בחלק הקודם למדנו את הכלל הגדול שאמר אדמו"ר הזקן לאותו יהודי שנכנס אליו ליחידות: בינוני שמצבו הנפשי הוא לכאורה בכי טוב - עובד אלוקים, מתאמץ ומגיע אל ה'מאה ואחד', ויש לו רגש פעיל וגלוי באהבת ה'. כל זה טוב ומצוין, ואף על פי כן אמר לו אדמו"ר הזקן: דע כלל גדול - הנקודה התכליתית של הכול אינה הרגש, אלא השליטה על הטבע שבחלל השמאלי.
לרגש יש נקודה חשובה מאוד: אדם העושה מעשה מתוך רגש רב, הרגש ממלא את התחברותו אל הדבר שהוא עושה. ומכיוון שאנו בני אדם גשמיים, נקל להמחיש זאת תחילה בדוגמה מן העולם הגשמי.
בגמרא מובא בשם רב אבדימי דמן חיפה: "קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד". אדם רעב, אף כשמדברים אליו אין הוא מונח במאה אחוז בדברים - ליבו נתון בצלחת שהוא חולם עליה, ואין הוא שלם עם בן שיחו. לאחר שאכל ושתה הוא נרגע, ואז יש לו לב אחד והוא יכול להיות כל כולו נוכח.
ונוסיף באותה דוגמה גשמית: אדם מדמיין לעצמו ארוחה שלמה - מנה ראשונה, מנה שנייה, מנה שלישית, קינוח ושתייה - ויודע לכוון שלכל מנה יש את האיכויות שלה, והוא מונח בכך עד מעל לראשו. והנה באים ואומרים לו: הכנו לך ארוחה, אלא שעירבבנו את הכול בבלנדר - הלחם, הבשר, הסלטים, הטחינה והקינוח. לא חסר דבר, כל המינרלים וכל המרכיבים נמצאים שם, אלא שהכול נמצא יחד. ייתכן שיאכל, אך יעשה זאת בלית ברירה בלבד, משום שאין ליבו מוצא בכך את שחיפש: שהרי מה שהאדם מחפש הוא את ה'מטעמים', את הטעם והסדר שבדבר.
הנמשל בעבודת ה': יהודי הניגש לקיים מצווה - מניח תפילין או מתעטף בציצית - ולפני כן התבונן בגדלות בורא עולם ומבין את משמעות הדברים: שתפילין הם בחינת מוחין (מוחין דאבא ומוחין דאימא), מדוע הם מונחים על היד ועל הראש, מדוע הרצועה שחורה, מדוע דווקא שבעה כריכות, ומהן ארבע הפרשיות שבתפילין - הוא חי את העניין, וניגש להנחת התפילין מתוך כל החיות; הדבר הוא עונג עבורו והוא מונח בו כל כולו, שכן אין הוא עושה זאת בצורה יבשה. לעומתו, מי שאינו יודע את משמעויות הדבר - מקיים אמנם את הכול, אך הכול מעורב אצלו יחד, כאותה ארוחה שעברה בבלנדר.
מכאן, שאין לזלזל בעולם הרגש. הוא חשוב מאוד, יש להשקיע בו ולפתחו, ומי שמצליח לפתח את רגשו - המעשה שלו נמצא בדרגת שדרוג גבוהה, וכפי שידובר בהמשך הפרק. כפי שנראה בעזרת ה' בהמשך ובלשון ברורה יותר, הרגש הוא בבחינת 'כנפיים' למצוות שהאדם מקיים, והכנפיים מרוממות את המצוות כלפי מעלה. על האדם אפוא להחדיר רגש במעשיו, אך יחד עם זאת לא להתבלבל ולא לשכוח מה עיקר ומה טפל: הכנפיים חשובות, אך הגוף חשוב מהן.
[נשאלה שאלה: הלוא על היהודי להתבונן במוחו בגדולת ה' עד אינסוף, וזהו הדבר הגדול ביותר, שלכאורה עולה אף על המעשה; ומשם הוא חוזר אל העניין של 'תלמוד תורה כנגד כולם', והתורה מביאה אותו שוב לידי התבוננות, וחוזר חלילה. והתשובה: כל תכליתה של ההתבוננות היא להביא לידי חיות בקיום המצוות בפועל, ומכאן שהחיות עצמה חשובה מאוד, אך אין היא היעד].
וכשהאדם מגיע סוף סוף לעשות את ה'מאה ואחד', עליו לדעת שזו הנקודה. כל מה שנעשה עד כה דומה למי שמתניע את הרכב, לוחץ על דוושת הגז ומפעיל את כל המערכת - אך המטרה אינה לסובב את המנוע ולעמוד במקום, אלא להגיע אל היעד. היעד הוא השליטה על הטבע, ה'מאה ואחד', המאמץ עצמו. ודאי שאי אפשר להגיע אל היעד בלא להתניע, בלא לנסוע ובלא להפעיל את כל המערכת, וזה חשוב מאוד ובלעדיו אין מגיעים - אך אין המטרה להתניע את המנוע ולעמוד במקום.
[נשאלה שאלה: והלוא המצווה עצמה היא המטרה. אכן, המטרה היא לקיים את המצווה באופן של שליטה - לא ללמוד תורה רק במקום שבו קל ונוח, אלא להוסיף דקה נוספת של לימוד דווקא במקום שאינו נוח. זוהי השליטה.
עוד נשאלה שאלה מדוע עיקר העניין הוא בלב ולא בשכל - נושא זה יידון בעזרת ה' בפרק כ"ט, שבו מוקדש פרק ארוך לעניין זה, ושם נשוב אליו].
"ויתר על כן צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים" כאן פונה אדמו"ר הזקן לסוג אחר של אנשים. יבוא אדם ויאמר: התבוננתי ושבתי והתבוננתי, והמנוע לא הותנע - איני מרגיש דבר, לא רגש ולא אהבה. אולי לא התבוננתי די? אשוב ואתבונן - והוא מתבונן ואין הדבר פועל. ומכאן שתי שאלות: ראשית, מדוע אין הדבר קורה? שנית, אם בלא רגש אין חיות בדבר, האם אדם זה אבוד ואינו יכול להגיע אל המקום שאליו עליו להגיע?
על כך אומר אדמו"ר הזקן שיש לדעת כלל גדול נוסף, "שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו" - אין הוא אבוד. ראוי לשים לב ללשון "אין יד שכלו ורוח בינתו משגת": עצם היכולת להשיג היא כבר דרגה גבוהה. מי שינסה להתבונן בנושא אחד במשך שתי דקות ייווכח שריכוז אמיתי בנושא אחד אינו עבודה פשוטה כלל, ולפיכך עצם ההשגה היא כבר מעלה. ואף על פי כן, אף שהגיע לכך, אין הוא מצליח להוליד מכך רגש.
ובהמשך הלשון: "שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו" - כל זה אין לו. הוא מכיר את עצמו ויודע שאין בו חפיצה, אין בו חשיקה ואין בו תשוקה; שמע את הדברים ומבין שהם נכונים, אך אינו מתרגש, אינו מתעורר ונשאר קר ואדיש. ומה בכל זאת יש לו? "רק אהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו".
מצבו של יהודי זה הוא מה שניתן לכנות 'רגש קר'. כדי להבינו, נבחין תחילה במצב שבו יש לאדם שכל בלבד בלא רגש כלל - מצב שאינו טוב כלל, וניתן להמחישו בסיפור שסיפר הרבי באחת ההתוועדויות:
אישה הביאה עוף לשוחט, ולאחר השחיטה, כשפתח השוחט את העוף ובדק את האיברים הפנימיים, התעורר אצלו ספק אם העוף טרף או כשר. אמר לה: לכי עם זה אל הרב, הוא יבדוק ויודע את ההלכה, ויאמר לך כשר או טרף. הלכה אל הרב עם העוף ואמרה: "כבוד הרב, השוחט שלח אותי. מה לעשות?". בדק הרב, ראה בדיוק את הבעיה, פתח את השולחן ערוך ואמר לה: לפי השפתי כהן (הש"ך), אחד ממפרשי השולחן ערוך, העוף הזה טרף. כבר ביקשה לרוץ ולהשליך אותו לפח, ועצר אותה הרב: המתיני, לפי הב"ח, המתפלפל בנושא זה, נראה שדווקא העוף כשר. וכך שוב ושוב - לפי פירוש זה כך ולפי פירוש זה אחרת. לבסוף קמה האישה ואמרה: "כבוד הרב, אני שואלת שאלה פשוטה: אני יכולה לשים את זה בסיר או לא?".
מה אירע כאן? שני עולמות. הרב אינו עסוק כלל בשאלה אם העוף ייכנס לסיר - ארוחת הצהריים שלו מוכנה ואין הדבר בראשו כלל; הוא נתון כל כולו בעולם השכל, בבירור ההלכתי: כשר או טרף, מפרש זה אמר כך והשני אמר להפך, ויש סברה לכאן ולכאן. האישה נמצאת בעולם אחר לגמרי - תכל'ס, ייכנס לסיר או לא ייכנס לסיר. כאשר קיים חלילה נתק כזה בין השכל לרגש, וכל שכן כשאדם חי בנתק כזה בתוך עצמו, זהו מצב גרוע.
אך לעיתים קיים חיבור כלשהו בין השכל לרגש. אין זה חיבור שירד וחלחל אל הלב, ואין לאדם חשיקה ותשוקה מורגשת, ובכל זאת משהו אירע. לעיתים, כשלומדים מושג מסוים שאינו נוגע ללומד כלל, לימוד אובייקטיבי לגמרי - שהרי השכל מטבעו אמור להיות אובייקטיבי - האדם מבין את הנושא, שומע צד לכאן וצד לכאן ונשאר כביכול מחוץ לתמונה. והנה לפתע מתעוררת בשכלו, ולא בליבו, נטייה מסוימת: נראה לו שצד זה צודק יותר, שדרך זו נכונה יותר, ויש לו משיכה אליה.
ומהי אותה נטייה? אין זו התרגשות שבלב, ואף אין זה שכל נקי, שהרי שכל נקי אמור להיות ניטרלי - ומניין נוצרה פתאום נטייה לצד מסוים? סימן הוא שכאן הלב מבין. הלב עדיין אינו מרגיש, אך הוא כבר מעורב בסוגיה, נמצא בתוכה ומבין, וכבר דוחף את האדם לכיוון מסוים. זהו המצב שאליו יכול האדם להגיע באהבת ה'.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אין לזלזל ברגש, שכן הוא ממלא את התחברות האדם למעשיו - כמשל האדם הרעב שיש לו שתי לבבות, וכמשל הארוחה שעורבבה בבלנדר ואיבדה את טעמה וסדרה - וכן ביחס למי שמקיים מצווה בלא להבין את משמעותה; הרגש הוא בבחינת כנפיים המרוממות את המצווה, אך אין הוא העיקר, שהיעד הוא השליטה על הטבע, ה'מאה ואחד'. עוד למדנו את הכלל הגדול הנוסף בעבודת הבינונים: גם מי שאין שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבה בהתגלות הלב, ואין בו חפיצה חשיקה ותשוקה מורגשת, אין הוא אבוד - שכן יש בו "אהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו", בבחינת לב המבין אף שאינו מרגיש.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ובביאור דרכו של הבינוני באהבה זו שבמוח ושבתעלומות הלב.