בחלק הקודם למדנו כי כאשר מתגלה בליבו של יהודי האהבה המסותרת, אין הוא מוכן להתנתק מאלוקות אף לשעה קלה. כעת נעמוד על המדרגות השונות שבדבר, על היותה של אהבה זו בלתי מוגבלת, ומשם נחזור אל לשונו של אדמו"ר הזקן בסיום הפרק.
מדרגות בהתגלות האהבה המסותרת:
הדרגה הקיימת אצל כולם: בעניין של אמונה וכפירה. אצל כל יהודי ברור שזהו דבר מהותי, ובניסיון כזה מתעוררת בו האהבה המסותרת.
מי שהרוח שטות אינה פועלת אצלו באופן קבוע: אין הוא זקוק לניסיון של אמונה וכפירה כדי שיתעורר בו הרצון להיות קשור לקב"ה. אף ניסיון של שמירת שבת, של מאכלים כשרים, של לשון הרע או של צער הזולת - מעורר אותו לומר: איני רוצה לעשות זאת, דבר זה מנתק אותי מאלוקות.
יחידי סגולה, בינונים בדרגה גבוהה מאוד: אף על הפסיק הקטן ביותר בשולחן ערוך לא יעברו, שכן בכל דבר ודבר ברור להם שהוא מנתק אותם מאלוקות, ואין הם רוצים להתנתק.
כלומר, כאשר מתגלה האהבה המסותרת, אי אפשר לטשטש את הדבר המהותי. מהו "דבר מהותי" - תלוי בדרגה: מן הרמה הקיימת אצל כל אחד ואחד, שבעניין אמונה וכפירה ברור לו שזהו דבר מהותי, ועד ליהודי שבדרגה גבוהה שאצלו כל דבר ודבר הוא מהותי. ובכל אופן, משעה שהאהבה המסותרת מתגלה - אין האדם מתבלבל בדבר המהותי.
אהבה שהאדם יוצר בעצמו על ידי התבוננות אינה בלתי מוגבלת. נמחיש זאת בדבר גשמי: אדם מתבונן במאכל מסוים או באדם מסוים, במעלותיו ובתפקידו, וההתבוננות מעוררת בו אהבה. אולם אהבה זו מוגדרת ברמת ההתבוננות שממנה באה: אם ישכח את ההתבוננות, או שתיחלש אצלו, או שיבוא מי שיסתור את כל מסקנתו - "אותו אדם? הוא בכלל כזה וכזה" - הכול עלול להתמוטט. לאהבה שנבנתה מתחילה על ידי התבוננות יש עליות ויש מורדות.
לעומת זאת, את האהבה המסותרת לא יצר האדם בהתבוננות. כפי שלמדנו, היהודי נולד עמה, היא קיימת בו, וכל שעליו לעשות הוא לעורר אותה. ומשעה שהיא מתעוררת - היא בלי גבול, שהרי מי שהכניס בנו אהבה זו הוא הקב"ה, ומכיוון שהוא בלתי מוגבל - גם האהבה שהכניס בנו היא בלי גבול.
במה מתבטא הבלי גבול שבאהבה זו?
בכל יהודי ויהודי, יהיה מי שיהיה - אין זה משנה מאיזה מוצא הוא, באיזו ארץ נולד ומי הוריו. כפי שלמדנו בתניא, אהבה זו היא ירושה לכל אחד ואחד מבני אברהם יצחק ויעקב, ירושה לנו מאברהם אבינו.
מסירות נפש על כל דבר, ולא רק בעניינים של אמונה. משעה שהאהבה קיימת אצלו בגילוי, לא יהיה מוכן אפילו לעשות אקט חיצוני בלבד - כסיפור חנה ושבעת בניה - ואף לא לכופף את ראשו לעבודה זרה בפעולה טכנית חיצונית, בלי אמונה פנימית כלל. שכן דבר שאין לו גבול אינו עושה חשבונות של דבר גדול ודבר קטן, אלא הכול.
בלי גבול מבחינת הזמן. כפי שלמדנו בשיעור הקודם, אין האדם אומר: "אחטא חמש דקות ואחזור בתשובה בעוד שעה ונסגור את העניין". מי שמודע לאהבה המסותרת שבו לא יהיה מוכן לחטוא באף משבצת של זמן.
אין הבדל בין יום חול רגיל לבין חג מיוחד - האהבה קיימת באופן תמידי.
עניין זה קשור במיוחד לימים שבהם אנו עומדים, ערב יום הכיפורים. יום זה הוא יום מיוחד, ובלשון הגמרא: "עיצומו של יום מכפר" - מעצם כניסתו של היום יש בו עוצמה מיוחדת שמכפרת על הכול. ומבואר בחסידות מה מתרחש ביום זה: ביום הכיפורים מאירה ומתגלה אצל היהודי אותה אהבה פנימית, ומשעה שהיא מאירה - היא מכפרת על כל החטאים.
וטעם הדבר: מתי חטא האדם? כשאהבה זו לא הייתה קיימת אצלו באופן מודע ומורגש. ברגע שהיא מתגלה, כל החטאים שעשה מופרכים לחלוטין, שהרי אילו היה שרוי כל הזמן באותה אטמוספרה של גילוי האהבה - לא היה חוטא כלל. לפיכך ההתגלות מוחקת את הכול: האדם אומר לעצמו - אילו שטויות עשיתי? לא שייך כלל. וכי התנתקתי מהקב"ה? איני רוצה בכך, ומהיום ואילך אני מחובר באופן תמידי - שכן זהו חיבור אמיתי, תמידי ונצחי.
כל האמור עד כה הוא סיכום כללי ומהיר של מה שלמדנו מפרק י"ח ועד כאן, על האופן המיוחד ועל המעלה המיוחדת של האהבה המסותרת. עניין זה עדיין לא נשלם בתניא, וכעת, בסיום הפרק, נראה השלמות לנקודות אלו - חלק מן הדברים שיובאו בשורות הבאות הזכרנו כבר בקצרה.
שאלה: כיצד יש יהודים שאינם מאמינים?
קודם שמדברים על יהודים כאלה, יש לדעת את הביטוי "של נעליך מעל רגליך". איננו יכולים לדבר על קדושים וטהורים, ואין אנו מגיעים אפילו לשולי קרסוליהם. אף אין ביכולתנו לדעת באיזו סיטואציה מדובר, על מי מדובר ועל מה מדובר.
ואולי בסיפור שאירע עמי טמונה התשובה לשאלה: בשנים תשמ"ה-תשמ"ו, בעת שלמדתי אצל הרבי, היינו יוצאים בכל יום שישי עם קבוצת יהודים להנחת תפילין במרכז קניות. באחת החנויות אמר לי יהודי: "אתה רואה שם חנות של יהודי? אם תצליח להשפיע עליו שיניח תפילין, אכניס מיד חמישים דולר לקופת צדקה". דברים כאלה מכניסים את האדם לאתגר.
נכנסתי לחנותו של אותו יהודי. מדובר היה ביהודי מבוגר, שיכול היה להיות סבי. ניגשתי אליו עם זוג תפילין ואמרתי: "יהודי יקר, אולי תרצה להניח תפילין?". השיב: "שום דבר, איני רוצה להניח תפילין". הוא החל לספר לי דברים מזעזעים: "הייתי בשואה, וראיתי מול עיניי מה שקרה לאבא שלי, לאמא שלי, לאח שלי ולאחות שלי - כולם". איפה היה בורא עולם, ומה פתאום להניח תפילין. ארבעים שנה לא הניח תפילין, ולא היה מוכן לשמוע. הוא כמעט זרק אותי מן החנות.
ניסיתי לפתוח בדברי שכל, אך ראיתי שהשכל אינו עובד כאן. אין זו שאלה שצריך להשיב עליה בהסבר; לפניי עמד אדם שעבר את מה שעבר. באותו רגע נתן לי הקב"ה משפט אחד, ואמרתי לו: "האמת היא שאתה כל כך צודק בדבריך, עד שעל פי כל כללי ההיגיון - כיצד אתה עומד כאן ולא היית יחד עם משפחתך? הרי אתה אומר שראית מה שקרה לאבא, לאמא, לאח ולאחות. אם כן, כיצד אתה כאן? האם אין זה משום שהקב"ה שלף אותך והציל אותך, ומשום מה הוא שומר עליך ורוצה אותך כאן?". כיוון שאמרתי את המשפט הזה, פרץ אותו יהודי בבכי כילד קטן - והניח תפילין.
ומה למדנו מכאן? היהודי הצועק "אין ואין" צועק כך משום שהאהבה המסותרת לא התעוררה אצלו, או שיש איזו מניעה. וכשמורידים את הכיסוי, מתגלה שגם לו יש אהבה מסותרת לקב"ה.
שאלה: ומה עם היהודי שבא לבית הכנסת פעם בשנה?
היהודי הממוצע - ואין הכוונה למי שמקפיד - הולך פעם בשנה, ביום הכיפורים, לבית הכנסת, ואילו כל השנה הוא ממשיך בעיסוקיו. כיצד הדבר מתחבר לאמור?
בעניין 'אחטא ואשוב' נגענו גם בשיעור הקודם, ועוד יובא בהמשך הפרק, ולכן כשנגיע לשם נתייחס אליו יותר. אך במענה לשאלה: אותו יהודי הבא לבית הכנסת פעם בשנה ביום הכיפורים - באותה שעה הוא באמת מתכוון לבוא. אין הוא עושה זאת עבור אף אחד, אלא באמת הוא נמצא באותו מצב, ובאותו רגע הוא באמת אוהב את הקב"ה. מה שקורה לאחר מכן הוא שהיצר הרע מתגבר עליו מחדש.
ואין צורך לחפש את אותו יהודי: כל אחד יסתכל על עצמו וימצא בעצמו את אותו יהודי. באותו רגע הוא באמת הגיע למצב שאילו היה יכול להישאר באותה אטמוספרה תמיד - היה מגדולי הרבנים. הבעיה היא שלאחר מכן אין לו את הכוחות, את הכלים ואת הסביבה להחזיק בכך; אך אין בכך כדי לגרוע אף במשהו מן העוצמה הקיימת אצלו בכל עוצמתה באותו רגע עצמו.
*
עצרנו בשורה המסתיימת במילים "ושליט ומושל עליו כנודע". בחלק הקודם של הפרק ביאר אדמו"ר הזקן, שכאשר מתעוררת ביהודי אותה אהבה מסותרת, הוא מוכן אפילו למות על קידוש השם, כדי שלא להתנתק מעניינים של רצון השם אף לפי שעה קלה.
וממשיך אדמו"ר הזקן: כשם שהאדם מוכן לעשות הכול בבחינת "סור מרע", שלא להתנתק מן העניינים המנתקים אותו חלילה מאלוקות, כך הדבר גם בבחינת "ועשה טוב". בצד החיובי, כל מי שהאהבה המסותרת מתגלה אצלו יהיה מוכן בתוקף רב לעשות הכול כדי ליצור את ההתחברות לאלוקות באופן תמידי.
לפני שיביא כמה דוגמאות לדבר, מבאר אדמו"ר הזקן שהתגברותו של היהודי צריכה להיות "להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו".
ומן הסגנון כאן מובן, שהעבודה ב"ועשה טוב" קשה יותר מן ההישמרות מכשלון ב"סור מרע". קל בהרבה לאדם שהאהבה מתגלה אצלו להחליט שלא יחלל שבת ולא יאכל מאכל טרף, מלהחליט מכוח אותה אהבה מסותרת שישב וילמד עוד חמש שעות תורה, שירוץ לקיים מצווה, או שיוציא מכיסו עוד כמה מטבעות וייתן צדקה. "ועשה טוב" סוחט כוחות פנימיים יותר מ"סור מרע".
לסיכום: בחלק זה עמדנו על מדרגות שונות בהתגלות האהבה המסותרת - מן הניסיון של אמונה וכפירה הקיים אצל כל אדם, ועד ליחידי סגולה שאף פסיק בשולחן ערוך הוא אצלם דבר מהותי. למדנו שאהבה הנוצרת בהתבוננות מוגבלת ברמת ההתבוננות ויש לה עליות ומורדות, ואילו האהבה המסותרת, שהקב"ה הכניס בנו, היא בלי גבול: בכל יהודי ויהודי, בכל דבר ודבר, בכל זמן ובכל יום. עמדנו על עניינו של יום הכיפורים, ש"עיצומו של יום מכפר" משום שבו מאירה אותה אהבה פנימית והחטאים מופרכים לחלוטין, ועל הסיפור שממנו נוכחנו שגם היהודי הצועק "אין" - כשמורידים את הכיסוי מתגלה שיש בו אהבה מסותרת. לבסוף חזרנו ללשון אדמו"ר הזקן, שכשם שהאהבה פועלת ב"סור מרע" כך היא פועלת ב"ועשה טוב", בהתגברות "כארי בגבורה ואומץ הלב", ועבודה זו דורשת כוחות פנימיים יותר.
בחלק הבא נעסוק בדוגמאות שמביא אדמו"ר הזקן לבחינת "ועשה טוב", ובעניין 'אחטא ואשוב' שבהמשך הפרק.