אנו עומדים באמצע פרק ט"ז, בדף כ"ב עמוד א' (עמוד 43). בשיעור הקודם עצרנו בשורה החמישית מלמעלה, המתחילה במילים "והיא לזאת". נקדים סיכום קצר של הדברים שנאמרו עד כאן, ומשם נמשיך הלאה.
בפרק ט"ז בא אדמו"ר הזקן לומר כלל גדול בעבודת השם של הבינונים - כך פותח הפרק בפירוש - ובהמשכו הוסיף כלל נוסף. בשיעור זה נעסוק בעיקר בכלל הגדול השני שאדמו"ר הזקן מוסיף כאן.
פעמים רבות למדנו בתניא על האדם המתבונן בגדלות השם בהבנה ובהשגה, ותמיד נוקט אדמו"ר הזקן בלשון שמן ההתבוננות יורדים הדברים אל הלב, מתעורר הרגש, והרגש פועל על המעשה. זהו המבנה הנכון של עשר כוחות הנפש:
ההתבוננות שבמוח - חב"ד (חכמה, בינה, דעת).
הירידה אל הלב - המידות שבלב, המכונות בחסידות בראשי תיבות ז"א ('זעיר אנפין').
הצד הביצועי - מחשבה, דיבור ומעשה.
אדמו"ר הזקן פותח ומתאר מצב שהוא המצוי בדרך כלל אצל הבינונים: אמנם הוא מבין בשכלו את גדלות השם ומתבונן בדברים שאמורים לכאורה לעורר אצלו את הרגש, אך מה לעשות והרגש אינו מתעורר. אין הוא מגיע להתרגשות ממש בלב, אלא ללשון המיוחדת שעמדנו עליה באריכות בשיעור הקודם - אהבה מסותרת "במוחו", והלב "מבין"; לכאורה הפוך מן המקובל, שהאהבה בלב וההבנה במוח.
אין מדובר בהבנה אובייקטיבית בלבד. אדם יכול לפעמים ללמוד דבר ולהבינו, ולומר: מעניין מאוד, יפה מאוד - אך אין הדבר אומר לו מאומה. כאן ההבנה אינה נשארת ברמת ההבנה, אלא נולד ממנה רגש; אלא שאין זה רגש שבלב, כי אם רגש שכלי. בלשון התניא: "יאה ונכון" וראוי להיות דבוק בקב"ה, מאחר שהוא תכלית האמת, ומן הנכון שכל הנפשות והרוחות שבעולם יהיו כלולים ודבקים באלוקות.
הבנה זו נושאת עמה כבר נטייה לכיוון, וזהו שליבו כביכול "מבין" - כאן החיבור. וכידוע שהמידות אינן מתחילות בלב, אלא כלולות כבר בהבנה שבמוח; וכאן התעוררו המידות כפי שהן נמצאות בתבונות מוחו ובתעלומות ליבו, והדבר מביאו למסקנה שאם רצונו להיות דבוק באלוקות - עליו לקיים תורה ומצוות. אך לרגש ממש לא הגיע.
לכל מעשה מצווה שיהודי מקיים בעולם הזה יש מטרה גדולה: שלא יישאר מעשה גשמי בלבד. אנו נמצאים בעולם העשייה הגשמית, ובו אדם מזיז חפץ ממקום למקום - והחפץ זז כאן למטה בגשמיות. כך הדבר כשאדם סתם, או בעל חי, מזיזים דבר. אך כשיהודי מקיים מצווה, אף הוא מזיז חפץ - לוקח את ארבעת המינים, את הלולב והאתרוג, ומנענעם לימין ולשמאל; לוקח תפילין ומניחן - ואף שיש כאן חפץ גשמי הזז, המטרה אינה שיזוז רק כאן למטה. העניין הוא שהתזוזה תהיה בכל העולמות, שכן היהודי משפיע על הבריאה כולה.
עד היכן מגיעה תזוזה זו - תלוי באיזה סוג של רגש מכניס האדם בדבר, ועל כך תבוא אריכות בפרקים הבאים בתניא. בכללות זהו המושג שתורה ומצוות צריכים לעלות למעלה: שלא ייעשו כדבר טכני בלבד, אלא כדבר שיש בו חיות - וכשיש בו חיות, הוא מתרומם ועולה למעלה. ומה מכניס בו חיות? הרגש.
המעניין הוא, שאף שהרגש הוא דבר פנימי ונפשי והמעשה הוא דבר גשמי, הרגש ניכר גם במעשה. בדיבור הדבר גלוי: כשאדם מדבר מתוך רגש, אפשר לשמוע שאין זה דיבור יבש. ואף במעשה - כשאדם עושה דבר שהוא אוהב לעשותו, המתבונן מן הצד רואה שהוא עושה אותו בכל חיותו, בבחינת "כל עצמותיי תאמרנה". והטעם: הרגש מתלבש בעשייה. אין הוא רק דוחף מן הצד, אלא מתלבש בה, פועל עליה ומשנה אותה. לפיכך חשוב מאוד שהמעשה ייעשה עם רגש.
וכאן פונה אדמו"ר הזקן אל אותו בינוני שיש לו בעיה: מצד אחד הוא מקיים את כל התורה והמצוות, ומבין שכך נכון וראוי - ולא כוונה בלבד יש לו, אלא הבנה שיש בה נטייה - אך אינו מתרגש. אילו היו מחברים מכשירים אל ליבו, לא היה ניכר שקצב ליבו הואץ; הדופק רגיל והכל כשורה. אין כאן ההתרגשות של אדם הרואה לפתע את אביו, את אמו או את אחיו שלא ראה שנים. ובא אדמו"ר הזקן להרגיע את אותו בינוני ולבאר באריכות - כפי שהתחלנו בשיעור הקודם - שאף רגש מסוג כזה, הנשאר לכאורה רגש שכלי, יש בכוחו לפעול את הרוממות הנדרשת במעשה המצוות.
נחזור ללשון אדמו"ר הזקן: "ואי לזאת יאתה להן ונכון להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד" - היהודי מתבונן בגדלות השם ומבין שראוי ונכון להיות דבוק בו. "להן" - לכל הנפשות והרוחות, לכל היהודים שבעולם - שיחבקו את הקב"ה בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. וכיצד אפשר לחבקו? כפי שהזכיר בשורה הקודמת, וכפי שכתוב גם בתחילת התניא: חיבוק המלך הוא דרך המצוות.
"דהיינו קיום התרי"ג מצות במעשה ובדבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה כנזכר לעיל" - מעשה ודיבור מובנים מאליהם, אך כיצד מחבקים את המלך במחשבה? על כך מוסיף אדמו"ר הזקן שזו "השגת וידיעת התורה": כשהיהודי ממלא את מוחו ואת מחשבתו בידיעת התורה - הרי זה חיבוק המלך במחשבה; וכשהוא מוציא את הדברים בפיו - "חיים הם למוצאיהם", למוציאם בפה דווקא - הרי זה חיבוק המלך בפיו; וכשהוא מקיים מצוות במעשה - הרי זה חיבוק המלך במעשה.
"הנה כשמעמיק בעניין זה" - האדם מעמיק בהתבוננות המוליכה אותו למסקנה זו, אלא שהיא נשארת "בתעלומות תבונות לבו ומוחו", ולא נתגלתה אצלו ברגש גלוי אלא נותרה בפנימיות הלב. "ופיו ולבו שוין" - פנימיות ליבו אומרת שכך צריך לעשות, חיצוניות הלב לא התרגשה, והפה - שהוא בחוץ - משתווה להחלטה הפנימית: "שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת לבו ומוחו, דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידים ושאר אברים מקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת לבו ומוחו".
וכאן באה המסקנה שאליה מוביל אדמו"ר הזקן את כל הפרק: "הרי תבונה זו מתלבשת במעשה ודיבור ומחשבת התורה ומצוותיה, להיות להן בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא". (בהמשך נבין מדוע נקרא הדבר "תבונה" ולא "בינה" או "הבנה"). התבונה מתלבשת במעשה, וכיוון שהיא מתלבשת בו - היא נכנסת לתוכו, פועלת עליו ומשפיעה עליו: היא נעשית לו "מוחין וחיות", אנרגיה המחיה את מעשה המצוות של היהודי, ו"גדפין" (בארמית: כנפיים) "לפרחא לעילא" - מצמיחה למעשי המצוות כנפיים, והם מתרוממים ועולים למעלה.
"כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו" - כאילו הייתה כאן התרגשות מורגשת ממש. וזהו חידושו של אדמו"ר הזקן בפרק זה: אף שהאדם עצמו לא ירגיש רגש, ואין לו אלא ההכרה במוחו שכך נכון, בכל זאת רגש זה מתלבש במצוות שהוא מקיים, מכניס בהן חיות ומרומם אותן "לפרחא לעילא", והמעשה אינו נשאר מעשה יבש.
לסיכום: בחלק זה למדנו שהסדר הרגיל בעבודת השם הוא התבוננות במוח, ירידה אל רגש הלב, ומשם אל המחשבה, הדיבור והמעשה - וכי הרגש הוא המכניס חיות במעשה המצוות ומרומם אותן בכל העולמות. אצל הבינוני, ההתבוננות אינה מולידה רגש גלוי בלב אלא הכרה פנימית ש"יאה ונכון" להיות דבוק בקב"ה, הנשארת בתעלומות תבונות ליבו ומוחו. וחידושו של אדמו"ר הזקן: כאשר "פיו וליבו שווים" ומקיים תורה ומצוות כפי שנגמר בתבונת ליבו ומוחו, תבונה זו עצמה מתלבשת במעשה, בדיבור ובמחשבה, ונעשית להם "מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא", כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש.
בחלק הבא נראה כיצד אפשר שרגש שאינו מורגש בהתגלות הלב יפעל את הרוממות הזו - שלשם כך נדרש כוח אלוקי מיוחד.