בחלק הקודם עמדנו על לשונו של אדמו"ר הזקן ב'סור מרע'. כעת, בבואו לעסוק ב'ועשה טוב', נוקט אדמו"ר הזקן לשונות שלא נקט בהן קודם לכן: "להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית".
היצר הרע גורם לאדם כבדות ועצלות, ומקור עצלות זו הוא ביסוד העפר שבנפש הבהמית, כפי שלמדנו כבר בפרק א' בתניא, ששם ביאר אדמו"ר הזקן כיצד כל אחד מארבעת היסודות שבנפש הבהמית גורר מידות שאינן טובות, ויסוד העפר מביא לידי עצלות. מכוח עצלות זו מונע היצר את האדם "מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה'" - טענותיו הן: מדוע לטרוח? מדוע לעמול עבודה קשה בעבודת ה'? אין כוח, קר, חם, עייף, ואפשר גם מחר ומחרתיים. ואכן, עבודת ה' באופן חיובי אינה קלה: "שיש בה טורח ועמל" - מאמץ גופני ונפשי, זמן, ממון ומשפחה.
אדמו"ר הזקן מביא דוגמה מכל אחד משלושת העמודים - תורה, עבודה וגמילות חסדים - ומהו המאמץ הנדרש מן האדם בכל אחד מהם:
עמוד התורה: "כגון לעמול בתורה בעיון ובפה" - מאמץ לשבת ולעיין, ומאמץ נוסף בפה, "לא פסיק פומיה מגירסא", שלא יפסיק פיו מלימוד. "וכמאמר חז"ל: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". מדוע נדרשות שתי הדוגמאות? השור עניינו חרישה - להתמיד בלימוד ולכבוש בו דרך חדשה; והחמור הנושא את המשא - לשמור על מה שכבר נאסף ונלמד שלא ייפול ממנו. שהרי השמירה מן השכחה היא עבודה בפני עצמה, ולעיתים קשה היא מן החידוש: לאדם יש הנאה רבה יותר בלימוד דברים חדשים, ואילו החזרה על פרק מוכר קשה עליו נפשית, ואף על פי כן עליו לחזור ולשנן כדי שיזכור.
עמוד התפילה: "וכן לתפלה בכונה" - כוונת פירוש המילים, להבין כל מילה שהוא אומר, "בכל כחו ממש" - לא רק בכוח הכוונה, אלא אף בכוח הגופני: להתאמץ ולהשקיע זמן נוסף, שהוא עצמו טורח ועמל.
עמוד הצדקה: "וכן בעבודת ה' שהוא בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה" - כשמזדמנת לידו מצוות צדקה, והיכולת בידו לתת, אלא שאין לו החשק והרצון לכך, ועליו להתאמץ ולתת.
"וכיוצא באלו ממלחמות היצר ותחבולותיו" - ישנן דוגמאות רבות נוספות, שבכולן מבקש היצר לקרר את נפש האדם ולהטיל בו אדישות, כבדות ועצלות, "שלא להפקיר ממונו ובריאות גופו". הוא טוען: האם תפקיר את הממון שעמלת עליו כל כך? האם תפקיר את בריאות גופך בקימה מוקדמת בכל בוקר למניין, ובטבילה במקווה מדי יום בימות החורף הקרים, שמא תצטנן? כך הוא מכניס בראשו של האדם מחשבות רבות בשם השמירה על הגוף ועל הממון.
על כל זה אומר אדמו"ר הזקן שהדבר "קרוב מאד אל האדם" - לעמוד כנגד היצר ולכובשו, ולומר לו: אף על פי כן אני מתאמץ ועושה.
אך כיצד הדבר קרוב מאוד? הרי נדרש עניין שיעורר את הקרבה הזו:
על כך אומר אדמו"ר הזקן שדי בהתבוננות פשוטה כדי לעורר את האהבה המסותרת הקיימת בו: "כשישים אל לבו שלנצח היצר בכל זה ויותר מזה", בתורה, בתפילה ובצדקה וכיוצא בזה, "ולעשות הפכו ממש" ואף לעשות ההיפך ממש, "קל מאד מיסורי מיתה ה' ישמרנו, ויסורי מיתה ה' ישמרנו היה מקבל באהבה וברצון שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה זרה חס ושלום". שהרי אילו היו באים ואומרים לאדם שאם לא ישתחווה עתה לעבודה זרה יובא לידי ייסורי מיתה, מתעוררת באותו רגע אהבתו לבורא עולם והוא מוכן למסור את נפשו ולומר: עשו בי כרצונכם, להשתחוות לא אשתחווה. ומכאן יעשה האדם חשבון לעצמו: ייסורי מיתה, הקשים מכול, היה מקבל באהבה וברצון מכוח אותה אהבה, ואילו ה"ייסורים" שבמאמץ מעט נוסף בתורה, בתפילה ובצדקה קלים הם מהם לאין ערוך, "וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון כדי לדבקה בו לעולם ועד" את העמל והטורח ולא להתעצל מלעשות את הנדרש ממנו.
הקל וחומר הוא בשני אופנים:
אם מוכן האדם למסור את נפשו רק כדי שלא להיפרד מן הקב"ה - כל שכן כאשר ניתנת לו הזדמנות להתחבר אליו ולהדק את הקשר. שהרי כל רצונו הוא שלא להתנתק ולהישאר עמו תמיד, ובקיום המצווה נפתחה לפניו הדרך לדבקה בו.
מסירות הנפש נאמרה אפילו על "לפי שעה" בלבד - אף אם יאמרו לו להשתחוות לרגע אחד ולאחר מכן יעשה כרצונו, כדרך שאמר המלך לבנה השביעי של חנה שרק ירים את הטבעת לרגע, מוסר יהודי את נפשו. ואילו במצווה שהוא מקיים באופן של 'עשה טוב', ההתחברות שנוצרת בינו לבין בוראו אינה לרגע אלא "לעולם ועד": אף שהמעשה נעשה ברגע אחד, ההתחברות שנוצרה בו היא נצחית, כפי שיאריך בזה בהמשך.
וטעם הדבר, כלשונו: "דהיינו כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו" - שכאשר האדם מקיים את הרצון האלוקי בעבודה זו של תורה, תפילה וצדקה וכיוצא בזה, הרי "יתגלה בה פנימית רצון העליון, בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל". שהרי מהותה של מצווה, כפי שביארנו באריכות בפרקים הקודמים, היא שרצונו של הקב"ה נמצא בה בצורה פנימית וגלויה; ובשעת קיום המצווה מתגלה רצונו הפנימי של הקב"ה על גופו, על נפשו, על ממונו ועל כל הסובב אותו.
"וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון, אזי אין דבר נפרד כלל וכלל". שהרי כיצד קיימת עבודה זרה בעולם? למדנו במושג 'אלוקים אחרים' שהכול מקבל את חיותו מן הקב"ה, ואין מקור אחר לחיות בבריאה - אף הטומאה והקליפה בכלל זה - אלא שהחיות מגיעה אליהם בבחינת 'אחוריים', בדרך של הסתר. וכיוון שהחיות מתקבלת בהסתר מן הרצון הפנימי, נוצרת תחושת ישות ואגו, שהיא נפרדות מן האמת ומן האלוקות ומן הקדושה. וכבר אמר אדמו"ר הזקן בפרק ו' שעניינה של קדושה הוא ביטול לאלוקות, ומה שאינו בטל לאלוקות הרי הוא ישות.
לפיכך, אדם שמאיר אצלו בגילוי רצונו של הבורא, בטל הוא לאלוקות ואין אצלו ישות, ובאותו רגע שהוא מקיים את המצווה ומתחבר לרצון האלוקי אין בו דבר נפרד כלל וכלל "להיות יש ודבר בפני עצמו".
וממילא, כאשר הוא מקיים בפועל את המוטל עליו - לומד דקה נוספת, מתפלל בכוונה מעט יתרה, נותן פרוטה נוספת לצדקה - "ולזאת תהיינה נפשו האלוקית והחיונית ולבושיהן כולן מיוחדות בתכלית הייחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא כנ"ל". כל המערכת השותפה למעשה המצווה מתחברת באותה שעה אל הרצון האלוקי בחיבור אינסופי ונצחי, ואף שהאדם מוגבל ומעשהו נעשה בזמן מוגבל, הרי התחבר אל האינסוף. חיבור זה הוא אמיתי ונצחי, ואינו נפסק.
אף שהוא משל גשמי ביותר, יש בו כדי לסייע להבנה: אדם חכם היושב וממציא פטנט או רעיון חדש, מגלה אותו, ממציאו ומפרסמו, ולאחר מכן פונה לעסוק בעניינים אחרים. האם הרעיון בטל משעבר בעליו לעניין אחר? לא ולא. משהורידו לעולם, הוא נשאר קיים - בכל מקום, בכל זמן ולכל אדם. הרעיון קיים בעולם השכל בקביעות, ואפילו כאשר הממציא עצמו כבר איננו, רעיונו עומד וקיים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ב'ועשה טוב' נדרש האדם "להתגבר כארי" נגד היצר המכביד את גופו מכוח יסוד העפר שבנפש הבהמית, ועמדנו על שלוש הדוגמאות שהביא אדמו"ר הזקן מעמודי התורה, התפילה והצדקה, ועל תחבולות היצר לקרר את נפש האדם בטענות של שמירת הממון ובריאות הגוף. ראינו כיצד הדבר "קרוב מאוד": בהתבוננות שהמאמץ הזה קל מייסורי מיתה שהיה מקבל באהבה וברצון שלא להיפרד מייחודו יתברך אפילו לפי שעה, ומכאן קל וחומר כפול - כל שכן כדי לדבקה בו, וכל שכן כאשר פעולת המצווה היא לעולם ועד. כמו כן למדנו שבקיום המצווה מתגלה פנימיות רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב, ומשאין שם הסתר פנים אין דבר נפרד, ונפשו האלוקית והחיונית ולבושיהן מתייחדות בתכלית הייחוד ברצון העליון.
בחלק הבא ימשיך אדמו"ר הזקן ויאריך בביאור נצחיות פעולתה של המצווה והחיבור הנוצר בה בין היהודי לבוראו.