אנו נמצאים בשלישו האחרון של פרק כ"ד, בדף ל' עמוד ב' (עמוד 60), לקראת סוף העמוד - שבע שורות אחרונות מלמטה, בשורה הפותחת במילה "ורמשים". במילים "ומה שפיקוח נפש" עצרנו בשיעור הקודם.
בשיעור הקודם עמדנו על נקודה יסודית, הנוגעת גם להמשך הדברים: לאמיתו של דבר אין הבדל בין עבירה קלה לעבירה חמורה. בכל עבירה על רצון הבורא נוצר בשעת מעשה נתק בין היהודי לקב"ה, ואין נפקא מינה אם מדובר בחטא של עבודה זרה - שבו כל אחד מבין שיש כאן התנתקות - ובין אם מדובר בחילול שבת, באכילת מאכל שאינו כשר או בדבר קל וקטן.
ואם בכל זאת האדם עושה בתודעתו הבחנה בין עוון לעוון - שכשמדובר בדבר חמור הוא אומר לעצמו שאין בכוחו לעבור על רצון השם, וכשמדובר בדבר קל הוא אומר "זהו סך הכל דבר קטן" - הרי שהבחנה זו מקורה ברוח השטות, וכמאמר חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". רוח השטות היא האומרת לו שיש הבדל בין דבר גדול לדבר קטן, אך מצד האמת אין הבדל. וכלשון התניא, שאפילו אצל הירוד שבירודים - "אשה מנאפת" שדעתה קלה - כאשר ישנה מודעות למשמעות של עבירה על רצון השם, דבר קטן ודבר גדול הם היינו הך.
אלא שכאן עולה השאלה: אם אין הבדל בין דבר קטן לדבר גדול, ומה שיוצר את ההבחנה אינו אלא דמיונו השטותי של האדם ויצרו הרע המבלבל אותו - מדוע התורה עצמה, בהלכותיה המכוונות את האדם בשעת התנגשות בין מצווה שעליו לקיים לבין עבירה הכרוכה בה, מבחינה בין דברים חמורים לדברים קלים? בלשון אדמו"ר הזקן: "ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות".
פיקוח נפש פירושו החובה לשמור על הנפש שתמשיך להחיות את הגוף. לדוגמה המובאת במשנה: אדם שנפל עליו בית והוא מונח תחת גל האבנים, ואין ידוע אם הוא חי או מת ויתכן שהוא חי - חובה על הסובבים לעשות הכל כדי לפקח את הגל, מצד המצווה של "ונשמרתם" והחובה לשמור גם על זולתו. אם הדבר מתרחש בשבת, החובה אינה משתנה, אלא שכעת היא כרוכה בחילול שבת - ועל כך אומרת ההלכה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות.
וכן בדוגמאות נוספות: חולה שהתרופה היחידה עבורו כרוכה בעבירה, או אדם הנתון ברעב ועומד למות, והמאכל היחיד שניתן להחיות בו את נפשו הוא מאכל טרף. בכל אלה ההלכה מורה לעבור. ואין בידי האדם לומר "אני מהדר ואיני רוצה לעבור על העבירה" - אין כאן שיקול דעת ואין כאן בחירה, והעובר על כך עבר על ציווי התורה.
מאידך, פיקוח נפש אינו דוחה שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אף אם יאמר לו הגוי "אם לא תעבוד עבודה זרה אהרוג אותך" - כאן אין אומרים לו לעבור. נמצא שהתורה בעצמה עושה הבחנה: בסוג אחד של עבירות היא אומרת לאדם שלא יתחשב בעבירה וימשך לשמור על חייו, ואילו בשלוש אלה היא אומרת לאדם שלא יעבור.
ואם יאמר האומר שפיקוח נפש שונה, שהרי סוף סוף מקיים הוא בכך מצווה - שמירה על חייו ובריאותו של אדם - ויש כאן התנגשות בין מצווה לעבירה, מוסיף אדמו"ר הזקן דוגמה נוספת, שבה אין המעשה כרוך בשום מצווה: הכלל של "וגם יעבור ואל יהרג". גוי הבא ליהודי ואומר לו שיאכל מאכל טרף ואם לאו יהרגנו - ההלכה היא שיעבור ואל ייהרג, ורק בשלושת הדברים החמורים נאמר "ייהרג ואל יעבור". וכן אם בא הגוי, שיודע שלפניו שף מצוין, ודורש ממנו להנאתו לבשל לו אוכל בשבת ואיים להורגו אם לא יעשה כן - יבשל, יעבור ואל ייהרג. כאן אין היהודי מקיים מצווה כלל, אלא אדרבה, הוא עובר על הציווי כדי להמשיך לחיות.
[ראוי לציין שישנם מצבים שבהם יש למסור את הנפש גם על שאר הדברים, כאשר מדובר בעניין של קידוש השם. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת, שאם הגויים מבקשים לשנות אצל היהודים אפילו את אופן קשירת שרוכי הנעליים - "ערקתא דמסאנא" ("מסאנא" בארמית - נעל, "ערקתא" - שרוך), ופירש רש"י שאם דרך הנוכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, כגון שקשירה בצורה מסוימת מבטאת צניעות וקשירה אחרת פריצות, ודרך ישראל להיות צנועים - אף בשינוי קטן זה, שאין בו מצווה אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חבריו ישראל. שכן כוונת הגוי באותה שעה היא לעקור את היהדות].
אם כן, חוזרת השאלה: רואים שהתורה עצמה מבחינה בין מצוות חמורות למצוות קלות - ומדוע אפוא נאמר קודם לכן שהבחנה זו אינה אלא תולדה של רוח שטות, ושמצד האמת אין שום הבדל?
על כך עונה אדמו"ר הזקן שהטעם שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות הוא "היינו כפירוש חז"ל: אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". כאשר מחללים את השבת עבור יהודי שיש להסיעו בדחיפות לבית הרפואה - אין זה חילול שבת, אלא מצווה, שכן השבת עצמה כביכול אומרת שזהו קידושה: בחילול שבת אחת ימשיך אותו אדם לחיות ויקיים שבתות רבות נוספות.
ומכאן העיקר: "ולא משום קלות העבירות וחומרן" - אין הדבר נובע מכך שנבחרו עבירות קלות שמותר לעבור עליהן לעומת עבירות חמורות שאסור לעבור עליהן. ההבחנה אינה תלויה כלל בקלות ובחומרה, אלא במה שקבע הקב"ה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את שאלת אדמו"ר הזקן על עצם ההבחנה שעושה התורה בין עבירה לעבירה - פיקוח נפש הדוחה שאר עבירות ואינו דוחה שלוש החמורות, וכן הכלל של "יעבור ואל ייהרג" אף במקום שאין בו מצווה כלל. תשובתו היא שדחיית העבירות מפני פיקוח נפש אינה מפני שהן קלות, אלא כפירוש חז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" - הכל לפי גזירת הבורא, ולא משום קלות העבירות וחומרתן.
בשיעור הבא נמשיך בדבריו של אדמו"ר הזקן בהמשך פרק כ"ד.