
לסיכום: בחלק זה למדנו שתי תשובות לאדם שנופלים לו הרהורים רעים: ראשית, שעליו לשמוח בקיום "ולא תתורו" כבקיום מצוות עשה ממש, ולראות בכל הרהור הזדמנות לדחייה; ושנית, שהעצבות עצמה באה מגסות הרוח, מאדם שאינו מכיר את מקומו ומיצר על שאינו במדרגת צדיק - בעוד שהוא רחוק מאוד, בלי גבול, ממדרגה זו, ושאיפתו צריכה להיות "והלוואי היה בינוני". עמדנו על עבודת הבינוני שהיא כיבוש היצר ודחיית ההרהור בשתי ידיים, ועל מעלתה העצומה של כל דחייה ודחייה: אתכפיא סטרא אחרא לתתא, ובאתערותא דלתתא גם לעילא, ובלשון הזוהר בפרשת תרומה - "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא, יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכולא".
בחלק הבא נעסוק בהמשך לשונו של אדמו"ר הזקן בפרק, ובכך שמדרגת הצדיק היא בחירה אלוקית שאינה שייכת לכל אדם.