הגענו לפרק י"ח בליקוטי אמרים שבספר התניא. הפרק נמצא בדף כ"ג עמוד ב' (עמוד 46). כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, החל מפרק י"ח פותח אדמו"ר הזקן בסדר חדש: כיצד יכול יהודי להגיע לעבודת השם בצורה מוצלחת. כדי להבין מהו החידוש שבסדר זה, נסקור בתמציתיות את שלמדנו בפרקים הקודמים ומה משתנה מכאן ואילך.
כשדיבר אדמו"ר הזקן על הבינוני ועל מהותו המיוחדת, הדגיש פעמים רבות שקיום התורה והמצוות שלו לא יהיה יבש, אלא מלווה ומלא ברגש - אהבת השם ויראת השם:
פרקים ג-ד: אהבת השם היא הבסיס הנותן ליהודי לקיים את מצוות העשה, ויראת שמיים היא הבסיס הנותן לו את היכולת להיזהר ולא להיכשל במצוות לא תעשה. נמצא שלקיום נכון ואמיתי של תורה ומצוות מוכרח שיהיה רגש.
פרק ט"ז: התורה והמצוות שיהודי עושה מתוך רגש - הוא מרומם אותן למעלה; ואילו כשנעשות ללא רגש, הן נשארות למטה.
פרק י"ז: יהודי שאינו מסוגל להגיע לרגש מורגש ממש בלב, ומאידך הרגש הוא דבר חשוב ביותר - חידש אדמו"ר הזקן את עניין "ובלבבך לעשותו": רגש הנמצא ב'תעלומות הלב', לא רגש מורגש ממש אלא כעין החלטה שיאה, נכון וראוי לעשות כך וכך, וכל זה עדיין בעולם הלב והרגש.
אלא שכדי להגיע לכך חייבים להתבונן בגדולת השם, שכן אי אפשר להגיע לרגש בלא שכל - המוח פועל על הלב. וכדי להתבונן בגדולת השם ולדעת את השם, נדרשים כמה תנאים הכרחיים, שבלעדיהם לא יגיע האדם לרגש:
ידע: עליו ללמוד הרבה, כדי שיהיה לו חומר ויידע במה להתבונן. אין הוא יכול להיות בור ועם הארץ שאינו יודע דבר, ולומר שיצליח לעורר רגש.
כישרון ההתבוננות: לאחר שלמד וידע, אין די בכך - צריך שיהיה מסוגל להתבונן במה שהוא יודע.
הורדת ההתבוננות אל הלב: שההתבוננות לא תישאר תקועה במוח, אלא תחדור, תרד ותחלחל אל הלב.
תהליך זה אינו פשוט, ונקודות רבות עלולות להפריע בו. מבואר בחסידות שבין המוח ללב מפריד 'מיצר הגרון': כשם שבגשמיות הגרון צר, כך ברוחניות ישנו צינור דק שהמעבר דרכו אינו פשוט, ויש בו מניעות ועיכובים. מיצר זה הוא בבחינת 'מצרים', ובחסידות מבואר שישנם בו שרי מצרים המוזכרים בתורה - שר האופים, שר המשקים ושר הטבחים - והם המניעות והעיכובים המפריעים לאדם להחדיר את הדברים אל לבו: שקיעתו בענייני העולם, חשיבות העולם בעיניו ותאוותיו הנוגעות לו, ומחיצה זו קשה מאוד לשוברה.
נוסף על השרים ישנו 'פרעה', שהוא אותיות 'העורף' - העומד מן הצד האחורי ואינו נותן לעניינים לחדור פנימה. ואף לאחר שהצליח האדם לצאת ממצרים, ממתין לו עמלק המקרר: 'נכון, הבנת - אבל מי אומר שכך בדיוק?'. נמצא שעליו לעבור מחשבות, קשיים ומכשולים רבים כל כך עד שיגיע לגאולה, כלומר לרגש ולהתעוררות. "מן המיצר קראתי" - האדם נמצא במיצר, וקשה לו מאוד.
ממילא, כל מה שנתבאר בפרקים הקודמים - שהאדם יכול להתבונן, להתרגש ולהגיע למה שצריך - נכון הוא, אך לא כל אחד מסוגל לכך: נדרש ידע, נדרש כישרון, ונדרשת יכולת להתמודד עם כל ההפרעות. ומי שהצליח לעבור את כל אלה - הרי הוא אחד ממאה.
ומה אומר הפסוק שעליו מבוסס כל ספר התניא? "כי קרוב אליך הדבר מאוד". אילו היה נאמר "כי קרוב אליך הדבר" בלבד, היה מקום לומר שהדבר קרוב, אך יש לעבור כמה תהליכים עד שמגיעים אליו. אולם המילה "מאוד", שהתורה מדגישה כאן, מלמדת שאין שום מניעות ועיכובים: גם מי שאין לו ידע משום שלא למד - יכול להגיע לזה; גם מי שיש לו ידע אך אין לו הכישרון להוריד אותו להתבוננות - יכול להגיע לזה; וגם מי שכל המניעות והעיכובים עומדים בדרכו - שר האופים, שר הטבחים ושר המשקים, פרעה ועמלק - גם הוא יכול להגיע לזה, לאהבת השם וליראת השם. השאלה היא כיצד.
כאן נפתח דף חדש. כל מה שלמדנו עד עתה שייך אולי ליחידי סגולה, לאנשים מיוחדים; ומי אומר שכל אחד יוכל להגיע לזה? פרק י"ח בא לתת עידוד לכל אחד ואחד: יהיו נתוני הסף שעמם הוא מגיע אשר יהיו - הוא יכול להגיע לזה. כל מי שחי, כל אחד.
ניגש ללשון הפרק:
"ולתוספת ביאור באר היטב מלת מאד שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד" - יש להוסיף כאן ביאור טוב במילה "מאוד", שהיא המילה הבעייתית מבחינתנו: כיצד ניתן לומר שהדבר קרוב כל כך?
"צריך לידע נאמנה" - לדעת באופן ברור ואמיתי, ללא שום ספק בדבר, "כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה'" - שאינו יודע הרבה. שהרי כדי להגיע לרגש צריך להתבונן, וכדי להתבונן צריכה להיות לו ידיעה רחבה בידיעת השם, וזה אינו יודע אלא מעט, בקושי למד ובקושי מכיר כמה מושגים. זהו החיסרון הראשון.
"ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו" - זהו חיסרון נוסף. ואין הכוונה שאין לו לב גשמי - בבדיקה יימצא לו דופק - אלא שאין לו היכולת להפעיל את הלב, וקשה לו להחדיר את הדברים אל תוכו, שכן ההורדה מן המוח אל הלב היא עבודה קשה מאוד. "להוליד ממנה דחילו ורחימו" - להוליד בלב רגש של יראת שמיים או של אהבת השם; ולאהבת השם נדרשת התבוננות מסוג אחד, וליראת השם התבוננות מסוג אחר, ולשם כך דרושים ידע רב, גישה וכיוונה נפשית לדבר.
"אפילו במוחו ותבונתו לבד" - ואפילו מה שלמדנו בפרק י"ז, שמי שאינו מגיע לרגש פעיל בלב תהיה לו לכל הפחות ההסכמה השכלית שכך ראוי ונכון - אפילו זאת קשה לו.
"אף על פי כן קרוב אליו הדבר מאד" - הפסוק אינו אומר "קרוב אליך הדבר" סתם, אלא "קרוב אליך הדבר מאוד", ובמה? "בפיך ובלבבך לעשותו" - להגיע לקיום בדיבור, במחשבה ובלב וגם במעשה.
"לשמור ולעשות כל מצות התורה ותלמוד תורה כנגד כולן" - "לשמור" כולל את מצוות הלא תעשה, לשמור ולא להיכשל; "ולעשות" - לקיים את כל מצוות העשה; ותלמוד תורה כנגד כולן, שהוא הדבר הקשה ביותר, ואף אליו כל אחד מסוגל להגיע.
"בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו" - "בלבבו ממש", ולא כפי שדובר בפרק י"ז שהוא רגש שבתעלומות הלב בלבד; הוא יכול להגיע ללב ממש, מעומק הלב באמת לאמיתו, וגם ליראה וגם לאהבה.
נמצא שאדמו"ר הזקן מרומם את האדם לרף גבוה ביותר - קיום מעשי, דיבור, תלמוד תורה, אהבת השם ויראת השם - ואף שדעתו קצרה ואין לו לב להבין. כיצד ייתכן הדבר? היכן הכפתור שלוחצים עליו והרגש מתעורר? כאן הגיע המקום לבאר את הנקודה שהזכרנו פעמים רבות, ומכאן ואילך נדבר בה בהרחבה.
"שהיא אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל שהיא ירושה לנו מאבותינו" אדמו"ר הזקן מגלה שיש דבר הנקרא 'אהבה מסותרת שבלב כללות ישראל'. יש להבחין בין סוג האהבה שדובר בו עד כה לבין סוג האהבה שעליו מדובר מכאן ואילך:
אהבה שהאדם יוצר: כדי ליצור אהבה צריך לחשוב, להתרכז ולהפעיל את המערכת, וזו עבודה נפשית קשה מאוד. יצירת רגש של אהבה היא סוג אחד של עבודה, ויצירת רגש של יראה היא סוג אחר. הרמה שאליה מגיע כל אחד שונה: אותו טקסט התבוננות עצמו יוביל את זה לאהבה אחת ואת זה לאהבה אחרת, הכול לפי נתוניו - מה שקיבל מהוריו וממעשיו ביום-יום. נתונים רבים גורמים לאדם להיות זך יותר או גס יותר, אך הכול תוצאה של עבודה.
אהבה מסותרת: אהבה הקיימת אצל כל אחד ואחד בלא עבודה כלל. אין זו אהבה שהאדם יוצר, אלא אהבה הקיימת בתוכו, שנכנסה בו עם לידתו כיהודי.
[אף 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם' המוזכרות בשולחן ערוך הן אהבות הבאות כתוצאה מהתבוננות, ויש בהן רמות ודרגות; האהבה המסותרת היא עניין אחר לגמרי - היא קיימת באדם ואין הוא צריך ליצור אותה. אף ילד יהודי שגדל בניכר ואינו יודע דבר - אהבה זו קיימת אצלו].
מהיכן היא קיימת? על כך אומר אדמו"ר הזקן מילה אחת שיש להבינה: ירושה. קיבלנו אותה בירושה מאבותינו, מאברהם יצחק ויעקב, וירושה זו עוברת לכל אחד ואחד מבניהם.
אלא שאלו מילים גבוהות הטעונות ביאור, ולפיכך מקדים אדמו"ר הזקן: "רק שצריך לבאר ולהקדים תחלה באר היטב" - יש לבאר היטב ארבעה דברים שאינם מובנים, שכן קשה מאוד אפילו לעכל את המושג 'אהבה מסותרת'. בפרק זה עצמו יבאר רק שניים מתוך ארבעת העניינים, ואף לא לפי סדרם:
"שרש אהבה זו": היכן היא מושרשת? באיזה מקום בנפש היא נמצאת? על איזה חלק בנפש ניתן להצביע ולומר שהוא הכלי לאהבה זו?
"ועניינה": לכל אהבה, ובכלל לכל רגש, יש מבוקש - לאן היא שואפת, לאיזה כיוון היא מובילה את האדם ומהו יעדה. יש שמבוקשו להתחבר לבורא עולם בתוך המסגרת היומיומית שלו - המשפחה, העבודה, הטבע והגוף; ויש שמבוקשו כלות הנפש, לברוח מן הכול ולשכוח מן העולם. ומאחר שאהבה זו נמצאת בלב כללות ישראל וכל יהודי קיבל אותה, ואין הדבר תלוי בו - יש לשאול: מה בדיוק נתנו לו? מה תוכנה של האהבה שהורישו לנו אבותינו הקדושים? [כשהאדם יוצר את האהבה, כל אחד יוצר דבר אחר; אך מה שניתן בירושה אינו תלוי במקבל. ואף שהעוצמה יכולה להיות שונה אצל אנשים שונים, היעד והכיוון אחד הם - כמשל הנוסע לתל אביב: זה נוסע במהירות מאה ושישים, זה בשמונים וזה הולך ברגל, אך הכיוון אחד].
"ואיך היא ירושה לנו": כיצד ניתן לרשת אהבה?
שאלה שלישית זו מעניינת במיוחד. על דרך משל: אב ובן, יעקב וראובן. יעקב אוהב מאוד את שכנו - משום שהשכן היטיב עמו, משום שהוא אדם חביב, ואלף ואחת סיבות. נולד לו בן, ראובן: האם מחויב המציאות שגם ראובן יאהב את שכנו של אביו? ונכדו? והנין כלל אינו יודע שקיים שכן כזה, ומעולם לא שמע עליו.
כך אברהם אבינו אהב את הקב"ה. כיצד הגיע לאהבה זו? המדרש מספר שאברהם החל לשוטט ולחפש מי ברא את העולם ומי יצר את כל אלה, "מה רבו מעשיך ה'"; הוא למד, חקר והבין, וזה עורר אותו לאהבת השם, עד שהיה מוכן אף למסור את נפשו על בורא עולם. האם מחויב המציאות שבנו, נכדו ונינו - וכעבור אלף שנה ומאה דורות - יאהבו את אותו בורא עולם? אברהם אהב אותו משום שלמד על כך, ואילו נינו לא שמע עליו.
תכונות אמנם אפשר לרשת, ואף זה אינו מחויב המציאות: אם האב הוא בתכונתו איש טוב, יש סיכוי טוב שגם בנו ייטה להיות איש טוב, שכן זו תכונה. אך אהבה למישהו מסוים אינה תכונה, אלא דבר שהאדם פיתח בעצמו. אברהם לא נולד עם אהבה לבורא עולם, אלא - כפי שעולה מסיפורי התורה - יצר אותה בעבודתו; ואם עבודה היא, כיצד ייתכן שנכדו ונינו יקבלו אותה?
אפשר כמובן לומר דברים באותיות גבוהות ולסגור את העניין: "אמרנו ירושה, אמרנו קיבלנו". אך השאלה היא האם יש לכך גם הסבר. ירושה פירושה שהדבר עובר, שזהו רכוש העובר מאב לבן - וכיצד עובר דבר שהאב הראשון עמל עליו? זוהי השאלה השלישית.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על החידוש שבפרק י"ח. עד כה התבאר שהדרך אל הרגש עוברת בידע, בכישרון ההתבוננות ובהורדת הדברים מן המוח אל הלב - דרך המלווה במניעות ובעיכובים, ואינה נחלת הכול. אולם מדיוק המילה "מאוד" שבפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" למדנו שאין שום מניעה ועיכוב: אף מי שדעתו קצרה בידיעת השם ואין לו לב להבין בגדולת אין סוף ברוך הוא, יכול לשמור ולעשות את כל מצוות התורה, ותלמוד תורה כנגד כולן, בפיו ובלבבו ממש, מעומקא דליבא באמת לאמיתו בדחילו ורחימו. הטעם לכך הוא האהבה המסותרת שבלב כללות ישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו - ועליה הקדים אדמו"ר הזקן ארבעה עניינים הטעונים ביאור, ומהם עמדנו על שורש האהבה, עניינה, וכיצד היא ירושה לנו מאבותינו.
בחלק הבא נעסוק בביאורן של שאלות אלו ובהבנת מהותה של האהבה המסותרת.