בהמשך לדברים שלמדנו, בשעה שאדם מקיים מצווה הוא יוצר חיבור עם אלוקות - בנפשו, בגופו ובלבושיו - וחיבור זה שנוצר הוא נצחי.
ייתכן, כפי שיתבאר בשורות הבאות, שכאן בעולם הזה הפסיק האדם ועבר לעניינים אחרים: עבר לדברים בטלים, חדל מלימודו ואינו עוסק יותר במצווה - ואז אין הוא חש עוד את הפעולה הנפלאה שעשה לפני חמש דקות. אך הפעולה לא נגמרה, היא נצחית, ובידו לחזור אליה בכל רגע. כשיחזור בתשובה ויתחבר שוב לבורא עולם, הוא מתחבר גם לאותה נקודה שיצר - שהרי היא קיימת. ברוחניות היא קיימת כל הזמן; רק בתחושתו הבהמית והגשמית יש עליות ויש מורדות. הוא יכול לחזור אליה ויכול חלילה לברוח ממנה, אך במהות הרוחנית ההתחברות נצחית וקיימת תמיד.
אם האדם יפנים זאת, לא ירצה להתנתק אפילו לרגע אחד, ויעשה כל מאמץ ליצור את ההתחברות הזו בכל רגע ורגע, שהרי מדובר בהתחברות אינסופית ונצחית לאלוקות.
גם אדם המקיים מצווה בלא כוונה - וכפי שדיברנו בהזדמנויות קודמות - המצווה קיימת. ודאי שאם יעשה אותה בכוונה יהיה החיבור עמוק יותר ובעוצמה גדולה יותר, ויש בזה רמות: גם מי שעשה בעומק ובכוונה, אחר יעשה בכוונה גדולה יותר, וכן עד אינסוף. ואף על פי כן, עצם הפעולה יוצרת את החיבור.
עד כדי כך, שמובאת דוגמה של אדם שנפלה מכיסו מטבע והוא אינו יודע כלל שנפלה וכבר התייאש ממנה, והמטבע הגיעה לידיו של אדם זקוק שהשתמש בה לצרכיו - אותו אדם נחשב כמי שקיים מצוות צדקה, אף בלי ידיעתו: מממונו התקיים יהודי, והוא קיים מצווה. גם ללא מודעות נוצרה כאן התחברות אינסופית לאלוקות.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ויחוד זה למעלה" - האחדות שנוצרה בין האדם לאלוקות - נוצרה כאן, עם גופו ועם לבושיו, ולמטה יש לה הפסקות; אך למעלה "הוא נצחי לעולם ועד". הייחוד שנוצר בנקודת זמן מסוימת הוא נצחי, ומדוע? "כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן".
וכדוגמה שהבאנו מן השכל: השכל הוא למעלה מן הזמן - אחד ועוד אחד הם שניים, היום ומחר, בחושך ובאור, בארץ ובחוץ לארץ, ואין הדבר תלוי בגיל. אלוקות ודאי שהיא למעלה מן הזמן, וממילא חיבור לאלוקות אינו עומד ותלוי בזמן: אין זה 'עכשיו כן ומחר לא', אלא דבר אמיתי במהותו, ולפיכך נוצר כאן במהות חיבור שהוא נצח.
"וכן גילוי רצונו שבדבורו שהיא התורה הוא נצחי" - כאשר אדם לומד שורה בתורה, הוא לומד את דבר השם שהוא אומרו כרגע ממש. אין לומר: הקב"ה אמר זאת לפני אלפי שנים, ומה לי בלימוד דבר ישן? הוא אמר זאת אז והוא אומר זאת היום, ואמירה זו נצחית. דברי אלוקים נצחיים הם, וכרגע ממש זה מתן תורה, כרגע ממש נאמרים הדברים באותו אופן עצמו.
וכפי שאומר הנביא ישעיהו: "וכמ"ש ודבר אלקינו יקום לעולם". פרשני המקרא מייחסים פסוק זה לדברי הנביאים - שכל מה שאומרים הנביאים הרי הם דברי אלוקים, ולפיכך "יקום לעולם" והוא נצחי. אדמו"ר הזקן נותן כאן פרשנות מרחיקת לכת יותר מפרשני המקרא: אפילו דברים שנאמרו בתורה שבעל פה, ואפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - כל מילה שכתובה בתורה היא 'דבר אלוקינו' הנאמר כרגע, והוא "יקום לעולם".
"ודבריו חיים וקיימים כו'" - זהו הנוסח שאנו אומרים בכל בוקר בברכת 'אמת ויציב' שבברכות קריאת שמע, וכן בנוסח 'יגדל אלוקים חי': "ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'". דברי אלוקים נצחיים באופן תמידי, וממילא כשאדם מתחבר לדבר אלוקים - הוא מתחבר לנצח ומתחבר לנצחיות בכל עת.
"אלא שלמטה הוא תחת הזמן" אנו אנשים זמניים, ומקיימים את המצווה במשבצת מסוימת של הזמן, ולפיכך אנו חשים את החיבור "ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה": באותו רגע שהאדם מניח את התפילין על ידו הוא חש שנוצר כאן חיבור לרצון האלוקי, ומשהסיר את התפילין - לכאורה הסתיים העניין.
אולם אם לאחר הסרת התפילין עובר האדם אל המצווה הבאה, ממשיך בלימוד התורה ועובר מעניין לעניין - לא הסתיים דבר, וההתחברות נשארת כל הזמן, אלא שהוא ממשיך אותה לפי רצונו של בורא עולם מעניין לעניין. ואף ההולך לעבודתו, כיוון שכך רצון בורא עולם, והוא עושה זאת לפי הוראות התורה במשא ומתן, באמונה וכדומה - לא התנתק כלל, אלא ממשיך את החיבור בצורה אחרת.
"כי אחר כך, אם עוסק בדבר אחר, נפרד מהיחוד העליון למטה" - כלומר, כשעוסק בדבר המנתק אותו כרגע מן האחדות האלוקית למטה, "והיינו שעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה'".
הרבי מעיר על הדיוק בלשון "דברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת השם": משמע שיש דברים בטלים שיש בהם צורך. אדם המדבר בעבודתו עם חברו בענייני משא ומתן - אין אלו דברי תורה, ואולי הם דברים בטלים, אך יש בהם צורך והם חלק מן התהליך שהוא מחויב בו. כל זמן שהוא עוסק בדברים שיש בהם צורך לעבודת השם, הוא ממשיך ברמה כזו או אחרת את הקשר; אך אם עוסק בדברים שאין בהם צורך כלל לעבודת השם - דיבורים סתמיים שאין להם שום משמעות - באותו רגע נוצר נתק.
והיכן נוצר הנתק? כאן למטה בלבד. למעלה, בעולמות הרוחניים, ברמה הרוחנית, אין הנתק קיים; אך למטה - בתחושתו של האדם, בזמנו ובעולמו הקטן - נוצר נתק, שכן עבר לעניין אחר.
כיצד מחזיר האדם את הגלגל? "ואף על פי כן, כשחוזר ושב לעבודת ה' אחר כך לתורה ולתפלה, ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק - ה' יסלח לו". האדם קולט לפתע שהתנתק מן החיבור, מתחרט על הנתק ומבקש לחזור, וכשהוא מחליט באמת לחזור - הקב"ה מיד מחזיר את המצב לקדמותו, "כמאמר רז"ל: עבר על מצוות עשה ושב - לא זז משם עד שמוחלין לו". ופירוש "לא זז משם" אינו שעליו להישאר במקומו, אלא שאין הוא צריך שום פעולה נוספת: מיד כששב בתשובה מוחלים לו, והמחילה מיידית.
ודיוק אחד בלשון אדמו"ר הזקן: מדוע הוסיף חמש מילים - "לעבודת ה' אחר כך לתורה ולתפילה"?
לכאורה היה יכול לקצר ולכתוב "כשחוזר ושב ומבקש מחילה", ומה בא לחדש בכך שחוזר לעבודת השם? הרי הדבר פשוט: אם אינו חוזר לעבודת השם, איזו תשובה היא זו? וכלשון הביטוי הידוע 'טובל ושרץ בידו' - הנכנס לטבול במקווה כדי לטהר עצמו מן הטומאה ובידו שרץ, וממשיך לאחוז בו תוך כדי טבילתו, אין הטהרה מועילה לו. ממילא מובן מאליו שהחוזר בתשובה חוזר לעבודת השם, לתורה ולתפילה, ומדוע יש להוסיף מילים אלו?
מסביר הרבי דבר מעניין: ודאי שמצד עצם התשובה אין צורך לומר זאת, אלא אדמו"ר הזקן מוסיף כאן רמז. בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם שעשה עבירה וחזר בתשובה היה צריך להביא קורבן - תשובה וגם קורבן. היום, שבית המקדש עדיין לא נבנה, התשובה קיימת גם היום, ובמקום הקורבן - תפילה. לכן מדגיש אדמו"ר הזקן שהשב צריך גם תפילה: שיתפלל לקב"ה ויבקש ממנו שתשובתו תתקבל - וכמובן, בתפילת שמונה עשרה ישנה ברכת התשובה וברכת "סלח לנו". התפילה היא כקורבן המשלים את התשובה. זו נקודה אחת.
נקודה נוספת: כאן מדובר באדם שבעייתו הייתה עיסוק בדברים בטלים, או לימוד דברים אסורים וכדומה, ולפיכך אין די בחזרה בתשובה, אלא עליו לנקות את מה שקלקל. מהו תיקונו? מי שפגם במוחו - יתקן את מוחו, ילמד תורה ויכניס תורה אל מוחו. לכן מדגיש אדמו"ר הזקן את שתי הנקודות של תורה ותפילה: לא רק כדי לומר את הפשוט, שהחוזר בתשובה חוזר לעבודת השם - לכך לא היה צריך לכתוב - אלא לרמז שהחוזר בתשובה צריך לזכור, שאם היה פגם במוח ילמד תורה כדי לתקנו, ותפילה צריכה להיות תמיד, שכשם שהתשובה הצריכה קורבן, כך היא מצריכה תפילה.
"ולזה תיקנו ברכת 'סלח לנו' שלוש פעמים בכל יום" - וניתן לבאר זאת בשני אופנים:
מכיוון שהאדם רוצה בפנימיות לבבו, מחמת האהבה המסותרת, להתעורר כל הזמן בהתחברות מחודשת לאלוקות - תיקנו חכמים שיהיה בידו לבקש סליחה כל כמה שעות, בשלוש התפילות שבכל יום.
מכיוון שהקב"ה תמיד יסלח לו, נתנו חכמים הזדמנות לנצל זאת: הקב"ה סולח, ולפיכך תיקנו לבקש סליחה שלוש פעמים בכל יום בברכת "סלח לנו".
[ראוי לציין שמשך הזמן שבין תפילה לתפילה אינו קבוע: אדם יכול להתפלל מנחה בשעה 13:00 ולהתפלל ערבית בשעה 23:00, ולעומת זאת יכול להתפלל שחרית באריכות ולסיימה סמוך לשקיעה, ומיד אחריה מנחה ואחריה ערבית - כך שכמעט לא עבר זמן. הדברים נאמרים באופן כללי].
לסיכום: בחלק זה למדנו כי החיבור הנוצר בקיום מצווה הוא נצחי, שכן הוא יתברך ורצונו למעלה מן הזמן, וכן התורה - גילוי רצונו שבדיבורו - נצחית היא, "ודבר אלוקינו יקום לעולם", ואפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. למטה האדם תחת הזמן, ולפיכך חש את החיבור באותה שעה לבדה שעוסק בתורה או במצווה; העוסק בדברים שיש בהם צורך לעבודת השם ממשיך את הקשר, ואילו העוסק בדברים בטלים לגמרי נפרד מן היחוד העליון - למטה בלבד. וכשחוזר ושב לתורה ולתפילה ומבקש מחילה, מוחלים לו מיד, ומכאן גם הדיוק בהזכרת התורה והתפילה: התפילה במקום הקורבן, ולימוד התורה לתיקון פגם המוח. ולזה תיקנו חכמים ברכת "סלח לנו" שלוש פעמים בכל יום.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק כ"ה.