בחלק הקודם למדנו שהקב"ה ברא את העולם - ולעינינו נדמה כאילו הוציא מעצמו דיבור נפרד, מציאות זרה העומדת בפני עצמה. אך אין הדבר כן: הוא יצר מצב שבעינינו נראה נפרד, ומצד האמת אינו נפרד כלל. ואם נשאל האם יש לעולם ערך, תפיסת מקום ומציאות - הרי כשם שהדיבור ביחס לנפש אין לו ערך, כך אצל הבורא נשאר הדיבור תמיד בתוך הנפש ומעולם לא יצא החוצה. לעינינו יצא, אך באמת לא יצא, שכן לבורא יש רק מעלת הדיבור בלא חסרונו - ולפיכך העולם אין ואפס.
ניגש ללשון הפרק: "והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם" - מה שמתרחש אצל האדם בדיבורו אינו דומה למה שמתרחש כביכול אצל הקב"ה כשנוקטים לשון דיבור "שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחינות הנפש עצמה" - כשאדם מדבר יוצא הבל מורגש, ונוצרת מציאות המנותקת ממנו: אפשר לתופסה, להקליטה ולשומעה. המקור נשאר בנפש והמילה יצאה החוצה.
מילה שיצאה מפי האדם אין הוא יכול להשיבה, ואין לו עוד שליטה עליה: היא כבר מהדהדת בעולם ומתפשטת על גלי הקול, יצאה ממנו ונתנתקה ממנו.
לא כן למעלה: "אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס ושלום" - הדיבור האלוקי אינו נפרד ואינו יוצא ממנו, אלא תמיד הוא בו, ותמיד הוא הוא. אצל האדם - עולמו של ראובן נגמר ומתחיל עולמו של שמעון; ואילו אצל הבורא אין מושג של סיום, שהרי "כי אין דבר חוץ ממנו ו"לית אתר פנוי מיניה"" - אין מקום הפנוי ממציאותו.
"ולכן אין דבורו יתברך כדבורנו ח"ו, כמו שאין מחשבתו כמחשבתינו, כדכתיב 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם' וכתיב 'כן גבהו דרכי מדרכיכם' וגו'" - אל לו ללומד לטעות ולסבור שאם נמשל הכוח האלוקי לדיבור הרי זה דיבור ממש. אין זה אלא שאין ברירה אלא לתת משל מדבר שהנבראים מסוגלים להבינו, ולכן נוקטת התורה לשון דיבור: זו הדרך היחידה שבה יוכלו שוכני בתי חומר להשיג משהו מן העניין.
אלא שאם אין הדמיון עולה יפה, מדוע נקטה התורה במשל זה דווקא - "ויאמר אלוקים", וכן לשון דיבור אל הנביאים? אלא שפירושה של המילה דיבור הוא גילוי. אצל האדם הגילוי שבדיבור מלווה בחיסרון של ניתוק מן המקור, ואילו אצל הבורא אין הגילוי מנותק ממקורו כלל. נמצא שמשל הדיבור נאמר בפרט אחד בלבד: עצם הגילוי - בלא החיסרון שבו.
"ולא נקרא דבורו יתברך בשם דבור רק על דרך משל, כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו" - זהו תפקידו של הדיבור אצלנו: צינור שדרכו מתגלות מחשבותיו של האדם. "כך למעלה באין סוף ב"ה יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דבור, והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם".
בדיבור שלנו מדבר האדם אל הזולת; ואילו הדיבור האלוקי בורא את הזולת. נוצרת מציאות שיש לה תחושת "זולת" - עולם המרגיש עצמו מנותק מן הבורא, המקבל בכל רגע ורגע את חיותו ממנו ואף על פי כן שואל "היכן הבורא?". הזולת הגדול ביותר הוא העולם, וזהו הדמיון לדיבור.
"וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם" - הנביא שמע בנבואתו מילים; משה רבנו וכל הנביאים שמעו. פירוש הדבר, שנתגלה אליהם כוח אלוקי שהיה נסתר. לנברא נראה הגילוי כמנותק משורשו, אך מצד הבורא אין כאן ניתוק כלל.
משל לדבר: צייר עולמי מצייר נוף. בציורו יש עץ ובו גזע, ענפים ועלים, עלים יבשים שנשרו ופרי עסיסי. בעולמו של הצייר אין הבדל בין הפרי העסיסי לעלה היבש: הוא חי כרגע את הציור כולו, וכל פרט ופרט מבטא את הרעיון שהוא מבקש לבטא. לעומתו, הצופה העומד בגלריה מבחין ומחלק: "איזה פרי יפה, הפרי מדבר אליי", ואילו העלה הקטן או הגזע המוטל בצד נראים בעיניו פחותי ערך. ההבחנה בין פרט קטן לפרט גדול קיימת אצל הצופה בלבד, העומד מחוץ לעניין ואינו חי את נקודתו; אצל הצייר, הפרט הקטן ביותר חשוב בדיוק כמו הפרי שבמרכז התמונה, שכן הכול מבטא רעיון אחד.
והנמשל: אנו הנבראים, כל עוד איננו חיים את הנקודה האלוקית, מבחינים בין דרגה נמוכה לדרגה גבוהה, בין נברא מצומצם לאלוקות. אך אצל הבורא - "אין צור כאלוקינו", ודרשו חכמים "אין צייר כאלוקינו" - אין הבדל בין הפרט הגדול לפרט הקטן, וכל הנקודות מבטאות רעיון אחד: כשהוא למטה הוא למעלה, וכשהוא למעלה הוא למטה, הכול הוא, ואי אפשר להפריד ביניהם.
וזהו המשך לשון הפרק: "והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד" - הדיבור האלוקי נשאר מיוחד עמו ואינו יוצא ממנו כלל; לעינינו נדמה שיצא, ובאמת לא יצא. "דרך משל כמו דבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכח חכמתו ושכלו" - כדיבורו של אדם בטרם דיבר, בעודו נתון בתודעתו פנימה; אלא שאצל הבורא נשאר הדיבור בפנים תמיד.
וזהו ייחודו: ביכולתו להשמיע לאדם את עצמו כפי שהוא, מתוך תוכו ממש, ולעשות שיהיה נדמה ללומד כאילו בא הדבר מבחוץ - ואין זה מבחוץ כלל. הוא נתן לאדם את היכולת להתחבר אליו דווקא מתוך מצב הנראה כ"חוץ".
ואל יעלה על הדעת שיש כאן משחק בעלמא. אב היושב ומשחק עם ילדיו הקטנים - בלגו, בקוביות, בקלפים או במונופול שבו מרוויחים ומפסידים מיליון לכאן ולכאן. בעולמו של הילד, כשהוא מוציא את הקלף המזכה במיליון הוא שמח ומאושר, וכשהוא מפסיד הוא עצוב. האב היושב לצדו משחק אף הוא, מרוויח ומפסיד, אלא שבעולמו שלו אין לפרטים הללו כל משמעות (בעולמו האמיתי הוא עוסק בכסף אמיתי, לא בשטרות המשחק).
אך יש לדייק: האם נוכחותו של האב במשחק היא וירטואלית בלבד, או שהוא נמצא שם באמת? האב נמצא באמת. הילד אינו חש דמות מדומה, אלא מרגיש שאביו יושב עמו, משחק עמו, ירד לעולמו ונהנה מכך באמת - ואף שבעולמו של האב אין הפרטים רלוונטיים, בעולמו של הילד הם רלוונטיים עד מאוד.
כך גם למעלה: כביכול צמצם הקב"ה את עצמו והוריד את עצמו, והפרטים הקטנים אינם תופסים אצלו מקום - ואילו אצלנו הם תופסים מקום עד מאוד. ואף על פי כן אין זה עניין וירטואלי: הבורא נמצא כאן באמת, בכל עצמותו, בפרטים הקטנים ביותר. אילו היה נוכח כאן ב"שלט רחוק" ושולח דמות בלבד, היה מובן מאליו מדוע אין הפרטים תופסים מקום; אך החידוש הוא שהוא בעצמו נמצא כאן, ועם זאת אין הפרטים תופסים אצלו מקום - כשם שהקלף המרוויח או המפסיד אינו תופס מקום בעולמו של האב.
[ומכאן שאלה למעשה: כיצד יכול האדם להתחבר לביטול זה בפועל? הרי האדם תמיד אחוז וכבול במשהו, אף בדיבורו, וכדי להתבטל עליו להיות בטל בדיבור, במחשבה ובכל ענייניו. התשובה: לימוד התניא כל היום. הלומד פעם בשבוע - קשה לו עד מאוד: שעה אחת הוא שומע על ביטול ואלוקות וכמעט נוגע בביטול, אך כעבור חמש דקות הוא כבר בעולם אחר, ורק כעבור שבוע ישוב לכך. אך המבקש להיות בכך תמיד - ייטול את הספר עמו הביתה ויעסוק בו כל היום].
לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת פרק כ"א: דיבורו של האדם יוצא מפיו ונעשה דבר בפני עצמו, מובדל משורשו שהן עשר בחינות הנפש, ואילו דיבורו של הקב"ה אינו מובדל ממנו כלל, שהרי "לית אתר פנוי מיניה". לשון "דיבור" נאמרה כלפי מעלה על דרך משל בלבד, במובן של גילוי - יציאת האור והחיות מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם, ובכך אף נברא ה"זולת". במשל הצייר נוכחנו שאצל הבורא אין הבדל בין פרט קטן לפרט גדול וההבחנה קיימת אצל הצופה בלבד, ובמשל האב המשחק עם ילדיו למדנו שאף שאין הפרטים תופסים מקום כלפי מעלה, הבורא נמצא בהם באמת ובכל עצמותו.
בחלק הבא נמשיך בלשון הפרק ונוסיף בביאור הדברים.