בחלק הקודם דייקנו בלשונות "בהבראם" ו"אחר הבראם", והזכרנו את הביאור שבשער היחוד והאמונה. כעת נמשיך בפרק כ', מן השורה הראשונה שבדף כ"ו עמוד א'.
"וכן כל העולמות העליונים אינם פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש" - כל העולמות, בין העליונים ובין התחתונים, לא פעלו בבורא שום שינוי. בכך שנתהוו ונבראו מאין ליש לא נעשה בו יתברך שינוי כלשהו.
"שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם" - אותה אחדות ואותה ייחודיות שהיו קודם הבריאה נשארו בדיוק כך אף לאחריה. ואדמו"ר הזקן נוקט דווקא בלשון "כל העולמות העליונים", ללמדנו שמן הקצה העליון ביותר ועד לקצה התחתון ביותר, שבו כביכול מתעסק הבורא ממש, לא נוצר שום שינוי.
ומדוע לא נפעל שום שינוי?
על כך באה תחילת התשובה: "משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש" - כל העולמות, עליונים ותחתונים, ביחס אליו יתברך נחשבים כלא. לא נתהווה כאן דבר שניתן לייחס לו חשיבות כלשהי. וצריך להבין כיצד ייתכן הדבר, שהרי סוף סוף הוא כביכול מתעסק עמם.
שני רבדים בביאור:
בפרק כ' ובפרק כ"א מובאים שני ביאורים, וכדי לעמוד על ההבדל ביניהם נחלק את הדברים לשני רבדים (בלשון מגושמת מעט, כדי לחדד את הדברים במוחנו):
כפי שהדבר מצד הבורא עצמו: הכוח האלוקי כפי שהוא למעלה לגמרי מן ההתעסקות בנבראים. כלשון אחד המאמרים: "לא זהו עיקר האלוקות שבורא עולמות" - אין כל עניינו של הבורא בריאת עולמות, אלא בריאת העולמות היא צמצום עצום, החלק המצומצם שבו צמצם את עצמו כדי לברוא עולם, ואילו הוא עצמו למעלה מכל ההתעסקות הזאת. ברובד זה עוסק פרק כ': כיצד הבריאה כולה אין ואפס ביחס אליו כפי שהוא למעלה מן ההתעסקות בבריאה.
כפי שהדבר מצד ההתעסקות בבריאה: מה מתרחש באותו שלב שבו הוא כן מתעסק עם הבריאה. ברובד זה נעסוק בפרק כ"א.
נטפס אפוא לאט לאט מלמטה למעלה, ונקרא בלשון אדמו"ר הזקן:
"כי התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש, וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה" - לא רק ההתהוות הראשונית מאין ליש, אלא אף המשך החיות והקיום. אין הקב"ה בורא עולם ולאחר מכן מניח לו להתנהל מאליו, אלא כוח היצירה ממשיך ומחזיק את הבריאה בכל רגע ורגע, שלא תחזור להיות אין ואפס כשהיה.
ומהו אותו כוח הבורא והמקיים? "אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם" - התורה מכנה את האנרגיה האלוקית הזו בשם "דיבור": "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע", וכן שנינו בפרקי אבות "בעשרה מאמרות נברא העולם". עניין של אמירה ודיבור.
דווקא הכינוי "דיבור" הוא שיבהיר לנו מדוע העולם כולו אין ואפס. הקב"ה ממחיש את הדברים בשפה המובנת לנו כדי שנוכל לתופסם בהשגתנו, שכן אילו היו נשארים מופשטים לחלוטין לא היתה בידינו שום אחיזה בהם. משנקראו הדברים בשם "דיבור", נוכל להתבונן במה שמתרחש בעולם הדיבור של האדם - איזו חשיבות ואיזה ערך יש לדיבור ביחס לכוח המדבר - ומזה נעלה ונבין בנמשל.
[וראוי להזכיר תמיד: אין הדברים בגדר לימוד היסטוריה, ואף לא בזולת עסקינן. הדברים אמורים בכל אחד ואחד מאיתנו.
וכידוע הביאור הארוך בשער היחוד והאמונה: האותיות שבהן מתלבשת האנרגיה האלוקית ליצור את הדבר, הן הן האותיות המחיות אותו, והן גם האותיות שבהן נקרא אותו דבר בלשון הקודש. השולחן נקרא "שולחן" משום שאותיות אלו הן האותיות שבהן מתלבש הכוח האלוקי לברוא את השולחן, וכן בכל דבר ודבר].
משל כוח הדיבור שבנפש: נפשו של האדם פועלת באופן מורכב ביותר, ואין אנו קולטים כלל אילו תהליכים עצומים עוברת הנפש בכל פעולה ופעולה שהיא עושה. הרבי נתן פעם משל ביחידות: אילו היה אדם מתבונן בכמה כוחות, חושים ותהליכים נדרשים כדי שידו תזוז מצד ימין לצד שמאל, היה מתקשה להזיז את ידו. על אחת כמה וכמה בפעולה נפשית: מילה אחת היוצאת מן הפה עוברת תהליכים רבים עד שהיא נהגית.
וכדי שהדברים יהיו קלים, נתחיל דווקא מלמטה. המיתרים שבכלי הנגינה יוצרים צלילים, אך כלי הדיבור הגשמיים - הגרון, הלשון, השיניים והשפתיים - אינם יוצרים את האותיות. האותיות באות מכוח שבנפש הנקרא 'כוח הדיבור', והוא מתלבש בהברות היוצאות מחמש מוצאות הפה.
תינוק: תינוק שנולד, כל מיתרי הקול שלו שלמים ואינו חסר דבר, ואף על פי כן אינו יכול לדבר.
אילם: להבדיל, מי שאינו יכול להוציא את הדיבור אל הפועל, אין זה מפני שחסר משהו בכוח הדיבור שבנפשו. ההוכחה הפשוטה לכך: ביכולתו להעמיד ילדים המדברים בשטף ובצורה טובה. ההגבלה היא בכלים בלבד.
נמצא שכוח הדיבור שבנפש אינו מוגבל כלל, ומספר המילים שביכולתו להוציא הוא בלי גבול. ההגבלה קיימת רק בכלים: הגוף עלול להיחלש ולהתנוון, אך הכוח הנפשי עצמו אין לו גבול.
כעת מוציא האדם מפיו מילה אחת. ייתכן שזו מילה גדולה, בעלת משמעות ותוכן, ועם כל הכבוד לה - מילה אחת היא. ומעתה יש להעמיד תמיד את המילה הזו אל מול הכוח הנפשי שביכולתו להוציא מילים בלי גבול: איזה ערך יש למילה אחת מול כוח שאין לו גבול? מה ערכו של המוגבל אל מול הבלתי מוגבל? אין לו ערך כלל. מילה אחת היא כאין ואפס לגבי כוח הדיבור.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכל העולמות, עליונים ותחתונים, אינם פועלים שום שינוי באחדותו יתברך, שכן "כולא קמיה כלא חשיב" והכל "כאין ואפס ממש". עמדנו על שני הרבדים שבביאור: פרק כ' עוסק בבריאה ביחס אליו יתברך כפי שהוא למעלה מן ההתעסקות בבריאה, ופרק כ"א יעסוק בשלב שבו הוא כן מתעסק עמה. ראינו שהתהוות העולמות וקיומם בכל רגע אינם אלא "דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם", ומכאן המשל מכוח הדיבור שבנפש האדם: מילה אחת שיצאה מן הפה אינה נחשבת למאומה אל מול הכוח הנפשי שביכולתו להוציא מילים בלי גבול.
בחלק הבא נמשיך בביאור המשל ובהעלאתו אל הנמשל.