בחלק הקודם עסקנו במשל הדיבור שבנפש האדם, ובכך שהדיבור האלוקי אינו יוצר דבר זר, שכן הבריאה כולה אינה אלא תוצאה של אותו כוח עצמו. כעת נטפס שלב אחר שלב ונברר מה ערכה של מילה אחת ביחס לכוחות הנפש, ומתוך כך נבין את יחסם של העולמות אל הבורא.
בכל דבר יש את התוכן שיש בו, ויש את מה שחסר בו. מילה אחת שאדם מוציא מפיו - מדוע אין לה ערך: מחמת מה שיש בה או מחמת מה שחסר בה? ודאי שאין זה משום שלדיבור כשלעצמו אין ערך; עובדה היא שהכוח שבנפש הוא הכוח לדבר, ולדיבור כדיבור יש ערך. החיסרון של המילה האחת אינו בכך שהדיבור הוא כלום, אלא בכך שדיבור אחד לעומת אינסוף דיבורים הוא כלום. נמצא שאפסותה של המילה נובעת ממה שאין בה - אין בה בלי גבול - ואילו מצד מה שיש בה היא עניין בעל משמעות, שהרי הפוטנציאל שממנו באה הוא אינסוף דיבורים מאותו סוג עצמו.
אדם מיושב, קודם שהוא מדבר - חושב. אף עולם המחשבה הוא עולם של אותיות, אלא שאלו אותיות מופשטות יותר מאותיות הדיבור, וגם המחשבות שאדם יכול לחשוב הן לאין קץ. כעת נעמיד את המילה האחת לא מול הכוח לדבר אלא מול הכוח לחשוב: כאן אפסותה נובעת לא רק ממה שאין בה, אלא גם ממה שיש בה. שכן ביחס לכוח הדיבור אמרנו שזה דיבור וזה דיבור, וכל הקושי הוא שזו מילה אחת וזה בלי גבול; אך ביחס למחשבה מתווסף חיסרון נוסף - בעולם המחשבה אין לדיבור פונקציה כלל, שהרי המחשבה היא דרגה גבוהה יותר, ולפיכך המילה אינה רק קטנה מדי, אלא כלום ממש.
אפשר לטפס שלב נוסף: יש בנפש דבר הקודם למחשבה - הנפש עצמה, הרגש וההבנה, ושם אין אותיות כלל. להמחשת הדבר: שאלה כגון 'באיזו שפה אתה מדבר?' היא שאלה לגיטימית, וכן 'באיזו שפה אתה חושב?' או 'באיזו שפה אתה סופר?'. אך 'באיזו שפה אתה מבין?' - אין לה מקום כלל, שכן להבנה אין שפה. התהליך המוביל אל ההבנה, המחשבה והדיבור, יש בו אותיות; אך ההבנה עצמה - משהבין האדם שאחד ועוד אחד הם שניים - מופשטת מאותיות.
דוגמה נוספת, מכיוון אחר, למה שנקרא שהנפש עצמה מופשטת: תחושת רעב שאדם חש בה עוד קודם שהוא קולט שזו תחושת רעב. תחושה זו אינה משתנה בין ישראלי לאנגלי, אמריקאי או צרפתי, בין יהודי לגוי - התחושה עצמה היא אותה תחושה. רק כשהוא מתחיל לחשוב עליה, 'אני רעב', מתחילים ההבדלים: זה מוצא את פתרונו בלחם, זה בבשר וזה באופן אחר. אך בתחושה עצמה אין אותיות ואין שפה; היא למעלה מן האותיות, אינה מתלבשת בהן, והיא עניין פנימי לגמרי.
נחזור אפוא לדירוג שעליו דיברנו:
מילה אחת מול כוח הדיבור: היא כלום משום שהיא קטנה מדי, אך המילה עצמה יש לה משמעות.
מילה אחת מול כוח המחשבה: היא כלום כפליים - גם משום שהיא אחת, וגם משום שזו מהות אחרת. ואף על פי כן אין זו מהות אחרת לגמרי, שכן אף המחשבה אותיות היא, אלא שהן אותיות שברמה גבוהה יותר.
מילה אחת מול הנפש עצמה: שם אין אותיות כלל, ולפיכך אפסותה של המילה היא אפס פי שלושה.
כל זה במשל, כפי שהדבר אצל כל אחד מאיתנו. והנמשל: כל העולמות כולם - כיצד הם קיימים? "בדבר ה' שמים נעשו". מכאן באים אנו לדון מהו היחס, השווי והמשמעות של העולם ביחס לבורא. אצלנו, מילה שנאמרה אינה יוצרת דבר אלא נזרקת לאוויר; ואילו אצל הבורא הדיבור אף יצר. אלא שכפי שנתבאר במשל הקודם, אין היצירה דבר זר, שהרי היצירה אינה אלא תוצאה של אותה אנרגיה עצמה. ומהו ערכה של יצירה זו? ביחס לכוח המדבר, לכוח הדיבור, כבר אמרנו שאין לה ערך; וביחס לדרגה גבוהה יותר - על אחת כמה וכמה. אין ואפס ממש.
ומעתה אין מקום לדון: ודאי ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם", ולא נתווסף דבר. כשם שאצל האדם - האם יש שינוי בנפשו בין מי שכבר דיבר מיליון מילים לבין מי שעדיין לא דיברן? האם נפשו של זה שלמה יותר ונפשו של זה מבוזבזת יותר? אתה הוא קודם שדיבר את מיליון המילים ואתה הוא לאחר שדיברן: לא נגרע ממנו דבר ולא נתווסף לו דבר. אם כן, כל הבריאה כולה, שאינה אלא ביטוי של דבר ה', אין ואפס ממש היא.
נקרא את הדברים בלשון אדמו"ר הזקן: "ולמשל כמו בנפש האדם כשמדבר דבר אחד שדבור זה לבדו כלא ממש אפילו לגבי כללות נפשו המדברת" - המילה האחת שיצאה מן הפה אין לה ערך אפילו ביחס לכוח הדיבור שבנפשו, "שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה, שהוא כח הדבור שלה שיכולה לדבר דבורים לאין קץ ותכלית" - מבין שלושת הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, הדיבור הוא הלבוש האמצעי; ומאחר שכוח זה יכול להוציא דיבורים לאין קץ ותכלית, אין למילה האחת שום תפיסת מקום וערך מולו. זהו השלב הראשון.
מכאן מטפס אדמו"ר הזקן לשלב השני: "וכל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה, שהיא המחשבה, שממנה נמשכו הדיבורים והיא חיותם" - המחשבה היא הלבוש הפנימי, פנימית יותר מן הדיבור, ולפיכך המילה האחת אפסית כלפיה עוד יותר: ביחס לדיבור היא אפס משום שהיא קטנה מדי, וביחס למחשבה היא אפס גם משום שהיא אחת, וגם משום שכאשר עומדים בעולם המחשבה, עולם הדיבור כולו אינו נחשב לכלום.
והשלב השלישי אף אינו צריך לומר: "ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש שהן עשר בחינותיה הנזכרות לעיל, חב"ד כו', שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשת בדבור זה כשמדבר" - מהות הנפש היא למעלה מכוח הדיבור ולמעלה מכוח המחשבה. עשר בחינותיה הן חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, והנפש עצמה מופשטת לחלוטין מאותיות.
הנפש עצמה, המופשטת מאותיות, מוציאה מעצמה בשלב ראשון מחשבה ולאחר מכן דיבור - וזהו תהליך שלם שאין אנו שמים לב אליו. על ספירת החכמה לבדה נאמר שיש בה שלושים ושתיים נתיבות חכמה, ועל ספירת הבינה לבדה - חמישים שערי בינה. כלומר, מן החכמה יורדים שלושים ושניים שלבים, ובבינה יורדים עוד חמישים שלבים; לאחר מכן יורד הדבר אל הרגש, ועדיין אין שם אותיות אלא הפשטה. רק לאחר מכן יורד הדבר אל המחשבה ומתחילות להתהוות אותיות - אותיות מופשטות של מחשבה - ורק אחר כך יורד אל הדיבור, מקבל אותיות מגושמות, ויוצאת מילה. ומשמעמידים את המילה הזו ביחס לכל התהליך שקדם לה - אין ואפס ממש.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור, רק שהן רוחניות ודקות יותר" - מילה אחת מול כוח הדיבור, וכן מילה אחת מול כוח המחשבה, סוף סוף שניהם עניין של אותיות, אלא שבמחשבה האותיות רוחניות ודקות יותר. "אבל עשר בחינות חכמה בינה דעת כו' הן שרש ומקור המחשבה, ואין בהן בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה" - וכיוון שבנפש עצמה אין אותיות כלל, אפסותה של המילה כלפיה מוחלטת, ואין שום צד שממנו אפשר לומר שיש בה תוכן, משמעות או חשיבות.
שהרי ביחס לכוח הדיבור יש למילה חשיבות מסוימת, וכן ביחס לכוח המחשבה, ואי אפשר למחוק את המושג ולומר שאין לאותיות ערך כלל - עובדה שאף כוח המחשבה הוא כוח פוטנציאלי לאותיות, אמנם לאותיות מופשטות. אך ביחס לנפש, שאין בה אותיות, אין המילה שווה דבר ואינה שייכת כלל.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על שלושה שלבים באפסותה של המילה האחת: ביחס לכוח הדיבור - משום שהיא אחת מול אינסוף דיבורים, אף שהדיבור כשלעצמו הוא עניין בעל ערך; ביחס לכוח המחשבה - גם משום שהיא אחת וגם משום שבעולם המחשבה אין לדיבור מקום, אף שאף הוא עולם של אותיות דקות יותר; וביחס למהות הנפש ועשר בחינותיה - אפסות מוחלטת, שכן שם אין אותיות כלל, כדוגמת ההבנה והתחושה הפנימית שאין להן שפה. ומכאן אל הנמשל: כל הבריאה כולה, שאינה אלא "בדבר ה' שמים נעשו", אין ואפס ממש היא כלפי הבורא, ו"אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם".
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונעמיק בביאור שורש ומקור המחשבה, שהוא למעלה מבחינת אותיות.