בחלק הקודם למדנו על האדם המתבונן בגדולת השם ואינו מצליח להגיע לרגש גלוי. בחלק זה נראה מה מחדש אדמו"ר הזקן באדם כזה: שאף שלא הגיע לאהבה בהתגלות, די בנטיית הלב שהגיע אליה כדי לתת חיות למעשיו, ונלמד את ההגהה שבה מבאר אדמו"ר הזקן מדוע יש שאינם מסוגלים כלל להגיע לרגש גלוי.
נניח מקרה של אדם הלומד ומתבונן בגדולת השם ובאהבתו, ואינו מצליח להגיע להתרגשות. השכל אומר לו שיש בדבר ממש, שכך אכן ראוי להיות ושנכון לקיים תורה ומצוות; אך אין הוא חש את ההתלהבות המתוארת בספרים, ולכלל "ואהבת את ה' אלוקיך" לא הגיע - אך הוא כבר נמשך לכיוון מסוים ואומר לעצמו: יאה ונכון לעשות כן. לנטייה זו קורא אדמו"ר הזקן סוג מסוים של רגש: אינו גלוי ואין בו ליבוי פעיל, ואף על פי כן היא מספקת כדי לתת חיות למעשה. אדם העושה את המעשה לאחר שהגיע למסקנה שכלית שכך יאה ונכון - יש במעשהו חיות.
לשון אדמו"ר הזקן: "דהיינו שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ברוך הוא" - יש לדייק בלשון "הלב מבין": ממתי הלב מבין? הלב מרגיש! אלא שכאן נעשה הלב שותף לעולם השכל, והוא כבר נוטה לכיוון מסוים ואומר שכך ראוי להיות - לא ברגש חזק, אך בנטייה לכל הפחות.
ומה הוא מבין? "דכולא קמיה כלא חשיב ממש" - שכל הבריאה כאין ואפס כלפי הקב"ה. זוהי הבנה שכלית שניתן להגיע אליה על פי סדר התבוננות מסודר. ומכיוון שכך, "אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו" - יאה ונכון שכל הבריאה כולה תתבטל אליו, כלשון "כל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחווה". ולא זו בלבד, אלא "וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו" - גם על עצמו הוא אומר שכך יאה ונכון: להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה. הוא מבין שזו הגישה וזה הכיוון, אף שלאהבה עצמה לא הצליח להגיע. מסקנה זו, שיאה ונכון לנהוג כך, היא הסף המרבי שאליו הוא מגיע.
מדוע אין הוא מגיע למעלה מזה, על כך מבאר אדמו"ר הזקן בהגהה שבסוגריים שאין הדבר נובע מכך שלא התבונן די הצורך, ואף לא מכך שלא ניתן לו החומר המתאים, אלא מפני שנפשו היא מבחינה כזו שאינה מסוגלת ליותר מזה: "והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונפש רוח נשמה שלו" אותו יהודי שאינו מצליח לעורר רגש גלוי - "מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחי' לידה והתגלות כידוע לי"ח".
כפי שלמדנו בפרק ג', עשרת כוחות הנפש שבאדם משתלשלים מעשר הספירות העליונות, וכל הנשמות היורדות לעולם הזה עוברות דרכן. והנה, כשם שבגשמיות יש תינוק שכבר יצא לאוויר העולם ויש עובר הנמצא עדיין בבטן אמו, וכשם שברגש יש רגש גלוי ויש רגש שנותר כעובר בהעלם - כך גם בספירות העליונות: יש ספירות שיצאו לכלל גילוי, ויש הנמצאות עדיין בהעלם, כביכול בתוך המוחין, בתוך חכמה בינה ודעת.
נשמות שגילוין בא מן המידות כפי שהן בגילוי - כשיתבוננו בגדולת השם יצליחו להגיע גם לרגש גלוי. ואילו נשמות שנאצלו ובאו מן המידות כפי שהן עדיין בהעלם ובהסתר - לא יגיעו לרגש גלוי. אין מאשימים אותן בכך: כך נבראו, וזו עובדה. ומצד עצמה זוהי דרגה אלוקית גבוהה מאוד, שהרי מקורה בדרגה שבהעלם.
[ואף על פי כן אין בכך פטור מן העבודה: האהבה המסותרת ניתנה לכל יהודי כדי שיעבוד בה את קונו, והיא מצויה בו בפנימיותו - שהרי את עצמו אדם אוהב תמיד. אם אין הוא עמל בשכלו כדי להגיע אל האהבה הקיימת ומוסתרת בו ולהביאה לידי ביטוי באהבת השם - הרי זה בבחינת גזל. אין הקב"ה נותן לכל אחד באותה מידה, אך כל אחד נדרש למצות את הפוטנציאל שניתן לו].
ישנן כמה רמות ביראת שמיים:
הרמה הבסיסית - ברמת הנפש: החלטה לקבל על עצמו עול מלכות שמיים, בין שהוא מבין ובין שאינו מבין, בין שהוא מרגיש ובין שאינו מרגיש, אלא עושה משום שהוא ירא. לרמה זו כל אחד יכול וחייב להגיע.
רמה גבוהה יותר: לא רק החלטה מתוך קבלת עול, אלא שהוא גם מבין ומרגיש במידת מה שכך נכון לעשות.
רמה גבוהה עוד יותר: שהוא ירא כפשוטו - כתחושת היראה הממשית העולה באדם בימי התשובה.
כל אחד חייב להגיע ליראת שמיים, אך לאיזו רמה יהיה מסוגל להגיע - תלוי בנתונים שניתנו לו. משל לדבר: רכב שהתאוצה המרבית שלו היא כך וכך, אינו יכול להתחרות ברכב שתאוצתו גבוהה יותר. אף אם ילחץ על דוושת הגז עד הסוף, לא יגיע למהירות שאליה מגיע חברו - ואף אין נדרש ממנו להגיע אליה, אלא למקסימום שהוא עצמו מסוגל לו. כך אומר כאן אדמו"ר הזקן: נפשו של האדם נוצרה מלכתחילה עם מקסימום מסוים - יש המסוגל להגיע לרגש פעיל וגלוי, ויש שאינו מסוגל.
ראוי להדגיש: אין אדמו"ר הזקן בא כאן להרגיע את האדם בעניין שכרו - אין זו הנקודה כלל, והשכר אינו הבעיה. השאלה היא אחרת: מאחר שהרגש הוא לכאורה חיוני כדי להפריח את המעשה ולרוממו, אם לא אצליח להגיע לרגש - כיצד יתרומם מעשי, והאם חסר משהו בעבודת השם שלי? על כך משיב אדמו"ר הזקן: גם אם הגעת לכל היותר לדרגה שבה אתה אומר "יאה ונכון" - זהו סוג רגש מזערי, אך הוא הרגש שלך, והוא זה שיפעיל את המנוע וירומם את מעשיך, והוא כשר לחלוטין.
ולזה כל אחד מגיע: כל מי ששומע את העניינים הנכונים מגיע בתוך תוכו לכלל החלטה שכלית, בשילוב עם מעט רגש - כדאי לעשות זאת, נכון לעשות זאת, השתכנעתי שזו האמת. אמירה זו, או תחושה זו, שעליה מדבר כאן אדמו"ר הזקן, היא תחושה מצוינת, שכן למעלה ממנה לא כל אחד יכול להגיע. מפעם לפעם ייתכן שאדם יגיע למשהו נוסף, אך לא בקביעות.
בסוף פרק ה' בשיר השירים נאמר: "קול דודי דופק" - הקב"ה בא ודופק על דלתו של כל אחד, אך נשאר בחוץ. הוא דופק ואומר לאדם: התעורר, קום בבוקר, הגיע זמן התפילה, ומתחנן: "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי". ומה עונים לו? "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגליי איככה אטנפם" - אני שוכב, כיצד אקום עתה ואצא? אך בהמשך נאמר "דודי שלח ידו מן החור": כשהוא נכנס פנימה ואינו דופק מבחוץ, מיד "מעי המו עליו" ו"קמתי אני לפתוח לדודי". כשהמלך מושך את האדם מצידו - אין כל בעיה, והוא רץ אליו.
כך היה במתן תורה, שנאמר עליו "כפה עליהם הר כגיגית". משל למי שמושלך לגוב אריות: מן הדין יש לו בחירה חופשית אם לפחד או לא לפחד, אך למעשה הוא כמוכרח - שכן קשה למצוא מי שיעמוד שם ולא יפחד. וכן להיפך: אדם המוכנס לתוך עולם של אהבה, כבמעמד הר סיני, כשהקב"ה הראה לישראל את אהבתו הגדולה - האם הייתה להם ברירה לומר "איננו רוצים"? בחירה חופשית הייתה, אך בחירה שאין אדם מסוגל לומר בה "לא".
אלא שאין בכך חוכמה, שכן אם נשענים על התעוררות הבאה מלמעלה בלבד - אפשר לעשות את העגל מיד לאחר מכן, וכפי שאכן היה: מיד בתום מתן תורה עשו את העגל, ולא הייתה להם כל בעיה לעבור מן הקצה אל הקצה, משום שהדבר בא מלמעלה בלא השקעה.
מה שאין כן בעבודה שעליה מדבר אדמו"ר הזקן בתניא: כאן האדם משקיע, ואמנם מה שישיג יהיה קטן ולא יגיע למקסימום גדול - לאהבה של מתן תורה מי יגיע? ואף כשיגיע למעט ממנה, לא יהיה זה אפילו קצה קצהו של "נעשה ונשמע" שבהר סיני. ואף על פי כן ערכה רב הרבה יותר, משום שהאדם עצמו הכריע והחליט שכך נכון. בפעם הבאה שיבוא לידי ניסיון יחשוב פעמיים לפני שייכשל; אולי יעמוד בו ואולי לא, ואם ייכשל יכאב לו - משום שכבר נזרעו בו זרעים של ההכרה שראוי להתבטל אליו יתברך, ושגם נפשו ורוחו ראויות לכך. רגש זה שווה הון, וזוהי החיות שאדם יכול וצריך להכניס בעצמו.
נסיים בשתי השורות האחרונות שבעמוד: "וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה לצאת מנרתקן" - הנרתיק הוא הגוף - "לדבקה בו". האדם אומר: מבין אני שכך יאה וכך ראוי לעשות, "רק שבעל כרחן חיות וצרורות בו כאלמנות חיות" - חש אני שנשמתי שרויה בגוף בעל כורחה, שהרי לפי האמת היה עליה עתה להיות בכלות הנפש, להישפך אל השם ולבקש אלוקות בלבד, אלא שהיא קשורה וצרורה בגוף.
ומה הכוונה "אלמנות חיות"? אלמנה חיה היא אישה שבעלה נעלם ואין יודעים היכן הוא, מה שנקרא עגונה. אין היא יכולה להינשא לאחר, משום שעדיין היא קשורה לבעלה, ואף שלמעשה אין לה עוד בעל וכל הסימנים שבעולם מורים לה שאינו בין החיים, והיא מבקשת להינשא - ואינה יכולה. כך אומר היהודי לעצמו: נשמתי כאלמנה חיה, מבקשת היא להתחבר לקב"ה ומבינה שהגוף כמת הוא ושתאוות העולם אינן שוות מאומה, ואף על פי כן היא קשורה בו, והגוף אינו מניח לה בשום אופן להתרומם. הוא מבין שהגוף רק מפריע, אך לכל הפחות מבין שכך נכון לעשות - ועצם ההבנה הזו היא הרגש הבסיסי, שאם אדם מגיע אליו, יש לו לכל הפחות את החיות.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי גם מי שאינו מגיע לרגש גלוי, אלא רק להבנת הלב שיאה ונכון להתבטל אליו יתברך, די בכך כדי לתת חיות למעשיו. ראינו בהגהה כי הסיבה שיש שאינם מסוגלים לרגש גלוי נעוצה במקור נשמתם, מן המוחין שבבחינת עיבור והעלם, כשם שיש ספירות בגילוי ויש ספירות שבהעלם. עמדנו על הרמות שביראת שמיים ועל כך שכל אדם נדרש למצות את המקסימום שלו בלבד, ועם זאת מחויב הוא לעמול לגלות את האהבה המסותרת שבו. כן למדנו כי התעוררות הבאה מלמעלה ("דודי שלח ידו מן החור") אינה בת קיימא כשלעצמה, ואילו העבודה העצמית, אף שהיא מועטת, ערכה רב; וסיימנו בלשון "כאלמנות חיות" שבנפש הקשורה בגוף בעל כורחה.
עצרנו כמעט באמצע העניין, ובחלק הבא נמשיך בעזרת השם מן המקום שבו פסקנו.