בחלק הקודם למדנו על 'רוח השטות' המביאה את האדם לעבור על רצון הבורא, ועל כך שבשעת מעשה הוא נמצא בריחוק גדול יותר אף מבעלי החיים הטמאים. בחלק זה נשלים את הביאור: נעמוד על כך שלבעלי החיים אין בחירה כלל, ואילו האדם מנצל את כוח הבחירה שניתן לו דווקא כדי להיות גרוע מהם, ונראה כיצד ראייה ברורה של תמונה זו הופכת את העבודה ל"קרוב אליך הדבר מאוד".
לבעלי החיים אין בחירה, ומשום כך הטענה כלפי האדם חריפה שבעתיים: כוח הבחירה נמסר בידי האדם, והנה ניצל אותו כדי להיות גרוע מהם. אין זה שהאדם נכנס למדרגתם - הוא יורד מטה מהם. רוח השטות היא זו שמונעת ממנו להבחין בכך ולהפנים את הדבר; אך ברגע שיראה את התמונה נגד עיניו ויבין מה מתרחש בשעה שהוא עובר על רצון הבורא, ולאיזה מצב הוא מכניס את עצמו, יהיה לו קל לאין ערוך לבחור נכונה. הרי אדם מן היישוב אינו מוכן להיכנס לרפת או לכלוב ולהיות כמותם; על אחת כמה וכמה כשמבהירים לו שבעברו על רצון הבורא הוא נעשה גרוע מהם. ראייה תמידית וברורה של הדברים היא שהופכת את העניין ל"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
החיות הטורפות עושות אך ורק את רצון הבורא: כשבא לפניהן בעל חיים או אדם, הן יודעות להבחין את מי לטרוף ואת מי לא. ואין זה מחמת מנגנון של הבנה והשגה - "ואע"ג דאיהו לא חזי כו'", הן עצמן אינן רואות דבר, אלא "מזלא חזי": הרוח והמזל השורים בהן הם הרואים, והם הנותנים בהן את הדחף מתי לטרוף ומתי להימנע. משום שהזכיר אדמו"ר הזקן עניין זה, הוא מוסיף כמה שורות לבאר כיצד גם בחיות טורפות שורה ראייה נכונה לעשות את רצון הבורא בלבד.
"וכמו שכתוב" בספר בראשית, לאחר שברא הקב"ה את כל החיות ואת החיות הטורפות, נאמר לאדם: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" - הקב"ה קבע שכל חיות הארץ יפחדו מן האדם. לכאורה יש לשאול: אם כן, מדוע אין אדם מוכן להיכנס לגוב האריות ולסמוך על הכתוב בתורה? על כך עונה הגמרא: "וכפירוש רז"ל שאין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה". החיה טורפת כאשר היא רואה לפניה בהמה; לפיכך אדם המתנהג כבהמה אל ייכנס לגוב האריות, שהרי טבעו של האריה לטרוף בהמות - אך אדם שנשאר אדם, אין לו מה לפחד.
[הדברים מובאים בגמרא בדירוג:
רבי שמעון בן אלעזר מדבר עוד לפני חיות טורפות, וקובע (ורש"י מביא זאת גם בפירושו על החומש): תינוק בן יומו חי - אין צריך לשמרו מן העכברים; ואילו עוג מלך הבשן, ענק שבענקים, במותו - צריך לשמרו מן העכברים. העכבר אינו מפחד מן הגוף הענק המת, ואילו מן התינוק הקטן והחי הוא פוחד. מאין הוא מבין זאת? אלא רואים בחוש שבעל החיים יודע להבחין בין חי למת, ובחי מתקיים "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ".
רב פפא אומר שאריה אינו מתנפל על שניים - על אחד כן, על שניים לא, ולמד זאת מלשון הפסוק "ומוראכם וחתכם" בלשון רבים: כששניים הם, נופל מוראם על חית הארץ.
קושיית הגמרא (במסכת שבת): הרי רואים במציאות שהאריות טורפים גם שניים ויותר. ומשיבה הגמרא באותו יסוד שהביא אדמו"ר הזקן בתניא - שאין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו"].
מכאן שהבחנת בעל החיים מדוקדקת עד כדי הבדלה בין אנשים רגילים לבין צדיקים. וכלשון אדמו"ר הזקן: "והצדיקים שאין צלם אלוקים מסתלק מעל פניהם - כל חיות רעות אתכפיין קמייהו". צדיק שהצלם האלוקי שורה עליו תמיד - כל החיות הרעות באות אצלו ומתבטלות אליו, "כמו שכתוב בזהר גבי דניאל בגוב אריות": המלך השליך אותו לגוב האריות, והיה בטוח שבתוך דקות לא יישאר ממנו כלום, ולבסוף התברר שכל האריות התיישבו לידו בביטול, כצאן ליד הרועה. שכן בצדיק גמור לא ייתכן שהבהמה והחיה יפגעו בו כלל - ואילו החוטא גרוע מהן.
בגמרא במסכת סנהדרין מסופר שרבי שמעון בן חלפתא הלך בדרך, פגע בו אריה ושאג עליו כדי לטרפו. מה עשה? הוציא מפיו פסוק ואמר: "הכפירים שואגים לטרף" - ריבונו של עולם, אין הם אלא רעבים. מיד ירדו מן השמיים שני גושי בשר, וכיוון שראה האריה את הבשר, הניח את רבי שמעון בן חלפתא, אכל גוש אחד ונעלם מן המקום.
(הגמרא ממשיכה שרבי שמעון בן חלפתא לקח את גוש הבשר השני, הביאו לבית המדרש, סיפר את המעשה ושאל: כיצד להתייחס לזה - כבשר כשר או כבשר טרף, מותר באכילה או אסור? וענו לו שאין דבר טמא יורד מן השמיים, וממילא הוא כשר לכל הדעות).
על חלקו הראשון של הסיפור שואל הרבי: אם אצל הצדיקים שאין צלם אלוקים מסתלק מעל פניהם החיות מתבטלות מיד, כפי שהיה אצל דניאל - מדוע נזקק רבי שמעון בן חלפתא לומר "הכפירים שואגים לטרף", ולנס שירדו שני גושי בשר מן השמיים? מדוע לא נמנע הדבר מלכתחילה?
תשובה לעניין זה מצויה באחד ממאמרי אדמו"ר הצמח צדק, המפנה למדרש. המדרש (בעניין קורבנות הנשיאים שבפרשת נשא) שואל מה היה מיוחד בדניאל שניצל מגוב האריות, ומביא כמה פרטים. אחד מהם: דניאל היה משבט יהודה, כמפורש בספר דניאל שהוא "מבני יהודה", ועל יהודה נאמר "גור אריה יהודה" - הרי שכוח האריה טמון בו. וכשראה האריה אריה, אין הוא טורפו אלא מתיישב לידו. בזה מבאר הצמח צדק שיש צדיקים שהם בבחינת אריות, ואינם זקוקים לניסים של בשר היורד מן השמיים כדי להשקיט את שאגת האריה, אלא מלכתחילה אין כל בעיה. אף רבי שמעון בן חלפתא צדיק היה, והאריה לא פגע בו - אלא שאצלו לא בא הדבר באופן ישיר, אלא על ידי נס מן השמיים.
הצד השווה שבכל זה: כשמדובר בבעלי חיים, ואף בטורפים שבהם, אין הם עושים אלא את רצונו של הבורא, ואינם עוברים עליו מעולם.
ומכאן מסיים אדמו"ר הזקן: "ואם כן החוטא ועובר רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה, הרי הוא בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו יתברך, יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה" - גרוע מהם.
די בכך שישים האדם את לבו לנקודה זו, והיא תיתן לו כוחות נפש: בכל פעם שיבוא היצר הרע לפתותו, בדבר קטן או גדול, ישיב לו - איני רוצה להיות גרוע ממך, איני רוצה להיות גרוע מבעלי חיים ומשקצים ורמשים, איני רוצה לעבור על רצון הבורא ולהתנתק ממנו. זו ההתבוננות המקרבת את האדם אל "כי קרוב אליך הדבר מאוד", כך שבכל רגע נתון לא תתגבר עליו רוח השטות, אלא תיכנס בו מעט חכמה, ולא יעבור חלילה על רצון הבורא.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי בעלי החיים, שאין להם בחירה כלל, אינם עוברים על רצון הבורא - "אע"ג דאיה לא חזי, מזלייהו חזי". עמדנו על הפסוק "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" ועל דברי הגמרא שאין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, על הדירוג שבין התינוק החי לעוג מלך הבשן המת, על דברי רב פפא שאריה אינו מתנפל על שניים, ועל הצדיקים שאין צלם אלוקים מסתלק מעל פניהם וכל החיות הרעות מתבטלות לפניהם - כדניאל בגוב האריות. הבאנו את שאלת הרבי מן המעשה ברבי שמעון בן חלפתא ואת תשובת הצמח צדק מן המדרש, שדניאל מבני יהודה ובו כוח "גור אריה יהודה". ומכל זה למדנו שהחוטא, אף בעבירה קלה, נמצא בשעת מעשה בתכלית הריחוק מן הקדושה העליונה - יותר מכל בעלי החיים הטמאים; והתבוננות זו היא הנותנת לאדם כוח לעמוד בפני היצר.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ובביאור עניין רוח השטות והחכמה בעבודת האדם.