בחלק הקודם עמדנו על כך שאין האהבה המסותרת תלויה בציווי האב לבנו ובלימודו. שהרי אילו כך היה הדבר, הבן שנצטווה ולמד היה יודע, ואילו הבן שלא נצטווה לא היה יודע. אדמו"ר הזקן נוקט לשון "בלב כללות ישראל" - האהבה מצויה בליבו של כל אחד ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה. אף יהודי שנולד בקצה העולם ואינו יודע כלל שהוא בנם של אברהם יצחק ויעקב - גם לו יש אותה. עליו לדעת רק דבר אחד: שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, ושקיבל אותה בירושה.
שכן ירושה אינה מצריכה מן היורש מאומה. תינוק בן יומו שאביו היה עשיר מופלג ונפטר - התינוק אינו יודע דבר, ואף על פי כן הוא עשיר כבר עתה: קיבל הון בירושה מבלי שעשה דבר. תנאי אחד בלבד נדרש מן היורש - להיות יורש, וזה הכל. כך כל יהודי הוא בגדר יורש, והמורישים הם אבותינו, שהורישו לנו אהבה זו.
השאלה הרביעית: "ואיך נכלל בה גם דחילו?" הלשון הנקוטה תמיד היא "אהבה מסותרת", ואילו אנו מבקשים שלכל יהודי תהיה גם יראת שמיים. שהרי אם תהיה לו אהבה בלבד, האהבה תדחוף אותו לקיום מצוות עשה, וצריך שתהיה לו גם יראה - כלומר, מוכרח שאצל כל יהודי תימצא גם יראה. אך כיצד נקראת ירושה זו בשם "אהבה"? אהבה ויראה הן שתי תכונות נפש הפוכות לגמרי. כיצד ייתכן שבתוך אותה אהבה, בתוך הירושה שהעבירו לנו אבותינו, נכללה גם יראה? וכי פתאום עשו האהבה והיראה שלום ביניהן ונעשו רגש אחד?
ארבע שאלות הן, וכל אחת מהן שאלה חזקה בפני עצמה:
היכן מושרשת אהבה זו בנפש?
מה עניינה - מהו מבוקשה ושאיפתה של אהבה זו?
כיצד אפשר בכלל לרשת אהבה?
כיצד נכללת בתוך אהבה כזו גם יראה?
בכל אלה בא הפרק לבאר את הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד", ובמיוחד את תיבת "מאוד": הדבר מצוי בתוכו של כל אחד ואחד, ואין צורך אלא להסיר קליפה מסוימת - והוא שם [פסוק זה נאמר על ידי משה רבנו לכל יהודי לאחר מתן תורה, בסוף ספר דברים].
בפרק זה יבואו התשובות לשאלה הראשונה ולשאלה השלישית: היכן שורשה של האהבה, וכיצד היא ירושה. ואילו "מה עניינה" ו"איך נכלל בה גם דחילו" יתבארו בפרק הבא. גם כאן פותח אדמו"ר הזקן שלא כסדר השאלות, ומתחיל דווקא בשאלה השלישית - כיצד היא ירושה - שכן תשובה זו היא תשובת המפתח להבנת כל השאלות הבאות, ואף להבנת הטעם שהדבר קרוב מאוד.
התשובה פשוטה בתכלית: "והענין, כי האבות הן הן המרכבה". משנבין את המושג "מרכבה", ונדע שאברהם יצחק ויעקב היו בדרגת מרכבה, נבין כיצד אפשר לרשת מהם אהבה. [ידוע שארבעה הם רגלי המרכבה - אברהם, יצחק, יעקב ודוד - וכאן מדובר בשלושת הראשונים].
לשון "מרכבה" אינה חידושו של התניא, אלא מקורה במדרש, שדרש כן מלשונות הפסוקים:
אצל אברהם אבינו, לאחר שסיים הקב"ה לדבר עמו, נאמר: "ויכל לדבר איתו ויעל אלוקים מעל אברהם" - התורה מדברת בדרך משל, אך בחרה לתת לחיבור שבין דברי ה' לאברהם את הדימוי של מי שנמצא כביכול מעליו, כרוכב היושב על מרכבתו.
אצל יעקב אבינו נאמר באותה לשון: "ויעל מעליו אלוקים במקום אשר דיבר איתו", וכן "והנה ה' ניצב עליו".
לשונות אלו דומות ללשון הנאמרת במרכבה העליונה שראה יחזקאל (בפרק הראשון של ספר יחזקאל): "ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה". לשון "עליו" לקוחה מן המרכבה, ומשנאמרה על האבות אותה לשון, אומר המדרש בקצרה שהאבות היו כמרכבה.
מהו פירושו של המינוח "מרכבה"?
מרכבה פירושה רמת ביטול מוחלט, עד שהביטול חדר כביכול ל"גנים" שלהם. להבנת הדבר יש להבחין בין רכיבה על סוס לבין נסיעה ברכב:
הסוס: הרוכב מוליך אותו לאן שהוא מוביל - מושך ימינה, והסוס הולך ימינה; מושך שמאלה, והסוס הולך שמאלה. אך אם ירפה מן המושכות ויסתפק בריכוז מחשבתי "אני רוצה ימינה" - לא ילך הסוס ימינה, שכן יש לו רצונות משלו, וילך לאן שהוא רוצה [רק על סוסו של הבעל שם טוב מסופר שהלך בדיוק לאן שרצה הבעל שם טוב]. נמצא שכאשר הרוכב מושך בו, הוא מתגבר על רצון הסוס וגורם לו לבטל את רצונו מפני רצון הרוכב. זו רמת ביטול גבוהה, בדוגמת לשון פרקי אבות "בטל רצונך מפני רצונו", אך עדיין יש לו רצון משלו והוא מבטלו.
הרכב: היושב ברכב אינו נזקק לכך כלל, שכן לרכב אין רצון משלו: אם תזיז אותו - יזוז, ואם לא תזיז אותו - לא יזוז. אין מציאות שהרכב נוסע לאן שהוא רוצה. ביטולו לרוכב הוא טוטאלי, בלא רצון עצמי כלל - רמת ביטול גבוהה הרבה יותר מזו של הסוס.
אבותינו הקדושים היו מרכבה: רמת התבטלותם לבורא עולם הייתה בדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, וביטול זה חדר ל"גנים" שלהם ונעשה חלק מהותי מהם ממש. ומשנעשו כאלה, מחויב המציאות שכל הבאים מהם יקבלו גנים אלו.
אלפי שנים חלפו מאז אדם הראשון ועד ימינו, וכל הנולדים ממנו - בן אחר בן, וכל העולם כולו - נראים אותו הדבר: שתי עיניים, שתי ידיים, שתי רגליים, ראש וגוף, אותו מבנה בדיוק. מעולם לא נולד בהיסטוריה מאיש ואישה יצור אחר. כיצד משתמרת אותה צורה במדויק לאורך כל כך הרבה שנים? משום שגופו של אדם הראשון ומבנה זה הם חלק מהותי ממנו, זהו הוא עצמו, ודבר מהותי עובר עד סוף כל הדורות.
על דרך זה בקו הרוחני: התחברותם של אברהם יצחק ויעקב לאלוקות הייתה כה עמוקה, חזקה ועוצמתית, עד שנעשתה אצלם מהות. אין זה דומה למשל שהזכרנו קודם, על מי שאוהב את שכנו - שאין כל ראיה שנינו יאהב את אותו שכן, שהרי אהבה זו אינה מהותו: הוא יצר אותה, והיום הוא אוהבו ומחר אולי לא ירצה בו. אך אצל האבות נעשתה אהבת השם מהותם ממש, ומשזו מהותם, הרי זה כדבר גנטי בשפת ימינו, העובר עד סוף כל הדורות. לא שייך שמי מצאצאיהם לא יקבל את אותה נקודת נשמה שהייתה לאברהם אבינו.
[בשיעור הועלה שאין הכרח שתכונה ומידה יעברו מאב לבניו: יכולים להיות לאב שני בנים שונים זה מזה, ומידה טובה שהייתה באב אינה עוברת בהכרח. ואף להיפך מצינו, שאותם שלא קידמו בלחם ובמים אין מקבלים אותם עד סוף הדורות, ושם הדבר בא כעונש - ואין זה מחויב המציאות שכל אחד עד סוף הדורות יהיה כאבותיו. ואילו כאן אנו אומרים שאברהם אבינו מעביר לכל בניו עד סוף כל הדורות נשמה אלוקית: יהודי שנולד מאה דורות לאחר אברהם אבינו יש לו נשמה, ואותה קיבל מאביו. בוודאי יש כאן התערבות של הקב"ה, שהוא שותף במציאותו של האדם ויצר מצב שהעברה כזו אפשרית, אך עדיין יש לדבר הסבר מצד האבות עצמם].
ומכאן עולה השאלה: מדוע דווקא מאברהם יצחק ויעקב? אם נאמר שזהו עניין אלוקי בלבד, מדוע לא בא הדבר מאדם הראשון, שאף הוא היה נשמה כללית של כולם? מדוע מתחילה הירושה דווקא מאברהם אבינו?
לסיכום: בחלק זה עמדנו על ארבע השאלות באהבה המסותרת - היכן שורשה בנפש, מה עניינה, כיצד היא ירושה, וכיצד נכללת בה גם היראה - ולמדנו את תשובתו של אדמו"ר הזקן לשאלת הירושה: "כי האבות הן הן המרכבה". ביארנו את מקורו של המושג במדרש ואת פירושו - ביטול מוחלט שאין עמו רצון עצמי כלל, בשונה מן הסוס המבטל את רצונו מפני רצון רוכבו - וראינו שביטולם של האבות חדר למהותם ממש, ולפיכך הוא עובר בירושה לכל צאצאיהם עד סוף כל הדורות, כשם שצורת גופו של אדם הראשון עוברת לכל הדורות.
בחלק הבא נעסוק בשאלה שנותרה פתוחה: מדוע מתחילה ירושה זו דווקא מאברהם אבינו ולא מאדם הראשון.