עצרנו בפרק כ"ה בחלקו הראשון, בדף ל"א עמוד ב' (עמוד 62), בשורה המתחילה במילים "ושליט ומושל עליו כנודע". בטרם נמשיך הלאה, נעשה חזרה כללית על הנושא המרכזי הנידון בפרקים אלו.
פרק כ"ה הוא האחרון ברצף פרקים המסיימים עניין אחד שלם, שתחילתו בפרק י"ח. שם החל אדמו"ר הזקן לבאר שקיימת דרך קצרה וקלה שבה יתקיים אצל כל אדם "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". אין הכוונה רק למחשבה, דיבור ומעשה - כיצד יכול היהודי לקיים את הכל בשלושת הלבושים - אלא אף למעלה מזה: גם "בלבבך", במובן הרגשי, אומרת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד", שביכולתו של כל אחד לעורר בקרבו גם את הרגש המתאים לעבודת ה'.
הקושי שבדבר מובן מדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ז, שהעבודה על הרגש קשה עד מאוד, ולשונו שם שהיא "נגד החוש" - הטבע המורגש מצד בהמיותו של האדם אינו נמשך מאליו לאהבת ה', אלא לתאוות העולם. ועל כך באים ואומרים שדווקא ה"ובלבבך", עניין הלב והרגש, קרוב מאוד לכל אחד ואחד.
מפרק י"ח ואילך נבנה היסוד פרק על גבי פרק, והרעיון הכללי העובר בכל הפרקים הללו ומסתיים כאן בפרק כ"ה הוא, שבפנימיות לבבו של כל יהודי קיימת אהבה הנקראת 'אהבה מסותרת' - אהבה שאין צורך ליצור אותה, שכן היא קיימת מאליה, וכל המלאכה היא לעוררה.
מה ההבדל בין אהבה שיש ליצור לאהבה שיש לעורר?
יצירת אהבה: עבודה קשה ביותר. כדי ליצור אהבה נדרשת הבנה מרובה, שהרי המוח שליט על הלב; נדרשים ידע רב, ריכוז וידיעת העניינים שבהם יש להתבונן, ורק לאחר עמל רב אולי יעלה בידו לעורר רגש כלשהו.
לעורר את הקיים: קלה הרבה יותר. באים ואומרים ליהודי כי האהבה לקב"ה קיימת בו, לא פעל דבר כדי לרוכשה, ואף אין בכוחו לקלקלה. זהו חלק מהותי מנפשו של יהודי, אהבה בסיסית הנקראת בשם 'אהבה מסותרת'.
אף שכך, גם התעוררות זו נעשית על ידי התבוננות, שכן הקב"ה יצר את האדם באופן שכל ענייניו פועלים דרך ההבנה והשכל - האדם נברא מעולם התיקון, שבו יש הבנה ושכל, ולפיכך הכל עובר אצלו דרך המוח. אלא שההתבוננות כאן אינה מוכרחת להיות עמוקה, רחבה ומאומצת כדי ליצור דבר חדש, אלא רק כדי לעורר את הקיים: להסיר את האבק כדי שיתגלה יופיו של היהלום, שערכו עומד בעינו תמיד ואינו מתקלקל אף כשמונחות עליו ערימות של אבק ולכלוך. אין צורך אלא להסיר את ההפרעות שבדרך.
אדמו"ר הזקן הגדיר אהבה זו כאהבה שאין לה טעם ודעת - אין היא מושתתת על הבנה והיגיון, אלא היא כטבע האש לעלות למעלה. שלהבת הנר מנסה כל העת להיפרד מן הפתילה ולעלות אל מקורה, ואף שבהיפרדה מן הפתילה תכבה ותחדל מלהיות - זהו טבעה הפנימי. כך היא האהבה הקיימת בכל יהודי: אהבה טבעית לאלוקות, שאינה מושתתת על הסבר ועל היגיון.
ואין זו אהבה ערטילאית. כמובא בחסידות, יש בה באופן כללי שתי תנועות:
תנועת החיוב: מאחר שיש בו אהבה טבעית לקב"ה, מחפש הוא בכל כוחו דרכים להידבק בו - לקיים עוד מצווה, ללמוד עוד כמה שורות בתורה, להתפלל - בידעו שאלו מחברים אותו לאלוקות.
תנועת השלילה: בורח הוא מכל דבר המנתק אותו. כאשר בא לידו ניסיון בעניין שהוא נגד רצון ה', באיזו עבירה שתהיה, אם יזכור ויעורר את אהבתו המסותרת לא ירצה לעבור על שום דבר, שכן כל מה שהוא נגד רצון הבורא מנתק אותו, ואילו האהבה המסותרת תובעת בטבעו הפנימי להיות מחובר בדבקות תמידית.
האהבה המסותרת הקיימת בפנימיות לבבו של יהודי נקראת בחסידות 'אהבה עצמית', ובזה שני מובנים: אהבה בעלת עוצמה, ואהבה כדרך שאדם אוהב את עצמו. אין אדם זקוק לסיבות כדי לאהוב את עצמו, ואין דבר שיגרום לו לחדול מכך - כלשון הידוע "על כל פשעים תכסה אהבה", ואת עצמו אוהב האדם תמיד, יהיה אשר יהיה. כך אהבתו הטבעית של יהודי לאלוקות היא אהבה עצמית ממש, שכן האלוקות היא הוא: מהותו, כמו שכתוב כבר בתחילת התניא, "חלק אלוקה ממעל ממש", וממילא אהבתו לאלוקות אינה אלא אהבת עצמו.
ומהי משמעותה של אהבה עצמית זו? כמה נקודות:
אינה צריכה עבודה ליצירתה: כשם שאין אדם זקוק לעבודה מיוחדת כדי להגיע לאהבת עצמו - הוא נולד עמה, ומן הרגע הראשון שיצא לאוויר העולם התינוק כבר אוהב את עצמו, בלא התבוננות ובלא עבודה. כך גם אהבה זו כבר קיימת, ואין אלא לחפש דרכים לעוררה.
אין דבר שיחלישנה: כאבן הצור, החלמיש, שבה טמון כוח האש בפוטנציאל - אף אם תונח בתוך מים ובתוך קרח עשרות שנים, לא תאבד לעולם את טבעה ואת מהותה, וברגע שתוצא ממעמקי הקרח ניתן להוציא ממנה אש. כך גם באהבה שביהודי: טרדות הפרנסה היומיומיות, שקיעה בתענוגים גשמיים, ואפילו כישלון בחטאים החמורים ביותר - אינם מקלקלים את האהבה העצמית הקיימת בו. ואם יעורר אותה, הרי ברגע אחד הוא עומד במדרגה אלוקית שלמה וטובה, אף שרגע או יום או חודש קודם לכן היה במצב ירוד כזה או אחר.
משנתגלתה נשאר ממנה רושם: אדם שעורר בשעת התפילה את אהבתו לבורא עולם, יישאר בו רושם ממנה גם לאחר התפילה, אף כשילך לעסקיו. שכן אין זה אלא גילוי האמת שבו, וכשאדם מעורר את האמת שבו - היא קיימת אצלו.
אינו מתבלבל בדברים מהותיים: מאחר שזו אהבה עצמית, לא ייתכן שמי שיש בו אהבה זו יתבלבל ויעבור על דברים מהותיים.
ונפרט נקודה אחרונה זו, מן הסוף אל ההתחלה: אפילו אדם שהוא קל שבקלים ורחוק שברחוקים, כאשר בא לידו ניסיון בעניין של אמונה או כפירה, מתעוררת בו באותו רגע אותה אהבה עצמית טבעית, האהבה המסותרת לקב"ה, והוא אומר: "מוכן אני למות על קידוש השם". כלומר, אין הוא מתבלבל, ואין בכוחה של רוח השטות לבלבלו ברגע כזה - שכן באותה שעה ברור לו כשמש שאין הוא רוצה להתנתק מן הקב"ה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על העניין הכללי העובר מפרק י"ח ומסתיים בפרק כ"ה - שבליבו של כל יהודי קיימת אהבה מסותרת שאין צורך ליצור אלא רק לעורר; ראינו שהיא אהבה טבעית שאין לה טעם ודעת, כטבע האש לעלות למעלה, ושיש בה שתי תנועות של חיוב ושל שלילה; ועמדנו על היותה 'אהבה עצמית' - שאינה צריכה יצירה, שאין דבר המחלישה, שנשאר ממנה רושם לאחר גילויה, ושבכוחה למנוע כל בלבול בדברים מהותיים, כפי שמתגלה ברגע האמת של ניסיון באמונה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק ובפרטי העניין.