למדנו כי בשעת החטא עצמו אין הבדל בין עבירה לעבירה, שכן כל עוון מנתק את האדם מהקב"ה. אך לאחר מעשה יש הבדל: כאשר אדם עובר עוון שאין בו כרת, הפגם הנוצר קטן יותר.
ההגהה שבצד הפרק:
"ולפי ערך וחלוקי בחינת הפגם בנפש ובשרשה בעליונים, כך הם חלוקי בחינת המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה" - כל חטא פוגם באופן אחר, ולפיכך אף תהליך הניקוי שונה בכל חטא וחטא, אף שכלל החטאים מנתקים.
מכאן מובן מדוע נמצאים בסדר העונשים חילוקים: עונשים קלים ועונשים חמורים, עונשים בעולם הזה ועונשים בגיהינום. ההבדלים הללו נובעים מכך שהפגם שנוצר על ידי כל חטא שונה, וממילא אף תהליך הניקוי שונה - "לכל עון וחטא עונש מיוחד למרק ולהעביר הלכלוך והפגם". שהרי ידוע שכל העונשים שבתורה אינם חלילה נקמה שהקב"ה מבקש להיפרע מן היהודי החוטא, אלא ניקוי ומירוק בלבד: העונש הוא כבר תהליך הריפוי של הבעיה, ואינו הבעיה עצמה.
"וכן בחייבי מיתה וכרת אין פוגמים כולם בשוה". אף בקבוצת העוונות שיש בהם כרת אין כולם שווים, ולפיכך יש להבחין בין הניתוק לבין הפגם: הניתוק קיים בכולם בשווה, ואילו הפגם שונה מעוון לעוון.
נחזור ללשון הפרק: לאחר החטא, בעוון שאין בו כרת, כיוון שהיהודי הוא בכל אופן בנו יחידו של הקב"ה - אמנם התנתק, אך אין הפגם חזק כל כך, ולכן מוחזר הוא מיד: "הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו וכן גופו חוזרים ועולים מהסטרא אחרא וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלקית שבו המלובשת בהם, המאמינה בה' אחד".
בשעת החטא הייתה הנפש הבהמית שקועה בעמקי הקליפות ומנותקת מהקב"ה, ואף הנפש האלוקית נגררה לשם. אך כיוון שלא נוצר פגם גדול, יכול האדם לצאת משם מיד - משום שהנפש האלוקית נשארה בקדושתה ובאמונתה בבורא עולם, ולא נפגם בה דבר במהותה. אם היה בה פגם ולכלוך, לא היה זה אלא ברובד חיצוני בלבד: במהותו נשאר היהודי מאמין אף בשעת החטא.
ובלשון הפרק: "שגם בשעת החטא הייתה באמנה אתו יתברך" - לשון הלקוחה ממגילת אסתר. הנפש האלוקית עומדת תמיד בשלמות ההתקשרות והאמונה, "רק שהיתה בבחינת גלות ממש": בשעת החטא יורדת היא לגלות ונגררת נגד רצונה לתוך עמקי הקליפות, לתוך הנפש הבהמית מהסטרא אחרא המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה - ואף באותה שעה, בהיותה בעמקי הקליפות, נשארת היא באמנה איתו יתברך.
על דרך הלשון הידועה ברמב"ם בהלכות גירושין: אף יהודי הזועק שאין הוא רוצה לעשות את רצון השם, בתוך תוכו ניתן לגלות שהוא כן רוצה. גם כשהוא אומר "איני רוצה" - רוצה הוא. אין אצל יהודי ניתוק אמיתי במהותו.
ואף על פי כן, בשעת החטא נפילתו נפילה אמיתית היא - נפל תחת טומאת הסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה, ה' ישמרנו, "ואין לך גלות גדול מזה, מאיגרא רמא כו'" לבירא עמיקתא. אמנם כיוון שאין החטא חמור בפגמו, יש בכוחו לשוב במהירות, אך אין זה אומר שיש עבירות שאין בהן ניתוק: מצד הניתוק - קיים הוא בכל דבר.
"וכמו שנתבאר לעיל" שורש הדברים מבואר בפרק ב' בתניא: "דשרש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה, והוא יתברך וחכמתו אחד וכו'". משום כך קשורה הנפש האלוקית תמיד למקורה ואינה יכולה להיפגם, וכפי שהזכרנו קודם: בדרגת "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" - אף הכרת אינו מנתק.
"והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה אפילו עושה כן לפי שעה קלה".
במה יתבונן היהודי כדי להשכיל עד כמה חמורה ירידה בחטא, אפילו בחטא קל? יבוא אדם אל המלך ויאמר לו: ברצוני להטמין את ראשך בתוך בית הכיסא לדקה אחת בלבד, ומיד אוציאנו משם. וכי כלפי המלך יש נפקא מינה אם נעשה הדבר לשנייה, לשעה או לשנה? מצד עצם העלבון - עלבון המלך ועלבונו של היהודי הנתון במצב כזה - אין כל הבדל. מכאן הטיפשות שבהבחנה בין עוון קטן לעוון גדול לעניין זה: בעוון שיש בו כרת נטמן הראש ותהליך הוצאתו ארוך, ובעוון קל מוכנס הראש ומוצא כהרף עין, אך עצם המצב זהה בשניהם.
אין לראות בדוגמה זו הפלגה דמיונית: "שהקליפות וס"א נקראים קיא צואה כנודע" "צואה" הוא השם שבו נקראים הקליפות והסטרא אחרא בלשון המקובלת, וכידוע שכך הם מכונים - וממילא המשל הוא כפשוטו ממש.
קשירת החוט - מהלך הפרקים מפרק י"ז ואילך:
פרק כ"ד הוא סיכומם של מספר פרקים, שכולם מכוונים לרעיון אחד: כיצד יכול היהודי להגיע בדרך קלה - "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - להיות זהיר בכל פרט ופרט מן השולחן ערוך.
פרק י"ז: אדמו"ר הזקן סיים את החלק הראשון של התניא וקבע שיהודי היושב ומתבונן בעמקות בגדלות הבורא ומעורר בקרבו את האהבה הגבוהה והנסתרת - יוכל להגיע לזהירות בקיום תורה ומצוות. אלא שהוא עצמו פתח שם וציין שעבודה מתוך אהבה זו היא נגד החוש וקשה עד מאוד.
פרק י"ח: כאן פתח בתהליך קל יותר: נשמתו של יהודי דומה לנר. הלהבה שואפת תמיד להתחבר אל שורשה, נגד טבעה ונגד ההיגיון, וכך אף הנשמה חפצה תמיד להידבק בשורשה - זהו רצונה האמיתי.
פרק י"ט: בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן מה מבלבל את היהודי שאין הוא עומד בכך תמיד? זהו משום שנדמה לו שגם בשעה שהוא חוטא נשאר הוא מחובר, ואין הוא מבין שמשהו נכבה.
פרקים כ'-כ"א: כעצה בכדי להסיר דמיון זה, האריך אדמו"ר הזקן להסביר שמציאות העולם אפס, והמציאות היחידה היא מציאות הבורא. כל דבר המנותק מן הבורא, שמייחסים לו חשיבות כלשהי בפני עצמו, הרי הוא עבודה זרה ממש - ומכאן שכל עוון הוא עבודה זרה וכל מצווה היא התחברות, ולפיכך "אנוכי" הוא שורש כל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" שורש כל מצוות לא תעשה.
פרק כ"ג: הצד החיובי - כל מצווה שהאדם מקיים היא התחברות עם הקב"ה באותו רגע ממש.
פרק כ"ד: הצד השלילי - כל עבירה היא ניתוק, והפרק נחתם במשל ראשו של המלך.
הרואה את הדברים באופן זה - בכל נגיעה קלה בהלכה שבשולחן ערוך אומר לעצמו: עתה התחברתי לקב"ה, ובכל עבירה: עתה התנתקתי ממנו. גם מי שאין לו ידיעות רחבות והבנה עמוקה בעניינים גבוהים באלוקות, שיעוררו אותו לאהבה בעניינים שאינו שייך אליהם - לעניין זה כל אחד שייך, שהרי אין אדם הרוצה להתנתק, ואף קל שבקלים אינו רוצה בכך. כל הבעיה היא שנדמה לו שיש הבדל בין דבר לדבר.
לפיכך יתבונן במשל שבו חתם אדמו"ר הזקן את פרק כ"ד, הטומן את ראשו של מלך בבית הכיסא, ויעמיק בו עד שיעמיד לנגד עיניו תמיד: הקב"ה אומר לעשות כך, ואם אעשה להפך - הריני מתנתק ממנו. התבוננות זו נותנת לו את היכולת שיהיה קרוב אליו מאוד שלא להיכשל בשום דבר, ולא רק בעבירות החמורות.
ובהמשך לכך: אדם המוכן למסור את נפשו על קידוש השם, מה לו להירתע מלקום בבוקר חמש דקות מוקדם יותר, אף שבדמיונו של אותו רגע הדבר קשה יותר? ההבדל נובע רק מכך שאין הוא חי את המתרחש באותו רגע ממש. אכן, מסירות הנפש היא אירוע חד-פעמי, ואילו עמידה זו נדרשת בכל בוקר ובוקר מחדש - ודווקא משום כך יש להעמיד את ההתבוננות לנגד העיניים מדי יום.
וזהו דיוק הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". אם הדבר קרוב מאוד ומלווה את האדם כל העת, כצל הנלווה אליו, לעולם אין מקום לניתוק - שכן בכל רגע נתון מצוי האדם בקרבה ובפוטנציאל שלה. כל שיכול להתרחש הוא שישכח שהדבר קרוב אליו, ואין השכחה ניתוק.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף שהניתוק שווה בכל עבירה, הפגם שונה מעוון לעוון, ולפי ערך הפגם נקבעים המירוק והעונש - שכל תכליתם ניקוי ולא נקמה. ראינו שהנפש האלוקית נשארת באמנה איתו יתברך גם בשעת החטא, אלא שהיא בבחינת גלות ממש, שכן שורשה מחכמה עילאה "והוא יתברך וחכמתו אחד". עמדנו על משל ראשו של המלך הנטמן בבית הכיסא, המלמד שאין הבדל בין שעה קלה לזמן ארוך לעניין עצם העלבון, וקשרנו את החוט מפרק י"ז ואילך: דרך ההתבוננות שכל מצווה היא התחברות וכל עבירה ניתוק - דרך השווה לכל נפש, שבה מתקיים "כי קרוב אליך הדבר מאוד".
בחלק הבא ניגש בעזרת השם לפרק כ"ה.