בטרם נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן, נשלים את העניין שבו עסקנו בחלק הקודם - עניין הכרת. "כרת" פירושו שהחבל נחתך ממש: במעשיו פעל האדם פעולה של ניתוק. ואף על פי כן אין האדם אבוד: גם מי שעבר על עבירות שיש בהן כרת נשאר יהודי, ובידו לתקן את מצבו ולהיכנס פנימה מחדש - וכפי שנאמר בחייבי כריתות ומיתות בית דין, שתשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין. זהו הצד החיובי שבדברים: תמיד אפשר לחזור.
עם זאת, אין לנתק בין שני חלקיו של הפסוק. "כי קרוב אליך הדבר מאד" אינו נאמר גם בלי "לעשותו", אלא הפסוק אחד הוא: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". הקירוב קיים בכל עת ובכל שעה, אך אם לא יבוא הדבר לידי "לעשותו" - מה תועיל הקרבה?
ניגש ללשון הפרק: "וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד" - זהו סיומו של העניין, וזו כוונת הפסוק. המילה "מאד" באה להדגיש שאין זה קירוב סתם: ברגע אחד יכול האדם לעלות מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מיד ובמקום.
"שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו" - אותה רוח שטות שעליה דיברנו, האומרת לאדם שלא קרה דבר, שלא התנתק, שהוא יהודי טוב והכול כשורה, והיא הנותנת לו כוח להמשיך ולחטוא ומרגיעה אותו שאינו חייב לחזור בתשובה. בכל רגע נתון בידו להעביר את רוח השטות ולומר: כלום אתנתק חס ושלום אם אעבור על רצון השם? הרי אני רוצה להמשיך ולקיים. וכן "והשכחה" - שלעיתים שוכח היהודי מהי מטרתו בעולם, ובידו להסיר מעליו גם את השכחה.
אין הכוונה להעביר ידיעות ואינפורמציה, אלא לקחת את רוח השטות מבין איבריו ולהשליכה מעליו. ואף שלכאורה תהליך כזה נראה כדורש זמן, קובע אדמו"ר הזקן ש"בכל עת ובכל שעה בידו וברשותו" - הדבר תלוי בו בכל רגע ורגע.
"ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק" - כל אדם יכול בכל עת ובכל שעה לזכור ולעורר בתוכו את האהבה הקיימת בו לה' אחד. אילו היה עליו ליצור אהבה חדשה, היה הדבר דורש זמן, התבוננות והבנה עד שיצליח לעורר את הרגש; אך משהאהבה קיימת בלבו כבר, אין עליו אלא להפיח בה ולהעיר אותה - ולכך הוא מסוגל בכל רגע.
אמנם באהבה המסותרת עצמה יש דרגות, ולא בכל עת ניתן לעורר אותה ברמה הגבוהה ביותר; אך באופן כללי נאמרים הדברים לכל יהודי - שבוודאי קיימת בלבו אהבה מסותרת לקדוש ברוך הוא.
"וזהו שכתוב ובלבבך" - לכן אין הפסוק אומר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך לעשותו" בלבד, אלא מוסיף "ובלבבך": גם את לבו יכול האדם לעורר בכל רגע. ומדוע נכתב "ובלבבך" בשני בי"תין, בלשון שניים? משום ששני לבבות יש כאן:
הלב האוהב: בכל עת ובכל שעה יכול האדם לעורר את אהבת השם המסותרת בלבו, והיא תעורר אותו לרוץ ולקיים מצוות ולעשות עוד דבר טוב.
הלב הירא: ובכל עת ובכל שעה יכול לעורר את יראת השם המסותרת בלבו, והיא תשמור עליו שלא ייכשל ולא יעבור על עוונות.
"ונכלל בה גם דחילו" - בלשון "ובלבבך" נכללת לא רק האהבה אלא גם היראה, ואת שני הכיוונים הללו יכול היהודי לעורר בכל רגע. "דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך" - כפי שלמדנו בפרקים כ' וכ"א מהם ייחודו ואחדותו. באמת אי אפשר להיפרד מייחודו ואחדותו, אך בתחושתו ובמעשיו יכול האדם ליצור מצב שהוא כאילו נפרד - ורצון כזה אין לו. ומשיבין שכל עבירה על רצון השם מפרידה אותו, לא ירצה לעשותה "אפילו במסירות נפש ממש": יהיה מוכן למסור את נפשו כדי לא לעבור אף על עניין קל, משום שאינו רוצה להיפרד.
"בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע אלקי" - מסירות נפש אינה בנויה על היגיון, ואדם המוכן למסור את נפשו אינו עושה זאת מתוך שיקול של רווח והפסד, אלא כך ולא אחרת. כדרך שאדם שומר על חייו, או הורה השומר על חיי בנו, שכאשר הסכנה עומדת מול עיניו אינו מתחשב בשום היגיון ועושה אף דברים שאינם הגיוניים כלל, בהתמסרות מוחלטת - כך על היהודי ללכת בהתמסרות מוחלטת לשמירת חיבורו לקדוש ברוך הוא, מכוח הטבע האלוקי הקיים בו.
"וכל שכן בשבירת התאוות הקלה מיסורי מיתה" - אין מבקשים ממנו למות, אלא רק לשבור תאווה: המשך לחיות, ורק אל תעשה את הדבר שהוא נגד רצון הבורא. "שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר" - קל וקרוב הרבה יותר לכבוש את היצר ולשבור את התאווה מאשר למות. ואם מוכן הוא למות על קידוש השם, כלום לא יהיה מוכן להתאפק חמש דקות מדבר שכל כולו תאווה?
ואין בזה חילוק בבחינת 'סור מרע': בין תאווה של עניינים חמורים ובין "אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים". לדוגמה, קבעו חכמים שלא יישב אדם לאכול ארוחה לפני תפילת ערבית. לכאורה, מה בכך? אך גם אם הוא רעב מאוד ותאוותו מתנגשת עם קביעת חכמים, אם ייזכר שבישיבתו לאכול הוא מתנתק מן הקדוש ברוך הוא, שכן עבר על רצון של דברי סופרים - שבירת תאווה זו קלה בהרבה ממסירות נפש בפועל, וזכירה זו תיתן לו כוח להתאפק "שלא לעבור על רצונו ית'".
ומדוע חומרה כזו? "מאחר שנפרד בה מיחודו ואחדותו כמו בעבודה זרה ממש בשעת מעשה" - שכן מבחינת ההתנתקות אין הבדל בין דבר קטן לדבר גדול; כל ההבדל הוא בפגם שהדבר גורם, אבל עצם הניתוק הוא כטומן ראשו של מלך בתוך בית הכיסא - ומה משנה גודלו של בית הכיסא, ומה משנה אם לרגע או ליותר? אין בזה נפקא מינה כלל.
בשורות הבאות נכנס אדמו"ר הזקן לתוך ראשו של האדם הרוצה להיכשל, המחשב: "אני רוצה לאכול לפני ערבית, ומה כבר יקרה? עבירה קלה היא, ולמדתי שמעבירה קלה אפשר לחזור במהירות. בשעת מעשה אני נפרד, אך מיד לאחר מכן אחבר את החוט והכול יהיה בסדר". על כך עונה אדמו"ר הזקן: "והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות תשובה אחר כך" - גם מי שעבד עבודה זרה יכול לחזור בתשובה, ואף על פי כן לא יעלה על דעתו של אדם לעבוד עבודה זרה חמש דקות על סמך המחשבה שאחר כך יחזור בתשובה. ואם שם אין הוא עושה חשבון זה, מדוע כאן הוא מוכן לעבור את העבירה בהסתמך עליו?
ולכאורה יטען החוטא: בעבודה זרה אין לי ביטחון שאצליח לחזור, שהרי "ואף שהאומר אחטא ואשוב - אין מספיקין כו'", שאין הקדוש ברוך הוא מסייע בידו בשעה שירצה לחזור (שהרי החוזר בתשובה סבור שמדעתו החליט, ואינו מבין שגם חזרתו בתשובה היא מפני שהקדוש ברוך הוא דוחף אותו). על כך משיב אדמו"ר הזקן: "היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה" - אין מסייעים בידו, אך אין הדלת נסגרת, "אבל אם דחק השעה ועשה תשובה - אין לך דבר שעומד בפני התשובה". ואף על פי כן, גם אם יובטח לאדם מראש שאם יתעקש יצליח לחזור, לא יאמר אדם "אחטא ואשוב" ביחס לעבודה זרה. ואם כן, מדוע בעבירות קלות הוא כן עושה חשבון זה? חשבון כזה אינו צריך לעלות על הדעת כלל.
"ואף על פי כן כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת השם שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך" - כל אדם, אפילו קל שבקלים, ימות על קידוש השם כדי לא להיכשל אף לרגע אחד, ולא יאמר "לא נורא, אחזור אחר כך". אף אם יבטיחו לו שעם העבודה זרה מובטח לו תיקון: מיד תמתין לו מונית שתיקח אותו לסמינריון ולכל ההרצאות שיחזירו אותו בתשובה - אין הוא מוכן להיכנס כלל לסיטואציה זו.
ומדוע? "והיינו מפני אור ה' המלובש בנפשם כנ"ל" - הנשמה האלוקית אינה רוצה להתנתק. כשמדובר בעבודה זרה יודע האדם שזו התנתקות ואומר: איני מוכן להתנתק. אך הרי בכל עוון אחר ההתנתקות היא אותה התנתקות עצמה. ואפילו אם יאמרו לו שמדובר בעבודה זרה של חמש דקות בלבד ולא יותר, יאמר: בהתנתקות אין "חמש דקות" - אין אדם מוכן שיורידו את ראשו לחמש דקות.
"שאינו בבחינת זמן ושעה כלל אלא למעלה מהזמן ושליט ומושל עליו כנ"ל" - הקדוש ברוך הוא למעלה מן הזמן, ולפיכך התנתקות של שנייה אחת יכולה להיות כהתנתקות של נצח, שכן שם אין זמן כלל. מבחינת האדם נראה הדבר כרגע חולף, אך שם זה נצח, וממילא ייתכן שאותו ניתוק של דקה חמור יותר מאלף דברים אחרים. אין בזה חשבון כלל, וזאת צריך אדם לדעת: כל עוון, איזה שלא יהיה, דין אחד לו.
וזהו "כי קרוב אליך הדבר מאד" כפשוטו: על האדם להעמיד מציאות זו מול עיניו תמיד. כל סעיף בשולחן ערוך יראה באותיות גדולות "עבודה זרה", וכל מקום שכתוב בו "אסור" יתרגם לעצמו: עבודה זרה - וראייה זו היא שתיתן לו את הכוח.
מדוע "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו"? בעניין זה מצינו כמה הסברים:
הדלת הפתוחה: אדם שאומרים לו "הוצאנו אותך החוצה, אך השארנו את הבית פתוח ואינו נעול" - אינו חש לחץ: מה לי למהר? הבית פתוח בין כה וכה, אשהה בחוץ עוד שעה ועוד שעתיים, ותמיד יימשך אחר פיתוי נוסף. לעומת זאת, אם יאמרו לו "יצאת - נעלנו את הדלת ואינך נכנס יותר", יחפש בכל דרך פתח וחור, העיקר להיכנס. האומר "אחטא ואשוב" אומר בעצם לעצמו: "הדלת שלי תמיד פתוחה", ולפיכך אין מספיקין בידו - אין לו הדחף המזרז אותו לחזור מיד, וזה עצמו מחטיא אותו שוב ושוב.
אין במה לעוררו: אדם חוזר בתשובה מפני שבשעת החטא לא היה מודע למתרחש, ולאחר מכן מגלים לו סוד חדש - שיש דבר כזה תשובה, שאפשר להתחבר מחדש, ושאין זה טוב להיות מנותק - והוא מתפעל ומתעורר וחוזר. אך מי שיודע את הסוד הזה כל העת וחוטא תוך ידיעתו, אין במה לעוררו ואין מה לגלות לו שירומם אותו; על כל דבר שיאמרו לו יענה "יודע אני, מכיר אני את זה", ושום דבר לא ירגש אותו, שכן בשעת החטא כבר ידע את הכול.
אין הוא חש שחטא ממש: מי שחוטא בכל חיותו ופתאום תופס את עצמו ואומר "אוי, מה עשיתי" - חש שהוא חייב לחזור. אך האומר מראש "אחטא ואשוב" טוען לעצמו: גם כשחטאתי לא חטאתי לגמרי, שהרי ידעתי שאחזור, ולא התכוונתי בכל העוצמה להתנתק - וממילא אינו מרגיש רחוק כל כך ואין לו מודעות שעליו לחזור. וכעין זה מובאת ברמב"ם בהלכות תשובה רשימת דברים שקשה מאוד לאדם לחזור בהם בתשובה, לפי שאינו מתייחס למעשהו כמעשה חמור.
המשותף לכל הכיוונים: מודעות של תשובה בשעת החטא סוגרת בפני האדם את הדלת, והוא עצמו הסוגר אותה לפני העניין. לעומתו, מי שאינו חושב כך, אלא כשאומרים לו "דע לך, התנתקת" הוא נחרד ואומר "מה, התנתקתי? אני חייב לחזור מיד" - הוא יחזור מהר בהרבה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את המשך פרק כ"ה, שבו מבאר אדמו"ר הזקן את "כי קרוב אליך הדבר מאד" כפשוטו: בכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו להעביר מקרבו את רוח השטות והשכחה, ולזכור ולעורר את האהבה המסותרת בלבו בוודאי, ובכללה גם היראה - שלא להיפרד מייחודו ואחדותו יתברך אפילו במסירות נפש ממש, בלי שום טעם ושכל מושג אלא בטבע האלוקי. וכל שכן בשבירת התאוות, הקלה מייסורי מיתה, ואף באיסור קל של דברי סופרים - שבשעת מעשה נפרד בו האדם מייחודו ואחדותו כמו בעבודה זרה ממש. כמו כן למדנו שאין לסמוך על חשבון "אחטא ואשוב", שהרי גם בעבודה זרה אפשר לעשות תשובה ואף על פי כן אין אדם מוכן לכך אפילו לפי שעה; ולפי שאור ה' למעלה מן הזמן, אין בניתוק חשבון של "לפי שעה" כלל. לבסוף ביארנו שלושה טעמים מדוע האומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין בידו.
ואם שוכחים - יש לחזור וללמוד את התניא עוד ועוד, כדי להעמיד את הדברים מול העיניים ולא לשכוח, וזה ישמור עלינו שנהיה מחוברים תמיד, בעזרת השם.
בחלק הבא נעסוק בדרגות השונות שיש באהבה המסותרת.