בחלק הקודם למדנו שכל אימת שנופלת לאדם מחשבה זרה, ניתנת לו הזדמנות לפעול דבר שאיש מלבדו אינו יכול לפעול באותו רגע. מכאן מגיע אדמו"ר הזקן לסיכום העניין.
"ואל יפול לב אדם עליו":
"ואל יפול לב אדם עליו" - אין לו מה להתעצב מנפילת המחשבות הללו. "ולא יירא לבבו מאוד" - ויש לדייק: לא נאמר "ולא יירא לבבו כלל", אלא "מאוד". מידה מסוימת של אכפתיות נדרשת, שכן אם הדבר לא יהיה אכפת לו כלל, עלול הוא חלילה להתחיל ליהנות מן המחשבות; אך אין לו לירא "מאוד" ואין לו להצטער מכך יתר על המידה.
"גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו" - משפט שיש שיראו בו ייאוש, ואדמו"ר הזקן הופך אותו למשפט מאתגר. אין לאדם הבטחה שלאחר עשר שנות עבודה יזכה לחופש מן המחשבות; כל ימיו, מאה ועשרים שנה, יעמוד במלחמה זו - "כי אולי לכך נברא", ייתכן שלשם כך הורדה נשמתו לעולם, "וזאת עבודתו" - לאכפיא לסטרא אחרא תמיד.
אין טעם לחפש עבודה אחרת: עבודה אחרת שייכת לגלגול אחר, ואילו בעולם הזה ובגלגול זה זוהי עבודתו - התמודדות מתמדת עם המחשבות. וכאשר אדם יודע שזו הדרישה ממנו, ניתנים לו גם הכוחות והעוצמה לעמוד בה. מצד אחד "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", ומצד שני ההתמודדות עצמה מעניקה לו כוחות, ואף מנוחה מסוימת מפעם לפעם - כי לכך נברא.
לכל אדם תפקיד משלו:
כל אחד נברא למטרה אחרת, ושלמותו של האדם מגיעה דווקא בתפקידו שלו. הדבר אמור לא רק ביחס שבין בינונים לצדיקים, אלא אף בין הצדיקים עצמם. חייל שיחליט באמצע המלחמה לעבור מלוחם בשטח לכתב המדווח מן החדר הממוזג - חוטא למטרה וייענש על כך. אין אפשרות להחליף תפקידים.
בהקשר זה מסופר, שהבעל שם טוב אמר לתלמידיו לפני הסתלקותו כי אילו רצה, היה יכול לעלות בסערה השמימה כאליהו הנביא, אלא שרצה לקיים את השלמות של הנאמר בפסוק: "ואל עפר תשוב".
הרבי הביא סיפור זה באחת מהתוועדויותיו, והביא ששאלו אותו: לכאורה יוצא שאליהו הנביא הפסיד, וחסרה לו השלמות של "ואל עפר תשוב", שהרי עלה בסערה השמימה. השיב הרבי שאין זו שאלה כלל, שכן לכל אחד תפקיד אחר: אליהו הנביא ירד לעולם ושלמותו הייתה שיעלה בסערה השמימה, ואילו היה מקיים "ואל עפר תשוב" לא היה מגיע לשלמותו; ואילו הבעל שם טוב ירד לעולם כדי שיתקיים בו "ואל עפר תשוב". אין מקום לשאול אם פלוני הפסיד את מלאכתו של פלוני - לכל אחד תפקידו שלו, ואין להחליף תפקידים.
'נשמות התועות':
החלפת תפקידים מולידה את המושג 'נשמות התועות' - נשמה תועה היא נשמה המחליפה את תפקידה. אף על כך סיפר הרבי סיפור:
יהודי עני מרוד, עגלון פשוט, היה מגיע לבית הכנסת מוקדם בכל ערב שבת ואוסף את כל האורחים. לכל אורח שהגיע היה אומר: "אולי אין לך היכן לאכול? בוא ואכול אצלי", אף ששולחנו היה דל ביותר. ואילו העשיר, שאצלו היה השולחן רחב וגדול, בקושי הזדמן לו להביא אורח, שכן כולם כבר נתפסו. אחרי התפילה היה העני הולך לביתו עם שיירה שלמה, והעשיר עם אחד או שניים בקושי.
פעם אחת יצא העשיר מביתו לבית הכנסת בערב שבת, ושמע בדרך זעקות שבר: יהודי הגיע לעיירה ועגלתו שקעה בבוץ, ואין הוא מצליח בשום אופן לחלצה. העשיר לא ידע כיצד מתעסקים עם סוס ועגלה - לא זה היה תפקידו - אך יהודי זקוק לעזרה, וניגש לסייע. ניסה לחלץ את רגל הסוס מכאן, וקיבל צליפה מזנב הסוס; ניסה משם, והעגלה שקעה עמוק יותר. בסופו של דבר בא מישהו וסייע בידו, והעשיר יצא חבול, פצוע ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. כך הגיע לבית הכנסת, ואחרי התפילה הלך לביתו בקושי עם אורח אחד. ואילו העני, העגלון היודע לעשות מלאכה זו, הגיע מצוחצח ושלם, והלך לביתו עם שיירת אורחים.
לכאורה שניהם עשו מעשים טובים: זה ניסה לחלץ את העגלה מן הבוץ, וזה הכניס אורחים. אך אלו הן 'נשמות התועות': כל אחד החליף את תפקידו. העגלון הוא שהיה צריך לחלץ את העגלה מן הבוץ, והעשיר היה צריך להכניס אורחים ולתת להם ביד רחבה. החלפת תפקידים אינה סדר בחיים.
זכורים ההתוועדויות של הרבי, שבימים מיוחדים היה מעורר על מגבית מסוימת לצורך מצווה זו או אחרת, ומבקש מן הקהל למלא מעטפות ובהן התחייבויות - כמה מתכוון כל אחד לתת. אנו, כבחורי ישיבה, תהינו מה נוכל להכניס למעטפה, והסבירו לנו: מבחורי הישיבה מבקש הרבי שיכתבו כמה דפי גמרא הם מתכוונים ללמוד וכמה מאמרי חסידות; ומן העשירים הוא מבקש כסף. ואילו בפועל נהיה הדבר הפוך: כשהרבי מדבר על הוספה בלימוד התורה - הכול יושבים; וכשהוא מדבר על כסף - הבחורים שואלים כמה הם מוכנים לתת. אין להחליף תפקידים.
וכך גם בענייננו בתניא: אדם שאינו מבין את מקומו מתעצב ושואל מדוע אין הוא צדיק - וזו שטות גמורה. על האדם לשמוח במצבו, לדעת שיש לו תפקיד, ולמלא את תפקידו בשמחה.
"בראת רשעים" - תשובה לשאלה מפרק א':
כאן עונה אדמו"ר הזקן על שאלה שנשאלה בעמוד הראשון של התניא, בפרק א': איוב אמר לקב"ה "ריבונו של עולם, בראת צדיקים בראת רשעים". וכיצד אמר איוב דבר כזה? הרי להיות צדיק או רשע הוא עניין של בחירה חופשית; הקב"ה יודע מראש מה יהיה האדם, אך אינו קובע זאת.
שתי תשובות השיב אדמו"ר הזקן על שאלה זו: בפרק י"ד ענה על חציים הראשון של דברי איוב - "בראת צדיקים" - והסביר שם שהיות האדם צדיק היא בבחינת בחירה מלמעלה ואינה נתונה לבחירתו של האדם; וכאן הוא בא לענות על החצי השני של דברי איוב.
בלשון אדמו"ר הזקן: "ועל זה אמר איוב בראת רשעים" - "ולא שיהיו רשעים ממש ח"ו", אין הקב"ה בורא אדם להיות רשע, "אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד".
כלומר, ברא הקב"ה אנשים שבמוחם יעלו הרהורים רעים כדרך שעולים אצל הרשעים, ובבחירתם החופשית עליהם להיות בינונים ולדחותם. אמנם ברא גם כאלה שיהיו צדיקים - שבמוחם לא ייפלו מחשבות זרות כלל - אך רוב רובם של בני האדם הם בגדר "בראת רשעים": במוחם אין כל הבדל בינם לבין הרשעים, לרשע נופלים הרהורים רעים ולהם נופלים הרהורים רעים, אלא שהוא בינוני ולא רשע, משום שהוא דוחה אותם. "ויהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם, כדי לאכפיא לסטרא אחרא, ולא יוכלו לבטלה מכל וכל".
אל לו לבינוני לדמיין שלאחר כמה וכמה שנות עבודה יימחק ממנו 'הדיסק' של המחשבות הרעות ולא ייפלו עוד. מחיקת 'הדיסק' של המחשבות הזרות שמורה לצדיקים בלבד; אצל האחרים אין 'תוכנה' כזו ואין יכולת למחוק, ולהפך - המחשבות יעלו תמיד.
ואף שיש בינונים שאצלם פוסק הדבר לאחר עשר או עשרים שנה, אין זה בכל הבינונים, שהרי דרגות רבות מאוד יש בבינוני. אדמו"ר הזקן אמר על עצמו שהוא בינוני, וכן רבא אמר על עצמו שהוא בינוני, וכבר דיברנו על כך שיש מי שהמרחק בינו לבין דרגת הצדיק דק כל כך, עד שהוא מיטלטל במעבר שבין צדיק לבינוני.
ואף על פי כן, בתחילת התניא כותב אדמו"ר הזקן במפורש "על כן טעה רבא" - רבא טעה בהערכתו העצמית: אמר על עצמו שהוא בינוני, ובאמת היה צדיק, ומתוך ענווה אמר כן. אף אדמו"ר הזקן חשב על עצמו שהוא בדרגה העליונה שבבינוני ולא בדרגת צדיק, ומרוב ענווה כך אמר על עצמו. כבר הרחבנו בכך באריכות, ואין צורך לחזור.
שני מיני נחת רוח למעלה:
בהמשך אומר אדמו"ר הזקן: "שני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה" - שני סוגים של הנאה, כביכול, יש לקב"ה מן הנבראים. הסוג האחד: "מביטול הסטרא אחרא לגמרי, ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא, על ידי הצדיקים" - הצדיקים הופכים חושך לאור ומר למתוק. אין אצלם התמודדות עם הרע, אלא עלייה מתמדת בקודש ובטוב, 'מתוק'. ואולם מאכל מתוק הוא מאכל טוב, ויש מאכל טוב עוד יותר - מאכל הגורם נחת רוח גדולה יותר.
לסיכום: בחלק זה למדנו ש"אל יפול לב אדם עליו ולא יירא לבבו מאוד" - אף שהמלחמה במחשבות הזרות עשויה להימשך כל ימיו, "כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד". עמדנו על כך שלכל אדם תפקיד משלו ואין להחליף תפקידים, כפי שעולה מסיפור הבעל שם טוב ואליהו הנביא ומסיפור 'נשמות התועות' של העשיר והעגלון, ומכאן שעל האדם לשמוח בתפקידו ולמלאו בשמחה. כן ראינו את תשובת אדמו"ר הזקן לדברי איוב "בראת רשעים" - לא רשעים ממש, אלא שיגיעו אליהם הרהורי הרשעים במחשבה בלבד, והם נלחמים תמיד להסיח דעתם בלי יכולת לבטלם מכל וכל. לבסוף פתחנו בשני מיני נחת הרוח שלמעלה, ובראשון שבהם - זה הבא על ידי הצדיקים.
בחלק הבא נעסוק בסוג השני של נחת הרוח לפניו יתברך - אותו 'מאכל' הגורם נחת רוח גדולה יותר.