לפני שניגש לפרק כ"א, נסכם את היסוד שלמדנו בפרק כ'. כוח הדיבור הוא הכוח הפוטנציאלי הטמון בנפש, המסוגל לייצר מילים. מהו, אם כן, ערכה של מילה אחת שכבר יצאה אל הפועל, ביחס לכוחות שמעליה?
הערכת המילה מול הדרגות שמעליה:
מול כוח הדיבור: כוח הדיבור מסוגל לייצר מילים בלי גבול, ואילו מה שיצא אל הפועל - אות אחת, הברה, מילה או אפילו משפט שלם - הוא כמות מוגבלת. היחס בין אחד לבלי גבול אינו יחס כלל, ואין למילה תפיסת מקום. אמנם אין פירוש הדבר שאין לה ערך מצד עצמה: הדיבור הוא בעל תוכן ובעל משמעות, וכוח הדיבור עצמו אף הוא מייצר אותיות ומילים. החיסרון הוא רק בכך שהיא אחת מול בלי גבול.
מול כוח המחשבה: כאן שני חסרונות. האחד - מילה אחת מול כוח לחשוב אינסוף מילים. השני - אותיות המחשבה מופשטות, עדינות ומרוממות, ואילו המילה המדוברת מגושמת. נמצא שאפסותה כפולה: אחד מול אינסוף, ומגושם מול מופשט.
מול עולם הרגש והתודעה: כאן האפסות היא טוטאלית. לא רק משום שהיא אחת מול בלי גבול, אלא משום שבעולם הרגש והתודעה אין לאותיות כל פונקציה, ואין להן שם משמעות כלל.
במילים אחרות: אפסות המילה מול כוח הדיבור היא במה שאין בה - שאין בה ריבוי מילים; אך מה שיש בה, אותיות, הוא דבר בעל משמעות, ומאותו סוג עצמו של מקורה. לעומת זאת, מול עולם התודעה והרגש - אף מה שיש בה אינו כלום, שהרי שם לאותיות אין מקום כלל.
[ראוי להדגיש: אין הדיון כאן בתוכן הטמון במילים ובכוחו להשפיע. ודאי שלדיבור כוח אדיר - הוא מזיז רגשות ואף מחשבות, ובהמשך המאמרים של אדמו"ר הרש"ב מבוארת באריכות מעלתו של הדיבור וטעם כוחו הגדול. אך העיסוק כאן הוא בערכה של המילה עצמה, בשוויו של הצליל והאותיות שנוצרו].
מיהו "הדיבור" בנמשל? העולם והבריאה. "כוח הדיבור" ו"כוח המחשבה" הם הכוח האלוקי המצטמצם לברוא. "עולם התודעה", הרגש והשכל - הבורא בעצמו (אף שגם זו דרגה, נעמיד אותה כאן - לענין זה - כנגד הבורא בעצמו).
כעת נעריך: העולם שלפנינו מול הבורא - האם יש לו ערך? הרי אין אומרים על אדם שנפשו כבר אינה שלמה משום שדיבר חמשת אלפים מילים, ושחברו שטרם דיבר שלם ממנו. לא יתווסף באדם דבר אם ידבר פחות, ולא ייחסר ממנו דבר אם ידבר יותר. הנפש מופשטת מעולם הדיבור עד שאין הדיבור מוסיף לה ואינו גורע ממנה. כך בדיוק העולם כולו ביחס לעצמותו של הבורא: לא נשתנה דבר, לא נתווסף ולא נגרע - "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם".
עד כאן סיכום פרק כ'. פרק כ"א בא להוסיף על כל זה נקודה חזקה ומעניינת ביותר, והיא נפתחת בשאלה שיכול לשאול המתחכם.
היכן אין למילה ערך? רק ביחס לדרגות שמעליה - מול כוח הדיבור, מול כוח המחשבה ומול הנפש. אך בעולם הדיבור עצמו ודאי שיש לה ערך. ובנמשל: נסכים שביחס לעצמותו של הבורא, כפי שהוא למעלה מן הצמצומים, לא נשתנה מאומה ולא נתווסף מאומה. אך ביחס לכוח שירד והצטמצם ויצר את העולם - הבורא המצמצם את עצמו, המשגיח על כל פרט ופרט ומתעסק עם כל פרט ופרט - שם, לכאורה, כן יש ערך ל"דיבור", שהרי בעולם הדיבור יש לדיבור ערך.
אלא שאין הדבר כן, שהרי בבורא אי אפשר לחלק בין דרגה עליונה לדרגה תחתונה: "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". אך מאחר שאנו מוליכים את המשל של הדיבור, יש להוליכו עד סופו - ובזה יעסוק פרק כ"א.
שתי שאלות שנשאלו קודם הכניסה לפרק:
האם הדיבור מקיים את העולם, או שמא העולם מקיים את הדיבור? הדיבור האלוקי הוא המקיים את העולם, ולא רק ברגע הבריאה: עשרה מאמרות שנאמרו בששת ימי בראשית ממשיכים להיאמר בכל רגע ורגע. וכלשון אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה בפרק הראשון, שאותן תיבות ואותיות שיצרו את השמים "ניצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים" - הן ממשיכות לפעול בכל רגע, כאילו ששת ימי בראשית מתרחשים עתה, וכל פרט ופרט בבריאה נוצר ברגע זה ממש.
אם העולם אפס - האם אין עולם כלל, ומהו "מעשה ידי להתפאר"? ידוע מאמרו של אדמו"ר המהר"ש: מהי ההוכחה שיש עולם? לא מזה שהאדם ממשש ורואה, אלא מן הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - אם התורה אומרת שיש עולם, הרי שיש עולם. וזו גופא השאלה: כיצד מיישבים את הקונפליקט שבין אפסותו של העולם לבין בריאתו וחידושו בכל רגע? בפרק כ"א נמצא את התשובה.
הקדמה חשובה להבנת הפרק:
כל העולם מוגבל, וכל כוחות הנברא מוגבלים. אין שלמות בבריאה: כל כוח שיש בו מעלה, יש בו בו-זמנית גם חיסרון, וכדי לגלות את המעלה עוברים דרך החיסרון - האחד תלוי בשני. שורש החיסרון הוא בכך שהנברא נברא מוגבל, וההגבלה עצמה היא חיסרון: הוא מגיע עד כאן ואינו יכול להגיע הלאה. הבורא הוא שלמות הכול, ולפיכך בכל כוח שבו קיימת המעלה בלבד, בלא החיסרון שבאותו כוח.
דוגמה לכך בכוח הדיבור: היכולת לדבר היא מעלה אדירה - בכוחו של האדם לגלות לזולתו את מה שבתוכו, את מחשבותיו ואת רגשותיו. לא עלינו, אדם שאינו מסוגל לבטא את עצמו - חיסרון אדיר הוא, והיכולת להתבטא בזמן הנכון ובצורה הנכונה היא מעלה עצומה. אך מעלה זו מלווה בחיסרון: כדי לדבר, חייב האדם לצאת מעצמו ולנתק את הדבר ממנו.
שמעון מבקש לדעת מה מתרחש אצל ראובן. כל עוד הדבר נשאר בעולמו של ראובן, לא יידע שמעון על מה מדובר; ואת המחשבות אי אפשר לקרוא, משום שנשארו בתוך האדם. היכולת להוציא את מה שבעולמו של ראובן אל שמעון היא מעלה - מתגלה החוצה מה שאלמלא כן לא היה יוצא; אך בצדה חיסרון אדיר - אי אפשר גם להוציא וגם להישאר. כוח הדיבור, כל עניינו יציאה החוצה, ואין הוא יכול להיות בו בזמן גם בפנים. (וכמשל האדם שנעים וחם לו בביתו, אך אם ברצונו לצאת ולהביא לחם - עליו לוותר על החום שבפנים. אי אפשר גם לצאת וגם להישאר).
וכך בנוי כל העולם: לכל כוח יש מעלה ולצדה חיסרון. לשכל מעלה אדירה, אך אחד מחסרונותיו שאין הוא יוצא החוצה - שכל אינו רגש. כל מעלה שבבריאה מוכרח שיהיה בה בו-זמנית גם חיסרון, שכן אין שלמות בבריאה.
ואילו אצל הבורא, שהוא ברא את העולם ואת כל המעלות הללו, ודאי שכל מעלה שבבריאה קיימת גם בו - "היוצר עין הלא יביט, אם יוצר אוזן הלא ישמע". אלא שאצלו קיימת המעלה בלא החיסרון. אין בכוחנו לקלוט זאת, שהרי נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", וודאי שאין דיבורנו כדיבורו: הוא מדבר עם מעלת הדיבור - היציאה החוצה - ובו בזמן נשאר בפנים.
ומה מרוויחים ברעיון זה? דבר אדיר. אילו היה דיבורו של הבורא יוצא באמת החוצה, ונוצר עולם שיצא ממנו - אכן היה העולם בעל ערך, חשיבות ומשמעות, שהרי בעולם הדיבור יש לדיבור ערך; רק בתוך הנפש אין לו ערך, אך משיצא החוצה יש לו ערך. אלא שאצל בורא עולם לא יצא דבר החוצה. לנו הנבראים נדמה כאילו העולם נמצא בחוץ, אך באמת הכול נשאר בפנים.
על רבי מאיר נאמר שהיה מגדולי מושלי המשלים שבין התנאים, וכלשון הגמרא: "משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים". מהו כוחו של רב הנותן משל? הוא נוטל רעיון עמוק מכדי שיושג, ומוריד אותו לכלל סיפור, דוגמה או עניין, ואומרו לתלמיד השומע.
מה מתרחש כאן? התלמיד ששומע את המשל אינו רואה את כל העומק שבנמשל. בעיניו זהו סיפור יפה, ולא תמיד הוא יורד לסוף דעתו של רבו ולא תמיד הוא מבין את העומק; לעיתים נראה לו כסיפור בעלמא ובזה נגמר. בעולמו שלו נדמה שיצא הרעיון מעולמו של הרב והתלבש בסיפור נאה, ושאין קשר בין הסיפור לחוכמתו של הרב.
אך אצל הרב, באותה שנייה שבה הוא אומר את המשל ומלביש בו את פרטי הנמשל, בכל מילה ומילה של המשל מונח במוחו החיבור אל הנמשל. אצלו לא התנתק המשל מן הנמשל לעולם: כל פרט במשל וכל פרט בנמשל היינו הך, ואין ביניהם הבדל. וזה ממחיש את ההבדל בינינו כביכול לבורא - לנו נדמה שהעולם יצא ונפרד, ואילו אצלו לא יצא ולא נפרד דבר.
לסיכום: בחלק זה סיכמנו את פרק כ'. עמדנו על ערכה של מילה בודדת מול כוח הדיבור (אחד מול בלי גבול), מול כוח המחשבה (אחד מול אינסוף, ומגושם מול מופשט) ומול עולם הרגש והתודעה (שם אין לאותיות מקום כלל) - ועל כך שהאפסות מול הדרגות התחתונות היא במה שאין במילה, ואילו מול התודעה אף מה שיש בה אינו כלום. בנמשל: העולם הוא ה"דיבור", והבורא אינו משתנה בבריאתו - "אתה הוא עד שלא נברא העולם". לאחר מכן עמדנו על שאלת המתחכם - שביחס לכוח המצומצם המהווה את העולם לכאורה יש לדיבור ערך; על כך שהדיבור האלוקי מחיה את העולם בכל רגע; ועל מאמר אדמו"ר המהר"ש שההוכחה לקיום העולם היא מן הפסוק "בראשית ברא אלוקים". והקדמנו את היסוד שאין שלמות בבריאה - כל מעלה כרוכה בחיסרון, ואילו אצל הבורא קיימת המעלה בלא החיסרון: דיבורו יוצא החוצה ונשאר בפנים, כרב שהמשל והנמשל אחד הם אצלו.
בחלק הבא נקרא את פרק כ"א מבפנים, ונראה כיצד מיישב אדמו"ר הזקן את הקונפליקט שבין אפסותו של העולם לבין בריאתו וקיומו בפועל.