בחלק הקודם למדנו את הסברה שכדאי לחלל שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה. כאן יש להקדים נקודה שאדמו"ר הזקן עצמו יאמר בהמשך השורות הבאות:
אילו הייתה הלכה זו מבוססת על הסברה בלבד, ניתן היה להשתמש בסברה זו גם בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. יהודי שגוי מכריחו לעבוד עבודה זרה היה יכול לומר: כדאי לי לעבוד עבודה זרה פעם אחת, וכך אמשיך לחיות ואהיה כל חיי יהודי מאמין. ובעבודה זרה ובגילוי עריות ברור שאין סברה כזו כלל אלא "ייהרג ואל יעבור". מכאן שאין זו סברה אנושית אלא חוק אלוקי: הקב"ה קבע שבשבת קיימת סברה זו, ובדברים אחרים לא.
ואין זה משום ששבת קלה יותר ושאר הדברים חמורים יותר. מצד ההתנתקות מהקב"ה אין כל הבדל: אין קל ואין חמור, והכול אותו דבר. אלא שהקב"ה קבע כאן כך וכאן אחרת.
ומביא אדמו"ר הזקן הוכחה שאין הדבר תלוי בקולה ובחומרה: לכאורה גילוי עריות ועבודה זרה נמצאים ב'סל' החמור, ושבת נראית קלה יותר. אדמו"ר הזקן מביא בסוגריים הוכחה מעניינת, שדווקא ביחס לדינים מסוימים שבת חמורה מגילוי עריות: "תדע שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לענין שחיטת מומר לדבר אחד ביורה דעה סימן ב', מה שאין כן מומר לגילוי עריות".
לשון השולחן ערוך ביורה דעה:
"שחיטת עובד כוכבים נבילה" - אף אם הגוי מומחה בשחיטה, ואף אם נבדוק אחריו ונראה שהוא שוחט בדיוק כיהודי למהדרין, מה ששחט דינו כנבילה ואסור באכילה.
"מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא - דינו כעובד כוכבים" - יהודי שחולשתו היא בעבודה זרה או בחילול שבת בפרהסיה, ואינו מסוגל להתנתק מכך, אף אם הוא מקיים את כל שאר המצוות למהדרין - אם ישחט, מה ששחט נבילה.
"אבל אם הוא מומר לאחד משאר עבירות - שחיטתו כשרה" - אדם העובר במודע ובגלוי על שאר עבירות, ולדוגמה גילוי עריות, וידוע לכול שאין לו שום בושה בדבר - שחיטתו כשרה, ואף אין צריך לבדוק לו סכין אלא סומכים עליו ואוכלים משחיטתו.
נמצא שלעניין הלכות שחיטה חילול שבת בפרהסיה חמור כעבודה זרה, ואילו מומר לגילוי עריות אינו חמור כל כך. ועם כל זאת "ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות" - בפיקוח נפש מתהפכים הכללים: דווקא שבת נדחית, וגילוי עריות אינו נדחה. אין אפוא לומר שתמיד שבת קלה מגילוי עריות, ומשום כך פיקוח נפש דוחה אותה; הכללים משתנים מעניין לעניין.
ומה יוצא מכל הדיון הזה? "אלא דגזירת הכתוב הוא" - כך גזר הקב"ה וכך קבע: כאן ההלכה שתדחה, וכאן לא תדחה. אין זה תלוי בחומרה ובקולה, אלא ביחס לתוצאה המתרחשת בשעת העבירה, ומצד רצון השם בכל העבירות מתרחשת אותה תוצאה עצמה - התנתקות מהקב"ה. זו השאלה וזו התשובה שאליהן הגיע אדמו"ר הזקן, וזהו מה שלמדנו בחלק הקודם, שאין הבדל בין עניין לעניין.
אמנם צריכה הבהרה חשובה: אף שביחס להתנתקות כל העבירות שוות, בכל זאת יש הבדל בין עבירה לעבירה. וההבדל אינו בשעת מעשה - בשעה שאדם נכשל אין הבדל בין קטן לגדול, זהו אותו ניתוק עצמו - אלא ההבדל מתגלה לאחר מעשה, לאחר שסיים את העוון שעשה.
ההבדל הוא בין הניתוק שנוצר לבין הפגם שנעשה: מבחינת הניתוק אין הבדל בין עוון לעוון, אך מבחינת הפגם שנפגם בנשמה בשעת הניתוק - יש שהפגם חמור יותר ויש שהפגם קל יותר. לפיכך יש דברים שאדם נכשל בהם בדבר קטן, באיזה סעיף בשולחן ערוך, ויכול לחזור בתשובה במהירות ולחזור למקומו, ו"אינו זז משם עד שמוחלים לו"; ויש דברים שלאחר הניתוק החזרה מהם היא תהליך ארוך יותר, ואף יש דברים שיום הכיפורים לבדו אינו מועיל להם. אך כל זה לאחר מעשה, ואין זה אומר שבשעת המעשה היה הבדל - בשעת המעשה הכול אותו דבר.
וזהו סיום הפרק, בלשון אדמו"ר הזקן: "אלא שלאחר מעשה החטא, אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים, שאין נפשו האלקית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלקים חיים, רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה".
מהו 'כרת'?
באיגרת התשובה מבאר אדמו"ר הזקן שהקשר בין הנשמה לבורא עולם נמשל בפסוק לחבל, כלשון הכתוב "יעקב חבל נחלתו": כחבל השזור מתרי"ג חוטים דקים, כך הנשמה קשורה לבורא עולם על ידי תרי"ג מצוות. כל עוון יוצר ניתוק, ו'כרת' פירושו שהניתוק נעשה בכללות החבל. לפיכך בעוון שיש בו כרת הפגם חמור מאוד, והקשירה מחדש היא תהליך קשה יותר; אך בעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמיים, אין נפשו האלוקית נכרתה משורשה לגמרי.
וכאן יש להוסיף: גם אדם שעבר על עוון שיש בו כרת, אין זאת אומרת שנכרת לגמרי, שאילו היה נכרת לגמרי חס ושלום היה יוצא מכלל ישראל. בחסידות מבואר שיש בנשמה שתי דרגות: דרגת 'יעקב', ודרגת 'ישראל' העמוקה ממנה. הניתוק שנוצר בכרת הוא בדרגת 'יעקב', ואף משל החבל נאמר על "יעקב חבל נחלתו"; אך בדרגת 'ישראל', שהיא נקודה עמוקה יותר, אין הכרת מנתק דבר - ועל כך הלשון הידועה "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".
אדמו"ר הזקן עצמו כותב זאת בהסברה פרטית בליקוטי תורה, במאמר הידוע "אני לדודי ודודי לי" על חודש אלול: גם אדם שעבר עוון כזה שנפרד ונכרת משורשו לגמרי, על ידי הרהור תשובה אחד ישוב ויידבק בשורשו. ומביא שם משל: אילו הייתה נמצאת תרופה שיכולה לחבר את הגוף לראש לאחר שנותק ממנו - ברפואה הגשמית עדיין לא נמצאה יכולת לחבר ראש לגוף, אך ברוחניות יכולת זו קיימת. ועל כך מביא את הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני": 'אבי ואמי' הן דרגות באלוקות, וביחס אליהן אכן נעשה כרת - "עזבוני", אך ביחס לשם הוי' - "וה' יאספני", שהתעוררות התשובה מדביקה את היהודי לשורשו מחדש.
אך בתניא אין אדמו"ר הזקן נכנס כאן לחלוקה שבין דרגת 'יעקב' לדרגת 'ישראל', אלא עושה חילוק כללי בין עוונות שיש בהם כרת, שאז זהו מצב שנכרת משורשו לגמרי, לבין עוונות שאין בהם כרת, שאז אינו נכרת לגמרי "רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה" - על ידי החטא נוצר פגם וניתוק קטן יותר בדבקות ובאחיזה שבין נפשו לשורשה.
וההתעוררות לתשובה היא כבר המחזירה את האדם לשורשו, וזו תשובה אמיתית - אף שאין היא כשלעצמה מנקה את הפגם, ועדיין יש תהליך של ניקיון לאחר מעשה. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן באיגרת התשובה, מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא: עצם ההחלטה לעזוב את החטא היא כבר מצוות התשובה מן התורה, ואף שיש בזה פרטים נוספים, בעיקרון כבר פועל העניין.
לסיכום: בחלק זה למדנו שההיתר לחלל שבת מפני פיקוח נפש אינו נובע מסברה אנושית אלא מגזירת הכתוב, ואינו משום ששבת קלה יותר - כפי שמוכיח אדמו"ר הזקן מהלכות שחיטה, שבהן מומר לחילול שבת בפרהסיה דינו כמומר לעבודה זרה, ואילו מומר לשאר עבירות, ובהן גילוי עריות, שחיטתו כשרה ואף אין בודקים לו סכין. מצד ההתנתקות מהקב"ה אין הבדל בין העבירות, וההבדל ביניהן מתגלה רק לאחר מעשה: בעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמיים נפגמה מעט הדבקות והאחיזה בשורש, ובעבירות שיש בהן כרת הפגם חמור והחזרה קשה יותר - ואף בהן, הרהור תשובה אחד משיב ומדביק את היהודי בשורשו, ועזיבת החטא היא מצוות התשובה מן התורה.
בחלק הבא נפתח את פרק כ"ה ונמשיך בביאורו של אדמו"ר הזקן.