הגענו לפרק כ"ז בספר התניא, הנמצא בדף ל"ג עמוד ב' (עמוד 66). בשיעור הקודם סיימנו את פרק כ"ו, ולפני שנמשיך הלאה נסכם בקצרה את מהלכם של הפרקים הללו.
מקומם של פרקים אלו בספר:
עד פרק כ"ו האריך אדמו"ר הזקן לבאר את הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - כיצד קרוב לכל יהודי לקיים תורה ומצוות, וכיצד קרובים אליו אהבת השם ויראתו. מפרק כ"ו ואילך פותחת קבוצת פרקים העוסקת בבעיות צדדיות וחיצוניות: הפרעות שונות העלולות לבוא על מי שרוצה לעבוד את השם, וכיצד יש להתמודד עמן.
תמצית פרק כ"ו:
ההפרעה הראשונה שבה פתח היא היעדר השמחה: אדם השרוי במצב רוח ירוד, ובלשון התניא - בעצלות ובכבדות שמקורן בעצבות. בחציו הראשון של הפרק קובע אדמו"ר הזקן שהעצבות היא דבר שלילי, ומבאר זאת במשל שני הנאבקים זה בזה: מי מהם שנמצא במצב רוח ירוד עתיד להפסיד בקרב כמעט בוודאות, ואילו המנצח הוא זה שרוחו מרוממת. כך גם במאבק הרוחני שבנפש האדם בין היצר הטוב ליצר הרע: כשאדם שרוי בשמחה אין היצר הרע מצליח להפילו, וכשהוא שרוי בעצבות ידו של היצר הרע על העליונה. לפיכך אחד הדברים הראשונים שהיצר הרע משתדל לפעול הוא להכניס באדם עצבות, ואין זה משנה לו כלל ממה יהיה עצוב - הוא ימצא לו סיבות אף מתחת לאדמה, ובלבד שיהיה עצוב.
בחציו השני של הפרק החל אדמו"ר הזקן להתמודד עם הסיבות השונות המביאות את האדם לעצבות, ולסלקן אחת לאחת:
עצבות מדברים גשמיים: חסרון בפרנסה, בבריאות וכיוצא בזה. כאשר האדם מתבונן שכל הבא מלמעלה הוא טוב, ואף הדברים הנראים לו כרעים אינם אלא טוב המכוסה - ואדרבה, הקרבה האלוקית גדולה יותר כשמתגלים לו עניינים נסתרים אלו - אין לו מה להיות עצוב.
עצבות מדבר רוחני: אדם המכיר את מצבו הרוחני ויודע שנכשל בחטא זה וזה, ורשימת עוונותיו לנגד עיניו, והוא עצוב מן הנפילה. כאן אי אפשר לומר לו שאין הדבר גרוע, שהרי הוא עצוב מדבר שהוא אכן גרוע. אף על פי כן, גם עצבות זו מכניס בו היצר הרע, שאין לו נפקא מינה ממה תהיה העצבות ובלבד שתהיה.
ההתמודדות עם עצבות זו תלויה בשעה שבה היא מגיעה:
באמצע העסקים: אם נפלה עליו העצבות מן העוונות סתם באמצע היום, בעיצומו של עיסוקו - ודאי שהיא מן היצר הרע, שהרי מה עניין מחשבות רוחניות לשעת העסקים. ועליו לדחותה.
בשעת עבודת השם: אם נפלה לו באמצע התפילה או הלימוד - עדיין אין לו לשקוע בה, שכן ההרגשה הרעה הזו היא אחת הדרכים שבהן מבקש היצר הרע להפילו. אלא יאמר לעצמו: נכון הדבר, אך לא עכשיו. יקבע לו זמן ביומן - למשל ביום חמישי הבא בשעה עשר בלילה - ואז יערוך פגישה עם נפשו, יחשוב באמת במה נכשל וכיצד יתקן. כלומר, שהאדם ישלוט במצב, ולא שהמצב ישלוט בו.
סוג העצבות שבפרק כ"ז:
בפרק זה מוסיף אדמו"ר הזקן סוג נוסף של עצבות העלולה ליפול על האדם, ונותן בידו את הכלי לביטולה. אין מדובר כאן באדם העצוב על שנכשל - בכך עסק פרק כ"ו - אלא באדם העצוב מעצם ההתמודדות: אין לו עוד כוח מן המחשבות הזרות וההרהורים הנופלים לו בראש בלא הרף. אמנם הוא דוחה אותם, אך כמה אפשר? הוא מבקש שקט ורגיעה, ובכל מקום שהוא נמצא - באמצע התפילה, באמצע הלימוד, באמצע הרחוב, באמצע היום ואף באמצע השינה - צצות לו מחשבות שאינן נכונות, אינן טהורות ואינן טובות.
ראוי להדגיש: אין מדובר במי שנכשל במחשבות אלו, שהרי כבר למדנו בתניא שהחושב מחשבה רעה ברצון הרי הוא חוטא ונקרא רשע. כאן מדובר בבינוני, שברגע שנופלת לו מחשבה הוא מסלקה ומצליח לסלקה - שאם לא כן לא היה בינוני - ואף על פי כן מרגיש רע עם עצמו: כיצד ייתכן שלאחר כך וכך שנים של לימוד ומאמץ הוא עדיין עומד באותן מחשבות עצמן שהיו לו לפני עשר, עשרים ושלושים שנה. מכך הוא נעצב.
לעניין זה מקדיש אדמו"ר הזקן שני פרקים, לפי שני סוגי ההתמודדות:
פרק כ"ז (הארוך יותר) - במחשבות הנופלות לאדם שלא בשעת עבודת השם, באמצע היום ובאמצע עסקיו.
פרק כ"ח - במחשבות הנופלות לו באמצע התפילה והלימוד.
ניגש ללשון הפרק:
"ואם העצבות אינה מדאגת עוונות" - דאגת העוונות היא דאגה אמיתית ונכונה, ואדמו"ר הזקן לא ביטלה בפרק כ"ו אלא הורה לקבוע לה זמן. אך כאן מדובר במי שעצבותו אינה מן הדאגה על עוונות, "אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו" - אין הוא עצוב על שנכשל, אלא על עצם ההתמודדות התמידית. הוא היה רוצה חופש, מצב שבו אין לו מחשבות זרות והרהורים רעים והוא עובד את השם במנוחה ובשמחה ומשקיע את כל כוחותיו בתורה ובתפילה; ובפועל הוא משקיע את האנרגיות בדחיית המחשבות, והדבר מעייף אותו נפשית. העייפות מולידה מצב רוח ירוד, מצב הרוח מוליד עצבות, וכך מסתובב הגלגל.
תשובתו של אדמו"ר הזקן הפוכה לחלוטין: דווקא מכך שנופלים לך הרהורים רעים - עליך לשמוח.
"והנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה, אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא" - 'עבודה' כאן היינו עבודת השם. אין מדובר במי שנופלת לו מחשבה זרה באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה, אלא במי שנמצא בעיצומם של ענייני העולם, בחנות או במקום עבודתו, ושם נופלים לו ההרהורים והוא דוחה אותם עד שאין לו עוד כוח לכך.
"אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן" - עליו לשמוח בחלק שנתן לו הקב"ה, שכן זימן לידו הזדמנות לקיים מצוות לא תעשה: "לקיים מה שנאמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם'". זו מצוות לא תעשה שבתורה, שלא יפנה אדם אחר הרהורים רעים, ואותה אנו אומרים בקריאת שמע פעמיים בכל יום - חובה מן התורה.
מצווה זו אין לצדיק הזדמנות לקיימה כלל. כפי שלמדנו, הצדיק מואס ברע - בין המואס בתכלית ובין שאינו מואס בתכלית - ומי שמואס בדבר אין עולה בו תאווה אליו כלל, כשם שאין אדם מתאווה לאכול דבר מאוס אלא בורח ממנו, וכשם שאין אדם מתמודד עם פיתוי לחלל שבת. משום כך "ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקרותם זונים ח"ו, אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו', וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה" - בכל פעם שהבינוני מסיח דעתו מן המחשבה, הרי הוא מקיים בפועל את הלאו של "ולא תתורו".
ואף שזו מצוות לא תעשה ולא מצוות עשה, מביא אדמו"ר הזקן את דברי הגמרא: "ואמרו רז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה". הגמרא במסכת קידושין מביאה את לשון המשנה "כל העושה מצווה אחת מטיבין לו", שממנה משמע לכאורה שדווקא בפעולה אקטיבית מטיבין עמו; ומקשה מן הברייתא "ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצווה". ומבארת הגמרא שאין הכוונה למי שיושב סתם ואינו מחלל שבת, אלא למי שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו. ורש"י מפרש שכפה את יצרו ולא עבר, ומוסיף: "אין מצווה יתירה מזו" - אין מצווה גדולה מזו. נמצא שבכל פעם שהאדם עומד מול הפיתוי ודוחה אותו, המצווה שבידו היא מן הגדולות שבמצוות.
אומר, אם כן, אדמו"ר הזקן: על מה אתה מתלונן ועל מה אתה עצוב? הקב"ה מזמן לידך מצווה ועוד מצווה ועוד מצווה, ומזה אתה נעצב? אין זו אלא שטות. לא זו בלבד שאין מקום לעצבות, אלא יש לשמוח בכך.
מסופר על אחד מצדיקי פולין שלא היו לו ילדים. בזקנתו, לפני הסתלקותו, שאלוהו חסידיו הרבים אחרי מי ילכו. השיב להם: לא אומר לכם שם, אך אתן בידכם את הדרך לבדוק. לכו אל כל מיני צדיקים ושאלו כל אחד מהם: מה עושים כשיש מחשבות זרות? כל צדיק שייתן לכם עצות כיצד להיפטר מן המחשבות הזרות - עזבוהו ולכו לאחר. הלכו אל צדיק אחד ואל שני, וכל אחד השיב להם עצה משלו, עד שהגיעו אל צדיק שאמר להם: "יש לכם מחשבות זרות? טוב מאוד. שיהיו מחשבות זרות, ואתם תדחו אותן". מיד הבינו שזהו הצדיק שאותו הם מחפשים. וזוהי בדיוק תורתו של אדמו"ר הזקן כאן בתניא.
לסיכום: בחלק זה סקרנו את מקומם של הפרקים העוסקים בהפרעות לעבודת השם, וסיכמנו את פרק כ"ו - שלילת העצבות מכוח משל שני הנאבקים, וסילוק סיבותיה: העצבות מדברים גשמיים והעצבות מדאגת עוונות שיש לקבוע לה זמן. פרק כ"ז עוסק בעצבות מסוג אחר: עצבותו של הבינוני מעצם ההתמודדות התמידית עם הרהורים רעים ומחשבות זרות. תשובתו של אדמו"ר הזקן היא ש"אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו" - בכל הסחת דעת מן המחשבה הוא מקיים את הלאו של "ולא תתורו", מצווה שאין לצדיק כל הזדמנות לקיימה, ועליה אמרו חז"ל "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה", ופירש רש"י "אין מצווה יתירה מזו".
בחלק הבא נעסוק בפרק כ"ח, שבו מבאר אדמו"ר הזקן כיצד יש להתמודד עם אותן מחשבות זרות כשהן נופלות דווקא בשעת התפילה והלימוד.