הגענו לנקודה המרכזית: למה מתכוון אדמו"ר הזקן במילה "עולם"? כפי שכתב בשורה שלמעלה - "עולם הזה וכן כל העולמות העליונים" - אין מדובר בדרגה מסוימת דווקא. מן הנמוכה שבדרגות ועד הגבוהה שבהן, מלאכים ונשמות, ולמעלה מהם עולם האצילות, כל העולמות כולם יחד "אינם פועלים שום שינוי באחדותו".
כדי להבין זאת נתחיל בשלב ראשון ונתקדם בהדרגה, עד שנגיע להבנת דבריו בפרק כ'. נפתח בנקודה הכתובה בשער היחוד והאמונה (פרק ב'), שידיעתה הכרחית קודם הלימוד כאן, שכן הביאור שבפרק כ' בנוי על גביו ומהווה התקדמות נוספת ממנו. נקודה זו, המופשטת מעט למי שלא שמעה, פשוטה וברורה למי שכבר שמעה, וניתן להבינה בדרך משל.
המשל הראשון - הצורף והגביע: צורף היושב בבית מלאכתו ומייצר גביע, פמוט או חנוכייה. משסיים את מלאכתו, יצא הגביע מן המפעל אל המשווק, משם אל החנות, עמד בוויטרינה, נקנה והגיע לביתו של הקונה. האם נותרה ליצרן זיקה וקשר כלשהו אל הגביע לאחר שיצא מתחת ידו? כל עוד עסק ביצירתו השקיע בו את מרצו, את מחשבתו, את חוכמתו ואת החיטובים היפים שעיטר בו; אך משיצא מרשותו והלך לדרכו, שוב אין ביניהם קשר כלל, והוא נפרד ממנו לחלוטין. לפנינו יצירה שלאחר היווצרותה אין עוד שום שייכות בין היוצר ליצירה.
המשל השני - אבן הנזרקת באוויר: לעומתה ישנה יצירה מסוג אחר [הוצעה דוגמת אם ובנה, שבה הקשר נמשך גם לאחר הלידה, אך נביא דוגמה חזקה ממנה]: יצירה שכל אדם יכול לחולל בכל רגע, ושהאנרגיה המושקעת בה מוכרחה ללוותה בכל עת - וברגע שהיא פוסקת, חוזרת היצירה למצבה שקודם היצירה. אדם הנוטל אבן, קטנה או גדולה, וזורק אותה כלפי מעלה (ולאו דווקא אבן - כל חפץ שהוא), יצר כאן מצב שלא היה קיים: אבן המרחפת באוויר. כמה זמן תחזיק יצירה זו מעמד? כפי מידת האנרגיה שהושקעה בה. משהולכת האנרגיה ונגמרת, חוזר המצב לקדמותו והאבן נופלת.
מהו ההבדל בין שתי היצירות?
בדוגמה הראשונה הושקעה אנרגיה בגביע, אך אין היא מוכרחה להימצא בו תמיד, והגביע נשאר גביע גם בלעדיה. ואילו באבן מוכרחה האנרגיה לדחוף אותה בכל רגע, ומשתיפסק - תיפול. מהי הלוגיקה העומדת מאחורי ההבדל? ההסבר פשוט: הצורף, לאמיתו של דבר, לא יצר דבר, ולפיכך אינו נדרש להישאר קשור ליצירתו; ואילו זורק האבן עשה כאן דבר מה, ולכן עליו לפעול בכל רגע.
כיצד ניתן לומר על הצורף שלא עשה כלום? נבחן מה התרחש כאן:
החומר: אותו חומר עצמו היה קיים לפני שבא היצרן, ונשאר קיים לאחר שסיים את תפקידו. בחומר עצמו לא חידש דבר, ואין ביכולתו לברוא חומר חדש. ניתן להתיך את הזהב, לעשות ממנו סגסוגת, לטחון אותו או לרדדו - אך הזהב נשאר זהב.
הצורה: הדבר היחיד שעשה הוא שינוי הצורה: נטל את גוש החומר ועשה ממנו גביע. אולם אף צורה זו הייתה טמונה כבר באותו חומר, שהרי מחומר אחד אפשר לעשות אינספור צורות. בחוכמתו גילה הצורף אחת מן האפשרויות הטמונות בו; יצרן אחר היה מגלה בו צורה אחרת.
נמצא שהצורף לא ברא מאין, אלא עשה "יש מיש": הצורה הייתה קיימת בכוח, בפוטנציאל, והוא בסך הכול הוציאה אל הפועל - גילוי ההעלם. משום כך אין הוא יכול לטעון שאנרגייתו מוכרחה ללוות את הגביע תמיד. הקב"ה ברא את הגוש והטמין בו את הפוטנציאל, ונתן לאדם חוכמה לגלות את מה שכבר הוכנס בו מלכתחילה.
לא כן בזריקת האבן. כאן ניתנה לאדם היכולת ליצור דבר חדש, שכן בפוטנציאל של האבן אין תעופה כלל. אין זה שבין שאר האפשרויות הטמונות בה קיימת גם אפשרות להיות מעופפת, והאדם רק גילה אותה; אבן אינה מעופפת בשום פנים ואופן, ואין בה יכולת זו. היוצר 'אבן מעופפת' חידש בה דבר שלא היה בה, ולפיכך כל עוד אנרגייתו דוחפת ומייצרת את החידוש - החידוש קיים; ומשחדלה האנרגיה לדחוף, נשארת האבן נחה על הרצפה.
ומה בעצם רואים כאשר רואים אבן באוויר?
בפועל יאמר הילד: "הנה אבן באוויר". אך האם אכן נוצרה כאן אבן מעופפת? האומר "אני רואה אבן מעופפת" פשוט אינו רואה נכוחה. אין מושג של אבן מעופפת, ואין זו תכונה מתכונות האבן. כל מה שנראה לעין אינו אלא האנרגיה הדוחפת. ראיה לדבר: הרואה אבן באוויר מפנה מיד את מבטו לראות מי זרק אותה - שכן אין דבר כזה אבן מעופפת.
מכאן למסקנה העולה לענייננו: העולם אינו קדמון. אף שאין הדבר כתוב בתניא במפורש, ברור לנו שהעולם נברא והקב"ה הוא שברא אותו. ואם העולם נברא, הרי שהוא דבר חדש שנוצר מאין - וממילא אין לו קיום מצד עצמו: כל עוד הכוח האלוקי ממשיך לברוא אותו הוא קיים, ואילו יחדל הכוח מלברוא, יחזור העולם למצבו הקודם ולא יהיה קיים.
וממילא, כשאנו מביטים בעולם - מה אנו רואים? עולם, או אנרגיה אלוקית הפועלת שיהיה עולם? אין אנו רואים עולם, אלא אנרגיה אלוקית - העשרה מאמרות שבהם נברא העולם - המייצרת עולם בכל רגע ורגע. האומר "ראה איזה עולם" דומה לאומר "ראה, גילינו אבן מעופפת": אין רואים אבן מעופפת, אלא אנרגיה הדוחפת את האבן שתהיה מעופפת.
אין לומר שהאנרגיה הושקעה לפני חמשת אלפים שבע מאות שישים ושמונה שנה ומאז מתקיים העולם מאליו, כאדם האומר: זרקת את האבן, מעתה תמשיך היא בדרכה בכוחות עצמה. אין הדבר כן: משתיפסק האנרגיה - ייפסק הכול. כך גילה לנו הקב"ה בתורתו שברא את העולם, ועל כן אנו אומרים בתפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - שכן אלמלא החידוש שבכל רגע ורגע, פשוט לא היה העולם קיים.
מכאן התשובה לשאלה הידועה: מה צריך הקב"ה לעשות כדי שהשולחן לא יהיה קיים? אין עליו לעשות דבר - די בכך שיפסיק לעשותו, ומאליו לא יהיה קיים. ואף כעת, בהביטנו בשולחן, מה ראוי לראות בו? אנרגיה אלוקית העושה שולחן.
ומדוע אין אנו רואים כך? משום שהיצר הרע משכיח מאיתנו את התניא בכל עת: לרגע אנו שוכחים, ורואים עולם, מציאות וחומר. אך זו בדיוק טעותו של הילד המביט באבן באוויר וסבור שלפניו אבן מעופפת - וכך אין להביט על העולם.
ביאור זה הוא הכתוב בפרק ב' בשער היחוד והאמונה, ורק לאחר שנפנים אותו ניתן לגשת לביאור שלפנינו בפרק כ', שבו עתידים אנו לשדרג את הביאור ההוא ולהתקדם בו שלב נוסף.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על משמעות המילה "עולם" בדברי אדמו"ר הזקן - העולם הזה וכל העולמות העליונים, שאינם פועלים שום שינוי באחדותו - ועל השלב הראשון הנדרש להבנת פרק כ', הוא הביאור שבשער היחוד והאמונה. למדנו את ההבדל שבין שני סוגי יצירה: הצורף העושה "יש מיש" ואינו אלא מגלה צורה הטמונה כבר בחומר, ולכן אין יצירתו זקוקה לו עוד; לעומת זריקת האבן, שהיא חידוש גמור התלוי באנרגיה הדוחפת בכל רגע. מכאן למדנו שהעולם, שנברא מאין, מתחדש בכל רגע ורגע, ומה שנראה לעין כ"עולם" אינו אלא האנרגיה האלוקית המהווה אותו תמיד.
בחלק הבא, בעזרת השם, נשדרג את הביאור הזה ונתקדם שלב נוסף בהבנת פרק כ' - ובינתיים ראוי להתבונן בנקודה זו ולתת לה מקום במחשבה.