בחלק הקודם עמדנו על המשל מדיבורו של האדם, וכיצד דיבורו של הקב"ה אינו יוצא ממנו ואינו נפרד ממנו כלל. בחלק זה נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן, ונגיע אל המסקנה המעשית העולה מן הפרק - ואל הקשר שבין פרק כ"א ובין "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
על האדם להרגיש שהדיבור האלוקי נשאר כביכול כמו אצל האדם קודם שדיבר כמו שהיה בכוח חכמתו ושכלו, "או בתשוקה וחמדה שבלבו, קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות". יש להתבונן באדם לפני שדיבר, בשעה שהדבר עומד עדיין בעולם השכל או בעולם הרגש שלו - הרי אז הדיבור הוא חלק ממנו ממש. ואצל הבורא הדבר נשאר כך תמיד.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב, ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן, שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב" - כל עוד לא דיבר האדם, ברור לכל היכן היו האותיות: בתוכו, בכוח ובפוטנציאל. וכל אחד יסכים שהאותיות, כפי שהן נמצאות בעולם המוח או בעולם הלב, אפסיות הן שם לגמרי לעומת שורשן - החכמה והשכל שבמוח והחמדה והתשוקה שבלב. אך מן הרגע שיצאו אל החוץ, פתאום קיבלו מציאות ו'אגו' לעצמן. אצל הבורא, לעומת זאת, הדבר נשאר בפנים כל הזמן.
"וככה ממש, דרך משל, מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך, גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך" - גם לאחר שברא את כל העולם, העולם נשאר בתוכו כפי שהיה מיוחד עמו קודם הבריאה. ביחס לבורא לא השתנה מאומה.
ואם תאמר: הרי אנו רואים עולם ממשי, ובפועל העולם אכן השתנה? השאלה היא ביחס למי. ביחס לנבראים ודאי שיש שינוי - כל תזוזה קטנה בציפורן הרגל משגעת את האדם, זז מילימטר ואינו מוצא לעצמו מקום; ובוודאי שבעולם הנבראים מתפתחים דברים בכל רגע, השמש זורחת ופועלת וכן הלאה. השינוי כולו אינו אלא מצד המקבלים, ובלשון אדמו"ר הזקן "אלא אל הברואים המקבלים חיותם".
הדבר דומה לתלמיד השומע משל מרבו: בעולמו של התלמיד מתנהל עולם שלם - סיפור יפה ומשל מעניין (ויש אף המעדיפים לקרוא את המשלים בלבד, ואין הם רואים כלל את התוכן שמאחוריהם) - אך מצד הרב לא קרה מאומה. אין כאן 'העתק' נפרד; הכול הוא עצמו, ואין בו שום שינוי.
השינוי הוא רק אצל "הברואים המקבלים חיותם מבחינת דיבורו יתברך, בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות, שמתלבש בהם להחיותם" - החיות האלוקית מתלבשת בבריאה, והתלבשות זו נעשית "על ידי השתלשלות מעלה לעלול וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים, עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאותם".
כמו הרב היושב עם עצמו ומתכנן: איזה משל אתן לתלמיד, איזו דוגמה תתאים לו, וכיצד אפשר לפשט את הדברים עוד ויותר - הרי הוא עושה השתלשלות שלמה. אך השתלשלות זו, כפי שהיא אצלו, אינה מסתירה מאומה: כל לבוש נוסף, כל משל נוסף וכל הסתרה נוספת - על מי הם מסתירים? על הנברא. כשם שאדם הלובש עוד בגד ועוד בגד, הזולת רואה אותו מוסתר יותר ויותר, אך הוא עצמו אינו נהיה מוסתר מכך שהוא מסתיר על עצמו. זה הוא עצמו, ולא השתנה בו דבר.
הקב"ה צמצם את עצמו בריבוי צמצומים כדי שהנברא יוכל להיות בעל מציאות, שכן ברגע שתתגלה לנו האמת שאנו חלק ממנו - באותו רגע נתבטל במציאות ממש. עצם ההרגשה שלנו כבעלי מציאות וכ'יש' נובעת מכך שאיננו מרגישים את האמת, שהבורא הסתיר אותה מאיתנו. הדבר נראה קרוב מאוד, אך למעשה רחוק, ויש לעמול עליו.
"וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדיבורו יתברך, שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל" - הבורא מסתיר ומצמצם כדי שלא יהיה הגילוי גדול מכדי יכולת הקבלה. וכך גם בעולם עצמו: יש נבראים שנתגלה להם יותר ויש שנתגלה להם פחות, יש שיש להם קירבה יתרה ויש שיש להם ריחוק - והכול לפי מידת יכולתו של כל נברא לקבל.
ומחמת הצמצום "ולכן ג"כ נדמה להם אור וחיות הדיבור של הקב"ה המלובש בהם כאילו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך, רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם מנפשו" - הנברא מקבל את חיותו דרך הצמצום, ומתוך כך מתבלבל וסובר שהדבר מנותק מן הבורא. אך הצמצום אינו אלא לדמיונו: האמת היא שהוא נמצא בתוכו כל העת, ורק נדמה לו שהוא מבחוץ.
"אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו" ביחס לבורא לא קרה מאומה: אין שום צמצום, שום הסתר ושום העלם. הכול הוא, והוא נמצא באצילות ובעשייה בשווה, בגרגיר חול כמו אצל המלאך, ואין ביניהם הבדל. כל ההבדלים הללו אינם אלא ביחס לנברא, שהוא זה המרגיש שינויים.
כמשל הצייר: אין הבדל מבחינתו אם מדובר בעלה הקטן שנשר כבר מן העץ או בפרי העסיסי ששוויו רב - בשביל הצייר הכול הוא. נקודת הציור אינה הפרטים, ואין נפקא מינה אם זה פרט גדול או פרט קטן, שהכול מבטא את אותו רעיון עצמו.
וממשיך אדמו"ר הזקן "וכחשכה כאורה" - ואין הכוונה רק לחושך ולאור גשמיים, אלא ל'אור' מבחינת גילוי ול'חושך' מבחינת צמצום: הצמצום והגילוי שווים לפניו, והצמצום לא הסתיר מאומה, "כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך וגו'".
"משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך חס ושלום" - אין זה שמישהו צמצם אותו, אלא הוא צמצם את עצמו. וכאשר אחר מסתיר על האדם - הרי הוא מוסתר באמת; אך כאשר האדם מסתיר על עצמו - הוא אינו באמת מוסתר.
הדבר דומה להלכה שבשולחן ערוך: אדם שראשו מגולה אסור לו להוציא ברכה מפיו, ועליו לכסות את ראשו. כל דבר כשר לכיסוי, חוץ מדבר אחד - ידו של עצמו. אם יניח את ידו על ראשו אין זה נחשב כיסוי, ואילו ידו של אדם אחר על ראשו מועילה. ואין זה מפני שהיא בשר, שהרי ידו של חברו מועילה; אלא מפני שהשאלה היא מי כיסה את הראש - ואת עצמו אין אדם יכול לכסות. ברגע שהכיסוי בא ממך, אינך מכוסה כלל.
[ואמנם, כאשר אדם מניח יד על ראשו, הזולת אינו רואה את ראשו: לזולת הוא מוסתר, אך לעצמו אינו מוסתר]. כך גם הצמצום: הוא מסתיר על הנבראים, אך אינו מסתיר עליו יתברך.
ובלשון אדמו"ר הזקן "אלא כהדין קמצה דלבושיה מיניה וביה" - כאותו חגב שלבושו ממנו ובו, שהקונכייה או השריון הם הוא עצמו ולא דבר זר לו. (יש מקומות שמביאים דוגמה זו בצב ויש שמביאים אותה דווקא בחגב, ואין בכך נפקא מינה לענייננו).
"כמו שכתוב כי ה' הוא האלוקים": שם הוי' - מבטא את הגילוי. שם אלוקים - מבטא את ההסתר והצמצום.
וכן בפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" - השמש היא כשם הוי', והמגן הוא כשם אלוקים. למי מסתיר המגן? לנבראים: מחמת המגן אין הם מקבלים את האנרגיה בעוצמתה, אך השמש עצמה אינה מוסתרת מן המגן שלה. "כמ"ש כי ה' הוא האלוקים": הצמצום הנקרא 'אלוקים' מסתיר על הנבראים, אך ביחס לבורא אין שום צמצום, "וכמו שכתוב במקום אחר".
"ולכן קמיה כולא כלא חשיב ממש" - זו המסקנה העולה משני הפרקים הללו: הכול, ביחס אליו, כאין וכאפס ובטל ממש.
המסקנה המעשית מכל זה היא שהדברים לא יישארו כרעיון מעניין בשכל, אלא ירדו לידי יישום: אין מצב שיאמר אדם שיש מקום, יש מצב, יש תכונה או יש תנועה שבהם הבורא אינו נמצא. אין דבר כזה ואין מציאות כזו. הטבע הוא ה' והנס הוא ה'; ה'נמצא בטבע וה' נמצא בנס, ה'נמצא בחושך וה' נמצא באור. כל מציאות היא ה'.
לפיכך, בכל מקום שהאדם נמצא אין הוא יכול לומר: "באתי למקום מסוים, וכאן אפשר להקל מעט בדיני התורה, שכן כאן אין הדבר כל כך מתאים". ההלכה היא הלכה בכל מקום, והשולחן ערוך אמיתי בכל מקום, "ודבר אלוקינו יקום לעולם" ואין שינוי לגביו. בעינינו נדמה "כאן אין לי נוח" ו"כאן אין הדבר מתאים לי", אך אלו שטויות שאנו יוצרים בעצמנו; ביחס אליו אין שום הבדל, וחושך ואור לפניו שווים.
גם האצילות היא צמצום, והכול הוא צמצום. ממילא, אם יבוא אדם ויאמר: "בפרט קטן זה אינני יכול כל כך לקיים" - אומרים לו "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני": וכי אתה מייחס מציאות למשהו? אין מציאות מלבדו, שהרי הכול הוא.
ואם אדם ירגיש זאת, יהיה לו קל לקיים כל דבר, שכן האהבה המסותרת הקיימת אצל כל יהודי זועקת שאינה רוצה להיות נפרדת מן הבורא אפילו לרגע אחד. וכל פרט קטן שאדם מייחס לו מציאות וחשיבות עצמאית חלילה, אין הוא נפרד אלא בדמיונו - כאילו יצא הדיבור: נדמה לו שיצא, אך לא יצא, והכול הוא.
[ואם תאמר: אם אין שום הבדל, מדוע יש מצוות התלויות בארץ ומצוות שבחוץ לארץ? - ודאי שיש שוני, שהרי הבורא הוא שקבע אותו. התפילין מונחות על יד שמאל ולא על יד ימין; בתפילין ארבע פרשיות ולא חמש; שבת היא שבת, ואין עושים אותה ביום ראשון או ביום שני; יש בית המקדש, יש ירושלים, יש ארץ ישראל ויש שאר מקומות; קורבן מותר לאוכלו כאן ולא שם. כל מצווה מוגבלת בגבולה, אך הבורא נמצא בתוך אותו גבול עצמו, משום שהוא זה שקבע את הגבול וזהו רצונו. לכל דבר יש התחום שלו והגבול שלו, וכל פרט ופרט הוא הוא: הוא קבע ורצה שכך יהיה].
על כן עלינו להסתכל על כל דבר בעין זו: הכול הוא, והוא הכול. ואם חס ושלום נייחס מציאות לדבר נפרד ממנו, הרי זו עבודה זרה ממש. זהו הרעיון כולו.
[ואין הכוונה לייחס חשיבות לעולם כעולם, אלא כמשל האבן הנזרקת: העולם הוא ביטוי שלו, אך לא באופן שיצא ממנו, אלא שנשאר בו].
זה שאנו רואים עולם מציאותי - זהו כוחו של הצמצום: הבורא צמצם, ונדמה לנו שהוא מוסתר. אך אל תתבלבל, הצמצום הוא לגביך ולא לגביו.
יסוד זה יש לשנן כל הזמן, והוא אחד מן העניינים שיהודי חייב לחיות בכל יום, שכן זהו פירושה של אחדות השם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פרק כ"א אינו פרק שלומדים בלבד, אלא פרק שצריך לחיות אותו; ומי שאינו לומד את פרק כ"א, אינו יכול להבין מהו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי דיבורו ומחשבתו של הקב"ה מיוחדים במהותו ועצמותו בתכלית היחוד גם לאחר בריאת העולמות, כשם שאותיות המחשבה והדיבור אצל האדם בטלות לגמרי בשורשן קודם שיצאו אל הפועל. כל השינוי אינו אלא מצד הברואים, המקבלים חיותם בדרך השתלשלות מעילה לעלול ובצמצומים רבים שהם בחינת 'הסתר פנים', כדי שלא יתבטלו במציאות. עמדנו על כך שהצמצום מסתיר על הנברא ולא על הבורא - כמשל האדם המכסה את ראשו בידו עצמה, כחגב שלבושו ממנו ובו, וכשמש שאין מגנה מסתיר עליה - ומכאן ש"כולא קמיה כלא חשיב ממש". והמסקנה המעשית: אין מקום, מצב ותנועה שאין הבורא נמצא בהם, ואין לייחס מציאות נפרדת לשום דבר - וזהו תוכנו של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
בחלק הבא נמשיך בעזרת השם בלימוד הפרקים הבאים בתניא.