בחלק הקודם למדנו את עיקרו של המשל מכוח הדיבור שבנפש האדם. מכאן ועד סוף הפרק מלביש אדמו"ר הזקן את המשל באותיות נוספות, כדי לבאר לנו את התהליך עצמו לפרטיו.
ראשית, נקודה שיש לתת עליה את הדעת: ההתבוננות כאן עלולה לבלבל את הלומד, שכן ירדנו מן העיסוק במחשבה, באותיות ובדיבור, ואנו נמצאים בעניין רוחני גבוה שאין בו מחשבה, אין בו דיבור ואין בו אותיות כלל. זוהי הפשטה גדולה מאוד, המחברת אותנו אל האין והאפס, שהרי לשם כך יש להפשיט את הדברים. [אין לחשוש: שני פרקים אלו בלבד קשים במידת ההפשטה שבהם, ולאחריהם חוזרים הדברים אל הקרקע].
ההפשטה שעליה אנו מדברים מצויה אצלנו, בנפש האדם, ואולם עלינו לקחת אותה כמשל כביכול על בורא עולם. הכוח האלוקי שעליו מדובר שם הוא הכוח האלוקי המצומצם, שהרי כוח הדיבור כשלעצמו הוא צמצום גדול: הנפש עצמה מופשטת, ירידתה למחשבה היא צמצום, וירידתה לדיבור צמצום גדול יותר. הכוח האלוקי שהצטמצם כדי לברוא בריאה - ביחס אליו לכאורה אין לומר שהבריאה היא אין ואפס ממש, שהרי כוח זה הצטמצם כדי להתעסק עם הבריאה; אך הבריאה ביחס לבורא בעצמו אינה כלום: אין היא מציאות, אין היא נחשבת, ואין למציאותה תפיסת מקום.
ההתעסקות עם הבריאה מצויה, אם כן, בשלבים הנמוכים. בפרק כ"א נטפל גם בשלבים נמוכים אלו, אך כבר עתה יש לומר: ביחס לשלבים הנמוכים, ביחס לפוטנציאל הדיבור, יש כאן משהו. אף שגם הוא גבול ביחס לבלי גבול, מכל מקום ניתן לומר שיש לדיבור תוכן כלשהו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "למשל, כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם קודם שעולה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה" - בשלב זה "אין בה בחינת אותיות עדיין, רק חפץ פשוט, וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו". לדוגמה: נופלת בלב האדם חמדה למאכל מסוים או אהבה לשיר מסוים, בטרם החל לחשוב על הדבר, לתכנן ולהגיע אליו; או כדוגמה שהובאה קודם, תחושת הרעב הקיימת בו עוד בטרם ירדה אל עולם המחשבה - "מה אני עושה? אני רעב, וכיצד אשקיט את רעבוני?". כל עוד הדבר נמצא בעולם החמדה בלבד, הוא מופשט מאותיות.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: "וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר, רק היתה בכח חכמתו ושכלו וידיעתו" - שהרי אין אדם יכול להתעורר בתשוקה לדבר שאין לו מודעות אליו, ואינו יכול להשתוקק למשהו שאינו קיים בעולם השכל שלו. תחילה צריכה להיות בו ידיעה שהדבר קיים (ולעיתים ידיעה זו מצויה אף בתת מודע), ורק אז ניתן להשתוקק אליו. ואם יש באדם השתוקקות לדבר, בהכרח שקודם לכן היה הדבר קיים בחכמתו ובשכלו, "שהיה נודע אצלו אותו דבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו", כגון הדוגמאות שהוא מביא כאן: "כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזה מאכל ערב".
ראוי לציין כי הביטוי "נחמד ונעים" אינו נאמר דווקא בהקשר שלילי: מצד אחד נאמר "וטוב העץ למאכל", ומצד שני אומרים אנו בכל יום, בברכה שלאחר קריאת שמע: "ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן... ואהוב ונחמד ונעים" - ושם מכוונים הדברים לאלוקות. הנחמד והנעים יכול להיות כלפי מעלה ויכול להיות כלפי מטה, והכל תלוי באדם ובמה שנחמד בעיניו.
לאחר שכבר נפלה החמדה והתאווה בלבו - שבתחילה היה הדבר במודעות שבמוח, ואחר כך ירד אצלו אל הלב - מגיע השלב הבא: "רק לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו בכח חכמתו ושכלו וידיעתו ואח"כ חזרה ועלתה מהלב אל המוח לחשב ולהרהר בה איך להוציא תאותו מכח אל הפועל, להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל". לעיתים התהליך מתרחש במהירות רבה, עד שהאדם כלל אינו שם לב כיצד קפץ מן המודעות אל התאווה, ומיד לחיפוש הדרך להוציאה אל הפועל - אך זהו תהליך שהנפש עוברת, תהליך של שלבים.
ומה נשתנה באותו רגע שעבר הדבר משלב הרגש אל שלב המחשבה? נולדו האותיות. הדבר ירד מן העולם המופשט אל עולם של מסגרת אותיות, שהרי במחשבה כבר יש אותיות: "הרי בכאן נולדה בחינת אותיות במוחו, שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם כל ענייני העולם". בעולם החמדה אין נפקא מינה אם האדם ישראלי או אמריקאי - שם הכל שווה; אך ברגע שהדבר יורד לאותיות, אצל כל אחד הוא מצטייר בצורה שונה, וכל אחד מהרהר בדרך אחרת כיצד להשיג את חפצו.
מהי, אם כן, המסקנה? נתבונן בכל התהליך: מן המודעות אל הרגש, מן הרגש אל המחשבה, ומן המחשבה אל הדיבור (ולאחר מכן אל המעשה). אפילו נישאר בעולם הדיבור לבדו - המילה שיצאה מן הפה היא צמצום אדיר, ואין לה תפיסת מקום כלל:
ביחס לפוטנציאל הדיבור - אין לה תפיסת מקום.
וכל שכן ביחס לפוטנציאל המחשבה.
ועל אחת כמה וכמה ביחס לעולם הרגש והחמדה.
ועל אחת כמה וכמה ביחס למודעות ולידיעה שבשכל - כלום.
זהו המשל שיש לקרב אל שכלנו: העולם הגדול, הנפלא והאדיר שאנו נמצאים בו ומהווים חלק ממנו, קיים ברגע זה ממש כמעוף האבן - שהאנרגיה האלוקית מייצרת אותו ברגע זה. וכיצד גילה לנו הקב"ה את שמה של אנרגיה זו? "דיבור". ומדוע קרא לה כך? כדי ללמדנו שהתהליך האלוקי, הצמצום האלוקי, ירד שלבים ושלבים עד שהגיע לכוח האלוקי הנקרא "דיבור".
ומה מלמדים אותנו שלבים אלו? שאף לאחר שהצטמצם הכוח והגיע אל השורה התחתונה, אל יחשוב האדם שיש לעולם הזה עניין ומציאות, ויאמר שאין הקב"ה אותו הדבר לפני ואחרי - שלפני כן לא היה לו עולם, ועכשיו יש לו עולם. הסתכל על עצמך כאדם וראה: הדיבור שדיברת - איזה ערך יש לו? לפני ואחרי אתה אותו אדם, מהותך היא אותה מהות, לא נגרע כלום ולא נתווסף כלום, דיברת או לא דיברת. כך גם ביחס לקב"ה: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - אין לעולם שום ערך ושום תפיסת מקום. זו היא אחדות הבורא: הוא אחד ויחיד, ולא נעשה בו שום שינוי, לא לפני כן ולא לאחר מכן.
ואם נרצה להמחיש את הדבר יותר: מלך בשר ודם, או מנהל עבודה, שדיבורו יוצר - לא במובן שברא, אלא שאמר והעובדים מבצעים. עולם שלם מתבצע מן המילה שאמר, ואותה מילה עצמה ביחס למהותו היא אין ואפס - והרי לפנינו התוצאות שנוצרו ממנה. [אצל בני אדם קשה להבין זאת עד תומו, שכן סוף סוף יש אצלם מציאות, ואנו עצמנו מציאות; אך בהתבוננות מסוימת נוכל לפחות להבין ולהאמין ש"אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם"].
אין אנו עומדים כאן כדי ללמוד פילוסופיה אלוקית. המטרה של כל זה היא, בסופו של דבר, להבין שכל העולם כולו אינו אלא ביטוי של הקב"ה בלבד. ואם מייחסים אנו מציאות למשהו שמחוץ לרצון האלוקי, הרי זה בדיוק כמו עבירה על הדיבר "לא יהיה לך אלוהים אחרים" - אין מציאות, ואין לייחס מציאות לשום דבר, שכן כל מה שקיים אינו אלא ביטוי אלוקי בלבד. וכאשר אדם מייחס מציאות לתאווה מסוימת והופך אותה ל"עניין" - "זה עניין, ואני עושה ונהנה מכך" - ממה הוא נהנה? מדבר שהוא בעצם אין ואפס. הוא לוקח את האין והאפס ונותן לו קרדיט גדול כל כך, וזהו ממש "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי".
זו המסקנה שעל האדם להפנים: בכל פרט ובכל ניסיון זו שאלה של אמונה או כפירה. ומבט כזה יסייע בידו שיתקיים בו "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
לסיכום: בחלק זה השלמנו את המשל שבפרק כ': שלבי הנפש מן הידיעה שבשכל, אל החמדה המופשטת שבלב שאין בה אותיות, אל המחשבה שבה נולדות "בחינת אותיות", ועד לדיבור בפועל - ובכל שלב ושלב צמצום נוסף, עד שהמילה היוצאת מן הפה אין לה תפיסת מקום כלל ביחס למהות הנפש. מכאן אל הנמשל: הכוח האלוקי המחיה ומהווה את העולם בכל רגע נקרא "דיבור", ללמדנו שאף לאחר כל הצמצומים אין העולם תופס מקום כלל כלפי הבורא, "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - וזו אחדות הבורא. ומכאן ההוראה למעשה: ייחוס מציאות לדבר שמחוץ לרצון האלוקי הוא בגדר "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", וכל ניסיון הוא שאלה של אמונה או כפירה.
בחלק הבא נעסוק בפרק כ"א, שבו יתבארו גם השלבים הנמוכים שבהתעסקות הכוח האלוקי עם הבריאה.