עצרנו באמצע פרק י"ט, בדף כ"ד עמוד ב' (עמוד 48), בחלקו התחתון של העמוד - בקטע המתחיל במילים "וכן הרשעים ופושעי ישראל", חמש שורות מלמטה. נקדים חזרה קצרה על הנלמד, ונמשיך משם הלאה.
בתחילת פרק י"ח פתח אדמו"ר הזקן ביאור חדש, כיצד "קרוב אליך הדבר מאוד" - כיצד שמירת התורה וקיום המצוות קרובים מאוד לכל יהודי, ואפילו למי ש"אין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא". יסוד הביאור הוא האהבה המסותרת הקיימת בכל יהודי ויהודי, ועליה הקדים אדמו"ר הזקן ארבע שאלות:
מהו שורשה בנפש.
כיצד היא ירושה לכל אחד ואחד מישראל.
מה עניינה - למה היא שואפת, מהו מבוקשה ולאן היא חותרת להגיע.
כיצד כלולה בה גם יראה.
בפרק י"ח נתבארו שתיים מהן: שורש האהבה הוא בחינת החכמה שבנפש; והיותה ירושה - לפי שהאבות הם המרכבה, ולפיכך ניתן לרשת מהם את אהבת השם המסותרת עד סוף כל הדורות. בשאלה השלישית - מה עניינה של אהבה זו - פתח פרק י"ט, ובה עסקנו בשיעור הקודם.
למדנו כי טבע זה נטוע בנשמתו של כל יהודי, כטבעה של להבת הנר החותרת תמיד לעלות למעלה. אף שבעלייתה היא נפרדת מן הפתילה ונכבית, בכל זאת היא מבקשת לעלות, משום שרצונה להיכלל במקורה - יסוד האש שתחת גלגל הירח. כך הנשמה: יש בה חפץ ורצון פנימי להתעלות ולהתחבר לאלוקות ולהיכלל בה לגמרי, אף שאין לה בכך שום טעם ודעת ושום הסבר לעניין.
עוד עמדנו על שני הקצוות: החכמה - "קודש העליון" - עניינה ביטול מוחלט לאלוקות, ומי שמאירה בו החכמה שבנפש, ביטולו לאלוקות הוא מוחלט. ולעומתה הקליפה, שכל עניינה ישות וריחוק מאלוקות, כלשון הקליפה התובעת תמיד לעצמה "הב הב". לפיכך מי שאין אצלו גילוי החכמה נקרא "מת", כלשון הכתוב "ימותו ולא בחכמה".
כאן עולה השאלה: מה בדבר יהודי הנמצא במצב של רשע ופושע ישראל? הרי אף הוא בן אברהם יצחק ויעקב, וירושה זו שייכת לכל אחד ואחד מישראל, ואם כן קיימת בו אותה נקודה שבנפש - היחידה שבנפש, שמצד טבעה מבקש היהודי למסור את נפשו לבורא. כיצד, אם כן, מתיישב הדבר עם היותו רשע ופושע ישראל? האם אבדה ממנו נקודה זו? והרי זהו דבר מהותי, העובר בירושה מאב לבן עד סוף כל הדורות, ואי אפשר לאבדו כלל.
יתרה מזו: הגמרא אומרת שהרשעים בחייהם קרויים מתים, בעוד שתואר "מת" נאמר על כוח הקליפה והטומאה, כמו שנאמר "ימותו ולא בחכמה". ואם יש ברשע חכמה שבנפש - מדוע הוא קרוי "מת"?
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם" - מדובר במי שעדיין לא הגיע לניסיון של קידוש השם. בניסיונות אחרים כבר נתנסה ונכשל: להניח תפילין או לא להניח, לקרוא קריאת שמע או לא לקרוא, להסתכל במקום פלוני או לא להסתכל; אך לניסיון של קידוש השם עדיין לא הגיע.
הביאור לכך נעוץ בהבחנה שבין שורש החכמה שבנפש ובין התפשטותה. בפרק י"ח הובא הלשון "החכמה תחיה בעליה": נקודת החכמה אמורה להחיות את כל הכוחות, האיברים והחושים, עד שכל האדם כולו יהיה בטל לבורא עולם. אמנם ההתפשטות הזו עלולה להיות בהעלם והסתר - הכוחות, הרגשות והמחשבות נתונים בגלות אצל הצד השלילי, ומתוך כך הוא חוטא ונקרא פושע ישראל. אך נקודת החכמה עצמה אינה הולכת לאיבוד לעולם.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כי בחינת החכמה שבנפש האלקית עם ניצוץ אלקות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, הם בבחינת גלות בגופם בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב, המולכת ומושלת בגופם" - הגלות אינה אצל זולתו אלא אצלו עצמו: הנפש הבהמית שבו, מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב, היא שהכניסה את החכמה שבנפש לגלות.
ושני ביטויים כאן, "המולכת" ו"מושלת", ובהם שתי דרגות ברשעים:
מלוכה - מתוך רצון, כלשון התפילה "מלכותו ברצון קיבלו עליהם".
ממשלה - בעל כורחו.
אך בין כך ובין כך, נקודת החכמה שבנפש נתונה בגלות, וזהו "בסוד גלות השכינה כנ"ל" שנתבאר כבר לעיל בפרק י"ז: יש גלות השכינה הכללית - גלותו של עם ישראל כולו, ויש גלות פרטית שבכל אחד ואחד, שהניצוץ האלוקי שבו נמצא בגלות.
מכאן מובן גם מדוע נקראת אהבה זו "מסותרת". לכאורה שני המושגים אינם עולים בקנה אחד: אם אוהב - צריך הדבר להיראות; ואם מוסתר - סימן שאינו אוהב, שהרי אין דבר כזה "אוהב מוסתר". והביאור: האהבה עצמה קיימת בכל תוקפה, אלא שההסתר בא מגורם חיצוני - מן הנפש הבהמית ומן היצר הרע שבו, המכסים עליה.
וזהו לשון אדמו"ר הזקן, שאהבה זו שבנפש האלוקית - "שרצונה וחפצה לדבוק בה' חיי החיים ברוך הוא" עד כדי מסירות נפש - נקראת בשם "אהבה מסותרת", לפי שהיא "מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה".
לבוש שק זה קיים אצל פושעי ישראל דווקא. יהודי שומר תורה ומצוות - אין אהבתו מכוסה, והיא פועלת אצלו בגלוי. אך מי שנקרא פושע ישראל, שעובר על כל התורה כולה ואינו מתרגש מדבר - יהדותו לא נפגמה והנקודה שבנפשו קיימת בו כשהייתה, אלא שכרגע היא מלובשת בלבוש שק. "אף על פי שחטא, ישראל הוא": נקודת החכמה שבנפש נשארת בכל עוצמתה ואינה נפגמת לעולם, וכל השאלה היא רק עד כמה משתלטת עליה הנפש הבהמית ומכסה אותה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף ברשעים ובפושעי ישראל קיימת בחינת החכמה שבנפש והניצוץ האלוקי המלובש בה, אלא שהם נתונים בגלות בגופם ובנפשם הבהמית, מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב המולכת ומושלת - ב'מלוכה' שברצון או ב'ממשלה' שבעל כורחו - וזהו סוד גלות השכינה שנתבאר בפרק י"ז. עמדנו על ההבחנה שבין שורש החכמה, שאינו הולך לאיבוד לעולם, ובין התפשטותה לכוחות ולאיברים, שעליה שייך העלם והסתר; ומכאן הלשון "אהבה מסותרת" - אהבה שלמה בתוקפה, שרצונה לדבוק בה' עד מסירות נפש, אלא שהיא מכוסה בלבוש שק דקליפה.
בחלק הבא נראה כיצד, בבוא היהודי לידי נקודת החיכוך של ניסיון קידוש השם, מתעוררת אותה נקודה פנימית ופורצת את לבוש השק המכסה עליה.