פרק כ"ב בליקוטי אמרים בא בהמשך ישיר לפרק הקודם. נחזור תחילה על נקודה מרכזית שלמדנו בפרק כ"א, ומתוכה נבין את החוליה הנוספת שמוסיף פרק כ"ב.
בפרק כ"א למדנו באריכות שהכוח האלוקי המהווה ומחיה את הנבראים בכל רגע ורגע מכונה בשם "דיבור", אך אין הוא דומה לגמרי לדיבור כפי שהוא אצל הנבראים. בדיבור האנושי ישנם שני מרכיבים שאי אפשר להפריד ביניהם, והם באים כאחד:
המעלה: גילוי הנעלם - מה שהיה קודם נעלם במחשבה, משירד לאותיות הדיבור הוא יוצא ומתגלה לזולת.
החיסרון: ההתנתקות - כדי להגיע לאוזני השומע חייבות המילים להתנתק מן המדבר, לצאת מעולמו ולהגיע אל מקום זר ונפרד.
בדיבור האלוקי, כך למדנו, ישנה המעלה ואין החיסרון. התורה קוראת לכוח האלוקי הבורא ומהווה את הנבראים בשם "דיבור" - "ויאמר אלוקים יהי אור", וכן בכל עשרה המאמרות (ובמעשה בראשית נזכר שם אלוקים שלושים ושתיים פעמים) - משום המעלה שבדיבור, שהוא מגלה לנבראים את הנסתר. אך אין בו החיסרון, שכן הדיבור האלוקי לא יצא כביכול מן הבורא, ולא שייך לומר כלפיו התנתקות והגעה למקום נפרד.
נקודה זו נוגעת למסקנה: מאחר שגם לאחר הדיבור נשאר הכול במקורו ובעצמותו, נמצא שכל העולם כולו אין ואפס ואינו נחשב כלל, שהרי דיבור ביחס למקורו אין ואפס הוא. זוהי תמצית פרק כ"א.
וכאן השאלה שעליה בא פרק כ"ב: אם הדיבור האלוקי אינו דומה לדיבור האנושי - שכן אין בו התנתקות אלא הכול נשאר בתוכו - מדוע נקטה התורה דווקא לשון "דיבור"? הרי כאן למטה, אצל הנבראים, דיבור פירושו גם התנתקות, והיה על התורה למצוא מילה אחרת. אין בתורה ביטוי מקורב בלבד, שנבחר מחמת חוסר ברירה; כל ביטוי שבה מדויק לחלוטין ומכל צדדיו, ואין לומר שלקחה מן הדיבור חלק אחד בלבד ואילו בחלקו השני אינו דומה.
בפרק כ"ב מבאר אדמו"ר הזקן שאכן "דיבור ממש" הוא: גם ה"חיסרון" שבדיבור, ההתנתקות, קיים כביכול בדיבור האלוקי. אלא שהתנתקות זו היא בתחושתו של הנברא. ואין זה דמיון, שהרי הקב"ה אכן צמצם את עצמו, והצמצום אמיתי - אלא שהוא צמצום כלפי הנברא בלבד ולא כלפי עצמו, כפי שלמדנו: אדם המסתיר את עצמו, ההסתר הוא כלפי המביט בו, אך הוא עצמו אינו נחשב מוסתר מחמת הכיסוי שכיסה את עצמו. ומכיוון שהתרחשו כאן באמת שני העניינים - גם הגילוי וגם הצמצום - ראוי הדבר להיקרא "דיבור".
שהרי גם דיבורו של אדם אינו מעבר מנקודה לנקודה בלבד: הדיבור מוריד את נקודות המחשבה, שהן מופשטות יותר, אל תוך אותיות, ובכך מקבל העניין ממד מגושם ומצומצם יותר. לפיכך יש שאדם אומר: הדבר מונח אצלי בראש, אך איני מוצא את האותיות ואיני מסוגל להורידו לדיבור. אילו היה הדיבור מעבר מנקודה לנקודה בלבד, לא הייתה כל מניעה לעשות זאת בכל עת; אלא שהירידה לדיבור היא צמצום וירידה אמיתיים. וכך אף בדיבור האלוקי: נוצר מצב שהנברא מרגיש עצמו כמנותק ויורד ממקורו.
אדמו"ר הזקן פותח: "רק שהתורה דברה כלשון בני אדם" - כלשון הגמרא במסכת ברכות, שהתורה משתמשת במשלים ובדוגמאות כלשון בני אדם, שהרי אליהם היא מדברת וממילא לפי הבנתם. אך אין הכוונה שכך יבינו בני אדם בעוד שבאמת אין הדבר כן, אלא "ונקרא בתורה דבורו של מקום ב"ה בשם דבור ממש" - באמת התרחש כאן דיבור על כל המשתמע מהגדרת הדיבור.
אין בכך סתירה לפרק הקודם: שם דובר בדיבור האלוקי כפי שהוא כלפי הקב"ה, ומצדו אכן לא התנתק דבר; ואילו כאן מדובר כלפי הנברא ובתחושתו, ומצדו אכן היה נתק. וכמשל הרב הנותן משל לתלמידו, שהזכרנו בשיעור הקודם: בעולמו של התלמיד תפקיד המשל להסתיר על הנמשל, שכן אין התלמיד כלי לקבל מיד את כל העומק, ולכן נותנים לו את העניין בלבוש של סיפור; ואילו בעולמו של הרב, אף בשעת אמירת המשל, אין המשל מסתיר כלל, והרב רואה בכל פרט ופרט שבמשל את כל עומק הנמשל. כך כלפי הקב"ה לא נעשה שום נתק, והכול נשאר בו, וממילא העולם בטל לגמרי - אך כלפי הנבראים זהו "כדבורו של אדם, לפי שבאמת כך הוא": באמת התרחשו כאן צמצום וירידה, ואין זו אחיזת עיניים, אלא מציאות שהקב"ה יצר אותה כלפי תחושת הנברא.
עד סוף הפרק יאריך אדמו"ר הזקן לבאר שורות אלו - מהו "שבאמת כך הוא": כיצד בבריאת העולם צמצם הקב"ה את הכוח האלוקי באופן שנבראו לא רק נבראים חומריים ומגושמים, אלא אף נבראים הנקראים קליפה וסטרא אחרא ועבודה זרה, המכחישים את מציאות הבורא ומנגדים לו. כולם מקבלים ממנו חיות בכל רגע ורגע, ואין דבר המסתיר כלפיו, אך הם נבראו באופן שיוכלו שלא להרגיש כלל את מציאות האלוקות המאירה ומחיה אותם. זהו פירוש הדבר שזהו "דיבור" שהתנתק: בתחושת הנברא אכן התנתק.
[ראוי לציין, להבדיל אלפי הבדלות, שבדיבור שהתגלה למשה רבנו ולנביאים לא היה ניתוק, והדיבור נשאר בפנים. הדבר מרומז, ואף מפורש, בפסוק החותם את פרשת נשא, העוסק באופן שבו קיבל משה את ההתגלות האלוקית: "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מדבר אליו". מפרש רש"י: "מדבר" כמו "מתדבר" - כביכול הקב"ה מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו. שכן כלפי משה רבנו לא יצא הדיבור אל החוץ ולא היה בגדר "זולת": אצל שאר הנבראים ישנה תחושה של זולת, של ריחוק, של פירוד ושל צמצום, וכביכול שומעים מרחוק; ואילו משה רבנו, שהיה בהתאחדות גמורה, שמע בגלוי את הדיבור המדבר כביכול לעצמו].
"כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים" ממשיך אדמו"ר הזקן ומתאר את אופן ירידתה והמשכתה של החיות האלוקית אל התחתונים, אל הנבראים שבעולם הזה. לא נדייק בכל פרט ופרט בלשונות שבתניא, אלא נציין באופן כללי שלושה שלבים:
"בצמצומים רבים ועצומים" - ריבוי גדול של צמצומים.
"מינים ממינים שונים" - לא רק ריבוי של צמצומים, אלא סוגים שונים ומגוונים של צמצום.
"להבראות מהם ברואים רבים מינים ממינים שונים" - כל צמצום יוצר נברא בהתאם לאותו צמצום.
דוגמה לסוגי הצמצום השונים: "לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה" - הרב מוסר את הרעיון עצמו, אלא שהוא מקצרו ואינו אומרו בהרחבה; זהו סוג אחד של צמצום. למעלה מזה, יכול הוא למסור את אותו רעיון בדרך דוגמה ומשל - וכאן אין זה קיצור בלבד, אלא העברת העניין בסוג אחר לגמרי. ולמעלה מזה, יש שאומר את הדבר ברמז, ויש שאומרו באופן שהשומע כלל אינו קולט שנאמר כאן דבר נפלא וגדול - כדרך סיפורי הגמרא (מה שנקרא "עין יעקב"), שבהם מוסתרים הסודות העמוקים ביותר: נדמה ללומד שלפניו סיפור על פלוני שהלך לשם, שמע וראה, ורק כשמעיין בביאורים הנפלאים והעמוקים מגלה שטמונים שם סודות נפלאים, אלא שנאמרו באופן שאין רואים את הנקודה.
כך גם בסדר ההשתלשלות: עולם האצילות הוא על דרך "לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה" - העניין נשאר הוא הוא, אלא שנמסר בדרך קצרה; ואילו בעולמות בריאה, יצירה ועשייה כבר מדובר בצמצומים רבים ועצומים, מינים ממינים שונים, שבהם ירידה גדולה יותר וחושך גדול יותר.
והעיקר: "וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים" - ההסתר האלוקי מוחשי ועצום כל כך, עד שיכולים להתהוות ולהיבראות ממנו אף דברים טמאים, קליפות וסטרא אחרא. עד כדי כך מגיעים הירידה והצמצום, שנבראו מהם דברים המנגדים לבורא עצמו.
לסיכום: בפרק כ"א למדנו שבדיבור האנושי יש מעלה - גילוי הנעלם, וחיסרון - ההתנתקות מן המדבר, ושבדיבור האלוקי, כפי שהוא כלפי הבורא, יש את המעלה ואין את החיסרון, ולפיכך העולם כולו אין ואפס. בפרק כ"ב מבאר אדמו"ר הזקן שהתורה קוראת לכוח האלוקי "דיבור ממש", שכן כלפי תחושת הנברא התרחשו כאן באמת צמצום וירידה - צמצום אמיתי כלפי הנברא, אף שאין זה צמצום כלפי הבורא. ירידה זו נעשתה בצמצומים רבים ועצומים, מינים ממינים שונים, שמהם נבראו ברואים רבים מינים ממינים שונים, עד לקליפות ולסטרא אחרא.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק כ"ב, בביאור אופן הירידה וההסתר.