בחלק הקודם למדנו על מצבם של פושעי ישראל, שנקודת החכמה שבנפשם נתונה בגלות בתוך "לבוש שק דקליפה". כעת נדייק בלשון זו עצמה, ונראה מהו הדבר המעורר את היחידה שבנפש ומוציא אותה מגלותה.
מדוע נקט אדמו"ר הזקן דווקא בלשון "לבוש שק", ולא "לבוש" סתם? לבוש רגיל - האדם הלביש את עצמו בו, וביכולתו להחליפו או להסירו בכל עת. ואילו מי שנתון בשק, הכניסוהו לתוכו, ואין הוא יכול להחליט לצאת ממנו; הוא תקוע בו וקשה לו, ואינו מצליח להשתחרר. זהו מצבם של פושעי ישראל: נקודת החכמה שבנפשם תקועה בלבוש שק דקליפה, והדרך להוציאה משם היא כאשר האדם בא לידי ניסיון בקידוש השם, כפי שיבואר בהמשך.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא" - מאותה קליפה עצמה, מלבוש השק, נכנסת בהם רוח שטות. כל חטא הוא שטות: יהודי המוכן למסור את נפשו על קידוש השם, וברגע אחר עושה את ההיפך הגמור - אין זו אלא שטות שאין כמותה, כאדם החפץ לחיות ולפתע קופץ אל תוך האש ונכווה. מי משך אותו אל האש? זוהי רוח השטות הבאה מן הנפש הבהמית.
על כך מביא אדמו"ר הזקן את לשון חז"ל הידועה: "כמאמר רז"ל אין אדם חוטא כו'" - "אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". ראוי לציין כי אדמו"ר הזקן משנה מעט מן הגרסה המוכרת וכותב "אין אדם חוטא", והרבי מציין על כך שיש לחפש בגרסאות שונות של הגמרא, שמא נמצאת שם גרסה כזו.
כדאי להוסיף כאן נקודה מעניינת ממכתב שכתב הרבי בערב חנוכה, עוד לפני הנשיאות, בחיי הרבי הקודם. במכתב הוא לומד הוראה מעניינה של חנוכה: היוונים נכנסו למקדש וטמאו את כל השמנים. שמן מורה על החכמה שבנפש, והיוונים באו בחכמת יוון לטמא את השמן של ישראל. אכן, את כל השמנים הצליחו לטמא, אך את הפך החתום בחותמו של כהן גדול לא הצליחו לטמא. יש לכל אחד ואחד את ה'כהן גדול' שבו - היא היחידה שבנפש, שבה אי אפשר לפגום, והיא נשארת תמיד שלמה ואין ליוונים שליטה בה.
והוסיף שם הרבי משפט מעניין: ישנו בעם ישראל יהודי שהוא ה'כהן גדול' הכללי - הצדיק שבדור. מי ששומר על התקשרותו לראשי אלפי ישראל, אינו זקוק להגיע לידי ניסיון של קידוש השם כדי לעורר את היחידה שבנפשו, אלא החכמה שבנפש יכולה להיות גלויה אצלו באופן קבוע, גם בלי להגיע חלילה לניסיון קשה. הטעם לכך: אצל ה'כהן גדול' נמצא הפך תמיד בשלמותו, והוא הנותן ליהודי את היכולת להתחבר לנקודה זו.
למעשה, כל יהודי מסוגל לעורר את היחידה שבנפשו - אלא שבדרך כלל הדבר מתרחש רק כשבא לידי ניסיון של קידוש השם, ואז אף פושעי ישראל מתעוררים ואומרים "עד כאן". בשאר החטאים, לעומת זאת, קשה לו להתגבר, שכן היצר הרע מבלבל אותו ומכניס בו רוח שטות, שאינה מניחה לו לפתוח את עיניו ולראות שכל עבירה מנתקת אותו מן הקב"ה. אך כאשר הוא מחזק את קשרו לנשיאי ישראל, גם בעבירות קלות יותר, ולאו דווקא בשאלה של קידוש השם, קל לו לומר ליצר הרע: "הפסק! איני רוצה להיכשל, משום שאיני רוצה להתנתק מן הקב"ה". הוא מצליח לעורר את היחידה שבנפש בחיי היום יום, ולא רק באותה נקודת זמן שבה הכול פתוח ממילא. כמובן, הדבר תלוי בחוזק ההתקשרות.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה" - שליטת היצר הרע אינה אלא על ההתפשטות של נקודת החכמה, ולא על הנקודה עצמה. נקודת החכמה צריכה להאיר ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם, ולא תמיד היא מאירה בהם. בכך דומה הדבר לתינוק שנשבה, שאף אצלו אין העניין בגילוי, משום שמעולם לא לימדוהו דבר ואינו יודע מהי יהדותו.
ואף על פי כן, גם אצל תינוק שנשבה, כאשר הדבר נוגע בנקודת החכמה שבנפש - אין חכמות. מסופר בספר תולדות יעקב יוסף, מתלמידי הבעל שם טוב, על ילד יהודי שהתגלגל מילדותו לביתו של פריץ ולא ידע מיהדותו כלל. הוא גדל שם כגוי, ומעולם לא סיפרו לו שהוא יהודי. בהגיעו לגיל מסוים החליט הפריץ, שידע כי הילד יהודי, שהגיעה העת לערוך לו את טקס ההמרה לנצרות. שאל הילד לפשר הדבר, והשיב לו הפריץ: אין זה דבר, עד היום שמך היה פייביש ומחר יהיה שמך איוון, וזה הכול. שאל הילד: מה פירוש ששמי פייביש? אמר לו: סתם היית יהודי, קראו לך פייביש ומחר יקראו לך איוון, ומה זה משנה? תמשיך להתנהג אותו דבר. אמר הילד: לכך איני מוכן, פייביש קראו לי ופייביש יקראו לי. הפריץ כבר הכין את כל המערך והזמין את האנשים, והילד לא הסכים בשום פנים ואופן - וסופו של דבר שמסר את נפשו על קידוש השם למחרת היום. על מה ולמה לא ידע כלל, אלא שנשמתו קלטה שיש כאן מעבר מיהדות להיפוכה, ומסר את נפשו.
ראוי להתעכב על הלשון "פושעי ישראל" - הכוונה למי שעושה במזיד, ואפילו מחלל שבת במזיד. וכיצד מתיישב הדבר עם "רוח שטות"? אין הוא מודע לכך שהדבר אסור ושהוא מנתק אותו מן הקדושה; הוא נתון בתרדמה - ואף על פי כן, המעשה עצמו נעשה בכוונה גמורה. משל למי שלא לימדוהו שבאור אדום יש לעצור: הוא נסע באדום בכוונה גמורה, אף שלא ידע שהדבר אסור, ואי ידיעת החוק אינה פוטרת (אף כי אין ענייני רוחניות דומים לגמרי לדיני החוקים).
וממשיך אדמו"ר הזקן: "אבל שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלקית" - נקודת התמצית של היהודי, שורש החכמה שבנפש - עליו לא שייכת גלות כלל. "הוא במוחין" הוא נשאר במוחין, ואין הוא כהתפשטות היורדת אל הלב, שבו יש חלל ימני וחלל שמאלי והיצר יכול להתגבר עליה. השורש נשאר במוחין "ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש" - אין מצב שנקודת החכמה שבנפש תיכנס לשם.
מה אפוא קורה עם נקודה זו כאשר אדם חוטא ועובר על רצון השם יום, יומיים, עשרים שנה ושלושים שנה? אומר אדמו"ר הזקן: "רק שהיא בבחינת שינה ברשעים". מהו ההבדל בין גלות לשינה?
גלות: האדם עובד למען המחזיק אותו בגלות. כך בהתפשטות החכמה שבנפש - בשכלו, ברגשו, בדיבורו ובכוח המעשה שלו: כשהם בגלות, פירוש הדבר שהוא עושה מה שאין לעשות, מדבר מה שאין לדבר ומרגיש מה שאין להרגיש.
שינה: הישן אינו עושה דבר. נקודת החכמה שבנפש אינה יכולה להתהפך לצד השני ולעבוד עבורו, ולכל היותר היא ישנה - אינה פועלת, אך גם אינה בצד ההפוך.
ובלשונו: "ואינה פועלת פעולתה בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם" - כל עוד האדם שקוע עד למעלה מראשו בתאוות העולם, עושה שטות אחר שטות ונהנה מהן, אין הוא קולט כלל שהוא מתנתק באותה שעה מן הקב"ה, ומשום שאינו קולט - החכמה שבנפש ישנה.
מתי תתעורר משנתה? "אך כשבאים לידי ניסיון בדבר אמונה" - כאשר הניסיון אינו בשבת, בכשרות, בתפילין או בקריאת שמע, אלא בעצם האמונה: שמעמידים אותו לבחירה "או שאתה יהודי, או שאתה חלילה ממיר את דתך". בניסיון כזה אין האדם יכול לומר לעצמו "לא נורא, אמשיך להיות יהודי", שהרי זו בדיוק השאלה. בעבירות אחרות הוא מבלבל את עצמו: לא קראתי קריאת שמע, לא הנחתי תפילין, חיללתי שבת - וכי משום כך איני יהודי? אך בשאלה של אמונה אי אפשר לומר "איני מאמין ואיני יהודי" ובד בבד "יהודי אני"; כאן זה או כן או לא.
"שהיא למעלה מהדעת" אמונה היא למעלה מטעם ודעת, ולכן כשבא האדם לידי ניסיון בעניין של אמונה "ונגעה עד הנפש לבחינת חכמה שבה" - הדבר נוגע ומדגדג בנקודת היהדות שבו ממש, "אזי היא ניעורה משנתה": היחידה שבנפש מתעוררת, וכשהיא מתעוררת היא סוחפת אחריה את המערכת כולה.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על דיוק הלשון "לבוש שק" - לבוש שהאדם תקוע בו ואינו יכול להסירו בעצמו; על רוח השטות הנכנסת מן הקליפה, שבלעדיה אין אדם חוטא; ועל דברי הרבי בעניין פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול - היחידה שבנפש שאין בה פגם, ועל כוחה של ההתקשרות לנשיאי ישראל לעורר אותה גם בחיי היום יום. כמו כן למדנו כי הגלות אינה אלא בהתפשטות החכמה שבנפש, ואילו שורשה ועיקרה נשאר במוחין ואינו מתלבש בלבוש שק דקליפה אלא בבחינת שינה בלבד, עד שבא האדם לידי ניסיון בדבר אמונה - ואז נעורה משנתה.
בחלק הבא נעסוק בהמשך דברי אדמו"ר הזקן בביאור התעוררותה של בחינת החכמה שבנפש בשעת הניסיון.