בחלק הקודם עצרנו בתחילת פרק כ', בדף כ"ו עמוד א' (עמוד 51), ממש באמצע העניין. אין זה עניין פשוט וקל, ויש להתעמק בו כדי להבינו כראוי. נחזור אפוא בראשי פרקים על הנקודות שנלמדו, כדי שיובן המשך הדברים.
בפרק כ' מתחיל אדמו"ר הזקן לבאר כיצד קרוב הדבר לכל יהודי שלא ליפול בשום עוון ולקיים כל מצווה. לכאורה, כל אדם יודע כמה ניסיונות עומדים בפניו, וכמה מהם אינו עומד בהם בדרך כלל - וכיצד אפוא הדבר אפשרי? דברים אלו באים בהמשך לנאמר בפרק י"ח, "כי קרוב אליך הדבר מאוד", עם הדגש על המילה "מאוד". פרק כ' הוא רק תחילת העניין, ויידרשו כמה פרקים כדי למצות את משמעותו ולהבינה, אך כיוון הדברים הוא כדלהלן.
בפרק י"ט למדנו כי כאשר יהודי עומד בניסיון של אמונה או כפירה חס ושלום, אין הוא שוקל לרגע לעבור על אמונתו בבורא עולם. מיד מתעוררת בו היחידה שבנפש והנקודה היהודית, והוא אומר לעצמו: אולי איני שומר שבת, אולי איני אוכל כשר, אולי איני מתפלל כראוי - אך להתנתק מהקדוש ברוך הוא איני רוצה. על כך מוכן כל יהודי אף למסור את נפשו. אימתי? כאשר ברור לו שהשאלה העומדת לפניו היא שאלה של אמונה או כפירה.
בא אדמו"ר הזקן בפרק כ' ואומר: כעת אבאר לך שכל עניין שבתורה - כל מצווה, ולעומת זאת כל עבירה - הריהו שאלה של אמונה או כפירה.
את הפרק הוא פותח בכך ששתי הדיברות הראשונות שבעשרת הדיברות, שבהן מדובר באופן ישיר על האמונה וכמובן על שלילת עבודה זרה, כוללות למעשה את כל התורה כולה:
"אנוכי ה' אלוקיך" - בו נכללו כל מצוות עשה.
"לא יהיה לך" - בו נכללו כל מצוות לא תעשה.
וכאשר יהיה ברור ליהודי, לא רק בהבנה אלא אף בהרגשה, שכל פרט ופרט הוא בעצם שאלה של "אנכי" ו"לא יהיה לך" - שאין זו שאלה של כשר או לא כשר בלבד, ואין זו שאלה של שמירת שבת או חילולה בלבד - מיד מתעוררת נפשו ואין הוא מוכן לעבור על שום דבר. השאלה היא רק כיצד מגיעים להכרה זו, שכל הפרטים וכל העניינים קשורים ל"אנכי" או ל"לא יהיה לך". להבנת הדבר פותח אדמו"ר הזקן בביאור רחב.
תחילה עוסק אדמו"ר הזקן במושג יסודי שכל אדם חייב להפנימו, שהוא אחד מעיקרי האמונה: הבורא אחד. אין הכוונה ב"אחד" במובן המספרי בלבד - שיש אחד ואין שניים - אלא יחיד ומיוחד, שאין שום מציאות זולתו, ואין אלא הוא בלבד. ולכאורה, מה פירוש שאין שום מציאות? הרי יש עולם ומלואו שנברא בששת ימי בראשית, עולמות עליונים ועולמות תחתונים. לפיכך נדרש כאן תהליך שלם בביאור העניין.
בחלק הקודם עמדנו על ההבדל בין אדם הזורק אבן לבין צורף המייצר גביע. תכלית המשל היא להגיע להכרה שאין לייחס את מציאות העולם לעולם עצמו, אלא אך ורק לכוח האלוקי המהווה אותו; אין לראות במציאות הנגלית לעין דבר נפרד מן הכוח האלוקי המייצר אותה.
לחידוד הדברים: אדם הרואה אבן עפה באוויר - פשוט אף לילד שאין אבן שנעשתה מעופפת מצד טבעה, וכל האבנים נותרו בטבען. ואם בכל זאת נראית אבן באוויר, מה רואה המתבונן? לא אבן מעופפת, אלא את כוחו של הזורק הדוחף את האבן. בעיניו הוא רואה אבן, אך הוא יודע להפריד, ואינו מייחס את המעוף לאבן אלא לזורק, שכן ברור לו שיש כאן כוח הגורם למעוף האבן.
והנמשל: כל העולם כולו חידוש גדול הוא, שהקדוש ברוך הוא הכניס בו אנרגיה אלוקית ויצר אותו. כשם שמעוף האבן הוא מצב חדש שאין לאבן מצד טבעה, וכשזרקה האדם כלפי מעלה יצר בה מצב חדש - כך יש להתבונן בעולם כולו: קודם שנברא לא היה לו פוטנציאל קיום כלל, וכל מציאותו וקיומו אינם אלא מכוח הכוח האלוקי היוצר אותו. לפיכך אין לייחס את המציאות ליצירה עצמה, אלא לראות בעולם את האנרגיה האלוקית המייצרת אותו. אדם הזוכה לראות כך את העולם - הרי זה דבר נפלא, וזהו שאנו אומרים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
כל הבעיה היא שאנו מתבלבלים: רואים עולם ואיננו שמים לב שאין הוא אלא תוצאה של אנרגיה אלוקית המייצרת אותו ברגע זה - כילד קטן הרואה אבן באוויר ובטוח שיש אבנים המרחפות באוויר. אך לאחר התבוננות במשל, העמקה בדבר והפנמת העניין, המסקנה המתבקשת היא שכאשר אנו רואים מציאות של עולם, עלינו להתחבר להבנה שיש כאן אנרגיה אלוקית המהווה אותה.
*
עד כאן הנלמד בחלק הקודם, המהווה הקדמה למה שאנו לומדים כעת. ומהי ההתקדמות? מה חסר בביאור הקודם, ומדוע יש להוסיף עליו ביאור נוסף?
נדון תחילה במשל. אמנם הרואה אבן עפה אינו מייחס את המעוף לאבן אלא לכוח הזורק, אך סוף סוף, בעולמו של הזורק יש למצב זה של אבן עפה ערך, תוכן, משמעות וסיבה, ואף מטרה. עובדה היא שכך עשה: השקיע זמן, מחשבה ואנרגיה, וכיוון ויצר. נמצא שאף שאין כאן אבן המתעופפת אלא כוח הדוחף אותה, מכל מקום יש כאן מצב שיש לו חשיבות, מעצם כך שהזורק התעסק בו והשקיע בו את עצמו. וממילא אי אפשר לומר שאצל הזורק שווה המצב שלפני זריקת האבן למצב שלאחריה: קודם לכן לא התעסק במצב כזה, ואילו עתה ממוקד הוא באבן ומתעסק בה. אין כאן אחידות בין הקודם למאוחר, אלא נוצר שינוי, משהו חדש.
וכך גם בנמשל: אמנם אין לייחס את מציאות העולם לעולם עצמו אלא לקדוש ברוך הוא, אך לאחר שברא הקדוש ברוך הוא את העולם בששת הימים והוא מתעסק עם הבריאה - הרי יש לבריאה חשיבות, שהרי עובדה היא שהוא מתעסק עמה, ומשהו השתנה. אף שאין מייחסים את הקרדיט לבריאה אלא לבורא, לכאורה התווסף כאן משהו; ואם התווסף משהו - היכן אחדות השם? הרי קודם הבריאה לא היה הדבר קיים, ולאחר שנבראה הבריאה הוא קיים לכאורה.
ואילו המסקנה שאליה עלינו להגיע היא הנאמר בתפילה: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - אין שום שינוי כלל. כלומר, לא נוצר כאן דבר: אין כאן שום מציאות ואין שום חשיבות לשום דבר, ובאופן מוחלט אין הדבר קיים.
ואם כך, אם אין שום חשיבות לשום דבר ואין הוא קיים כלל - מה שייך לומר "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם"? זוהי השאלה, ועליה באה התשובה בפרק כ'.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרק כ': כל מצווה וכל עבירה הן שאלה של אמונה או כפירה, שכן "אנוכי" כולל את כל מצוות עשה ו"לא יהיה לך" את כל מצוות לא תעשה; עמדנו על אחדות הבורא - יחיד ומיוחד שאין מציאות זולתו; וחזרנו על משל האבן הנזרקת, שממנו למדנו שאין לייחס את מציאות העולם לעולם עצמו אלא לכוח האלוקי המהווה אותו. מכאן התקדמנו לשאלה הנוספת: הרי אצל הזורק עצמו נוצר מצב חדש ובעל חשיבות, ולכאורה כך גם כלפי הבריאה - ואם כן כיצד נאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם", בלא שינוי כלל.
בחלק הבא נעסוק בתשובתו של אדמו"ר הזקן על שאלה זו, ונמשיך להעמיק בביאור העניין.