בשיעור הקודם סיימנו את פרק כ'. הנושאים שנידונו בו אינם פשוטים וקלים, ולפיכך נערוך חזרה מסודרת על עיקרי הדברים ועל כל התהליך שעליו דיברנו בפרק, ומשם נתקדם בעזרת השם לפרק כ"א.
אדמו"ר הזקן מבקש להוביל כל יהודי להכרה שכל פרט בבריאה בטל לגמרי לבורא עולם מצד אמיתת הדברים. נקודה זו פותחת את פרק כ', וממשיכה ומלווה אותנו גם בפרקים כ"א, כ"ב וכ"ג. כאשר תחושתו של האדם אינה כזו, וכאשר הוא מייחס חשיבות וערך לפרט כלשהו בבריאה בניגוד לרצון השם, הרי זו התנתקות חלילה ממציאות הבורא - שהרי הכול הוא, והוא הוא הכול. לפיכך כל פרט מבטא "אנכי ה' אלוקיך", וכל ירידה ומעידה מבטאת את "לא יהיה לך" שבדיבר השני.
כיצד מגיעים להכרה ולהבנה שהכול בטל לגמרי לאלוקות?
לשם כך נתן אדמו"ר הזקן ביאור ארוך, המבוסס על הדמיון שבין הכוח האלוקי הבורא את העולם לבין כוח הדיבור שבאדם. התורה עצמה המשילה את הכוח האלוקי לדיבור, כנאמר "בדבר ה' שמים נעשו", וכן בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם - "ויאמר אלוקים יהי". מכיוון שהומשל הכוח האלוקי היוצר את הבריאה לדיבור האנושי, מן המשל שבדיבור נבין את הנמשל שבבורא.
נזכיר בקצרה את המשל המקדים: כאשר אדם זורק אבן, האבן נמצאת באוויר משום שכוח הזריקה דוחף אותה, וברגע שילך הכוח הדוחף ויתמעט, תשוב האבן ותרד למצבה הקודם. נמצא שהרואה אבן באוויר - מה הוא רואה באמת? בעיניים גשמיות פשוטות נראית אבן מעופפת, אך עיני השכל מלמדות שאין כאן תופעה של אבן מעופפת כלל, אלא אנרגיה הדוחפת.
כך גם בנמשל, בכוח האלוקי המייצר את העולם, וזהו חידוש גדול: היצירה כולה - הדומם, הצומח, החי והמדבר, וכל המתרחש בעולם - אינה אלא תוצאה של החיות האלוקית. אין לייחס את הימצאות העולם לעולם עצמו, לומר "הנה יש כאן עולם, עולם קיים, עולם גדול, עולם פועל"; אין זה עולם, אלא אנרגיה אלוקית הדוחפת ומייצרת בכל רגע ורגע את התוצאה הזו.
אלא שמשל זה מועיל לשלב הראשון בלבד: שלא נייחס לעולם מציאות עצמאית הקיימת מכוח עצמה, אלא מכוחו של הבורא בלבד.
לאחר שאנו מאמינים, מסכימים ומבינים שהעולם אינו מציאות הקיימת מעצמה חלילה, אלא כוח אלוקי המייצר ודוחף אותו בכל רגע ורגע - עדיין ניתן לטעון: הכוח האלוקי המתעסק ביצירה מעניק לה חשיבות, שהרי עובדה היא שהוא מתעסק עמה, ואם כן נוצר כאן משהו בעל ערך.
ומה בכך? הרי נאמר "אני ה' לא שניתי", ואומרים אנו: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם" - שלא נוצרו בבורא שום תוספת ושום שינוי בשום פרט, ולאחר היצירה הכול בדיוק כמו לפני היצירה. דבר זה קשה לתפיסה: לפני היצירה לא הייתה יצירה, וכעת יש יצירה שבורא עולם מתעסק עמה בכל רגע ורגע ומייצר אותה. אם כן, קיימת כאן מציאות רחבה של עולם שהבורא מייצר, וכיצד ניתן לומר שלא אירע דבר?
על כך בא המשל הארוך מכוח הדיבור שבאדם, ובו שני שלבים: תחילה נבין את התהליך שעובר על האדם עצמו עד שהמילים יוצאות מפיו החוצה; ולאחר מכן, משיצאה המילה מן הפה, נביט לאחור ונעריך מה ערכה, שוויה ומשקלה של אותה מילה ביחס לכל אחד מן השלבים שקדמו לה.
ארבעת שלבי הדיבור:
מוח: הדבר שעליו מדבר האדם צריך להימצא תחילה בתודעתו. דבר שאינו קיים בתודעה - אי אפשר לדבר עליו כלל.
לב: לאחר מכן יורד העניין אל הצד הרגשי. אין אדם מדבר על דבר שאין לו אליו שייכות רגשית כלשהי.
מחשבה: אדם מן היישוב חושב תחילה על מה שהוא עומד לומר.
דיבור: רק לאחר כל אלה יוצאות המילים מן הפה.
ההבדל בין תחנה לתחנה חזק מאוד. המילים היוצאות מן הפה הן מילים מגושמות לפי ערכן: אפשר לשמוע אותן, להקליט אותן ולראותן בגלי הקול. ככל שנעלה אל שלב קודם, הופכות המילים מופשטות ועדינות יותר.
בעולם המחשבה, שקדם לדיבור, יש גם כן אותיות, שהרי אדם חושב באותיות, אלא שהן אותיות מופשטות הרבה יותר מן האותיות שבפה. משום כך אין ביכולתו של אדם לזהות את מחשבת חברו, לשמוע אותה או להקליטה. הצד השווה בין המילים שבפה למחשבה שבמוח הוא שאלו אותיות ואלו אותיות, וההבדל הוא שבדיבור אלו אותיות מורגשות ומגושמות, ובמחשבה אותיות עדינות יותר.
נעלה שלב נוסף, אל עולם הרגש, ולמעלה מזה אל תודעת המוח - שם אין אותיות כלל. ההבנה אינה מורכבת מאותיות: אין הבדל בהבנה בין אדם המדבר אנגלית, צרפתית, עברית או כל שפה אחרת. בדיבור ובמחשבה יש אותיות, ואילו השכל, ההבנה והרעיון מופשטים מאותיות.
כך גם בתחושה שבלב, כדוגמת תחושת הרעב: התחושה עצמה זהה ושווה אצל כל בני האדם. רק כשהיא יורדת אל המחשבה - "אני רעב" - כבר חושב כל אחד בצורה אחרת ובשפה אחרת: כיצד ישקיט את רעבונו, מדוע הוא רעב, מתי אכל וכמה זמן עבר. בעולם הרגש עצמו אין לכך אותיות כלל.
מכאן ניכר גודל הצמצום שעוברות האותיות מעולם לעולם ומשלב לשלב, עד שהן יורדות לכלל דיבור גלוי ומורגש שאפשר לקלוט אותו.
כל האמור אינו אלא הקדמה לשלב העיקרי. בעולם הדיבור והשמיעה המילה היא דבר בעל משקל: כל מערכת היחסים שבין אדם לחברו בנויה על "כך הוא אמר לי" ו"כך לא אמר לי", ובמילה אחת יכול אדם לבנות ולהפיל. אף לכל אות ואות יש ערך רב: תינוק קטן המתחיל לדבר והוגה הברה אחת "אבא" - הכול רוקדים סביבו ושמחים, שכן בעולם הדיבור ודאי שלכל הברה יש ערך רב.
אך יש ליטול מילה זו ולשקול אותה ביחס לשלבים שמהם הגיעה: לטפס מעלה שלב אחר שלב ולראות מה משקלה של המילה בכל שלב ושלב, ומה שוויה ביחס לכוח הדיבור עצמו.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על עיקרי פרק כ'. נקודת המוצא היא ההכרה שכל פרט בבריאה בטל לגמרי לבורא, ושכל פרט מבטא "אנכי ה' אלוקיך" וכל מעידה מבטאת "לא יהיה לך". להבנת הדבר המשילה התורה את הכוח האלוקי לדיבור - "בדבר ה' שמים נעשו". משל זריקת האבן לימדנו שלב ראשון: אין לעולם מציאות עצמאית, אלא אנרגיה אלוקית הדוחפת ומייצרת אותו בכל רגע. מכאן עברנו לשלב הנוסף: כיצד ייתכן ש"אני ה' לא שניתי" ולא נוצרה שום תוספת בבורא, אף שהוא מתעסק ביצירה בכל רגע. לשם כך עמדנו על ארבעת שלבי הדיבור באדם - מוח, לב, מחשבה ודיבור - ועל הצמצום העצום שבין שלב לשלב: מאותיות מגושמות שבפה, לאותיות עדינות שבמחשבה, ועד השכל והרגש שאין בהם אותיות כלל.
בחלק הבא נמשיך ונעריך את משקלה של המילה ביחס לכוח הדיבור שבנפש, ומשם נתקדם בעזרת השם לפרק כ"א.