אנו עומדים בפרק י"ח של הזרע שמשון על שיר השירים (עמוד קפ"א), ובו מתבארים פסוקי סוף הספר העוסקים כולם בעניין אחד: צדקה לעניי ארץ ישראל. נקדים ונצטט את כל הפסוקים שהרב עוסק בהם, כי הביאור נבנה עליהם כמקשה אחת: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. אני חומה ושדיי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. כרם היה לשלמה בבעל המון, נתן את הכרם לנוטרים, איש יביא בפריו אלף כסף. כרמי שלי לפניי, האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו".
כנסת ישראל - היא הרעיה שבשיר השירים, כינוסם של ישראל - מתייעצת בינה לבין עצמה, כמסתפקת: כיצד היא הצדקה הראויה לארץ ישראל? באיזו דרך ראוי לתת צדקה לעניי ארץ ישראל? ובאמת עיקר מעלת הצדקה היא לעניי ארץ ישראל, כמו שכתב השולחן ערוך ביורה דעה סימן רנ"א סעיף ג', שיושבי ארץ ישראל קודמים ליושבי חוצה לארץ, וכן דורשים זאת מן הפסוק כמובא בספרי.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ׃
"אחות לנו קטנה" - זו עיר הקודש ירושלים, שבעוונותינו הרבים היא עכשיו קטנה. אחינו הנמצאים בארץ ישראל ובירושלים, וירושלים עיר הקודש עכשיו היא קטנה. וכיצד ייתכן שעיר תהיה פעם קטנה ופעם גדולה? על כך אומרת הגמרא בסוף כתובות (קי"ב) ובגיטין (נ"ז), שארץ ישראל נקראת ארץ הצבי: מה הצבי, אין עורו מחזיק בשרו - שאם תפשוט את עורו מעליו ותרצה להחזירו, תגלה שהוא מכסה רק חצי ממנו, לפי שכל עוד העור עליו הוא מתוח מאוד (וזה נראה בצבי יותר מאשר בפרה, שעורה מתוח פחות), וכשהוא יורד ממנו הוא מתכווץ - אף ארץ ישראל, בזמן שיושביה עליה רווחא, היא מתרווחת ומתרחבת; אין יושביה עליה גמדא, היא כמו נעשית קטנה וצרה.
ועוד אמרו חז"ל: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים. וזה עצמו מוכיח שמה שיש לנו היום הוא מקום קטן, ולמדנו את הדברים בהרחבה בדבריו של המלבי"ם על התנ"ך, על המידות שבהן עתיד הקדוש ברוך הוא להרחיב את ירושלים.
"ושדיים אין לה" - עניים הם ואין להם מזונות. "שדיים" במקרא הוא תמיד ביטוי למקור שפע ולהורקת שפע; לפעמים מדובר במשה ואהרון נותני התורה ואז הכוונה לשפע התורה, וכאן מדובר בפרנסה - "שדיים אין לה", אין להם מזונות.
"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" - מהי הנדבה שנעשה לאחותנו ביום שידובר בה? השאלה היא איזו צדקה ניתן לאחינו היושבים בירושלים, וכמה ניתן. והכוונה ל"יום שידובר בה" היא לפי מנהג רוב המקומות, שעושים נדבה לעניי ארץ ישראל ביום האחרון של שלוש רגלים - אחרון של פסח, שני של שבועות ושמיני עצרת - שקוראים בהם בפרשה "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך... איש כמתנת ידו". "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" - זו ירושלים, ו"איש כמתנת ידו" - זה עניין הצדקה. נמצא שביום זה "מדובר בה", כלומר רמוז בפרשה עניין הצדקה לעניי ירושלים, ולכן היו רגילים לנדור בו לצדקה.
אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז׃
כאן בא התירוץ לשאלתה של כנסת ישראל, ובנקודה זו כבר תירצו: בחומה אין שולט עליה רקב, ובדלת שולט רקב. והיינו, אם הנדבה תהיה מרצון טוב של המתנדב, ולא בשביל שעושים אחרים, ולא מפני הכבוד, ולא בשביל פנייה אחרת - זו חומה בצורה, דבר חזק שאין הרקב שולט בו והוא נשאר קיים. ואז "נבנה עליה טירת כסף", נרוויח שנישא ברכה מאת השם, ברכה בלי קצבה, ויהיה לנו עושר הרבה. כלומר נתינת צדקה לשם שמיים - אדם אוכל את פירותיה אף כאן בעולם הזה, טירה מלאה כסף.
ואם הנדבה תהיה משולה לדלת, שלא נעשה אותה אלא בעל כורחנו או בשביל שום פנייה - בשביל לעשות רושם, בשביל לקבל פידבקים חיוביים - "נצור עליה לוח ארז", שגם הברכה שתהיה לנו לא תתקיים בידינו, שישלוט עליה ריקבון, שהרי לוח ארז נרקב וכלה ואובד. ומצינו במפרשים עוד בדימוי הדלת: הדלת סובבת על צירה, פעם כן ופעם לא, פעם פתוחה, פעם חצי פתוחה ופעם סגורה לגמרי. כזה הוא מי שאין הצדקה שלו עקבית, אלא מתנדנדת כדלת - וכעצל הסובב על מיטתו כדלת הסובבת על צירה.
אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת, אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם׃
ואחר כך מסכימים כולם: "אני חומה" - יש לנו רצון טוב, וגם אנו רוצים להתנדב הרבה. "ושדיי כמגדלות" - וכפי שאמרנו ששדיים הם בחינה של הורקת שפע, אנו רוצים להוריק שפע רב כמגדלות, שהרי טירת כסף אתה עומד לתת לנו בעקבות הדבר.
"אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" - אז אהיה בעיני השם יתברך, בעיני דודי, כמוצאת שלום. ומהו "כמוצאת שלום"? שעל מעשה הצדקה כתוב שלום, ועל ידי מעשה הצדקה זוכים לשלום. וטעם הדבר, שהנותן צדקה עושה שלום, כדברי הגמרא, בין העני לאביו שבשמיים. שכן העני, בהיותו דל אביון ורש, בא בטרוניא כלפי קודשא בריך הוא: למה אני כך? למה אני סובל? יש לו קושיות רבות. וכשאתה נותן לו צדקה, נגמר ה"למה" - במטבע אחת תירצת את כל הקושיות. נמצא שעשית שלום בינו לבין הקדוש ברוך הוא, ואומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה עשית שלום ביני לבין העני, אף אתה תזכה לשלום, לשפע של שלום מאיתו יתברך. כן יזכנו השם, אמן ואמן.
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף׃
אמרו זכרונם לברכה: כל שלמה האמור בשיר השירים קודש - מלך שהשלום שלו, הוא הקדוש ברוך הוא (חוץ ממקום אחד, "הנה מיטתו שלשלמה"). ולו יש כרם, דהיינו כל הכסף והזהב שבעולם, דכתיב "לי הכסף ולי הזהב". הרב אינו מבאר כאן מדוע נקרא הממון "כרם", אך מצינו בחז"ל את הביטוי "כרמתי לי" שפירושו "אספתי לי", ולפי זה כרם הוא לשון אסיפה: כל הכסף והזהב האסוף בעולמו של הקדוש ברוך הוא, כל האוצרות הם שלו.
"בבעל המון" - בישראל, בהמון העם, שנראים הם כבעלים, כביכול הם בעלי הממון, אבל הכל הוא שלו. "ונתן זה העושר לנוטרים" - שיגנזו אוצרות למעלה, כמו שעשה מונבז המלך, כדי שישתמר. הקדוש ברוך הוא נותן את הכסף והזהב כדי שאנשים יהיו נוטרים, כלומר שומרים, מלשון "שמוני נוטרה את הכרמים". ומהי הדרך היחידה לשמור על כסף וזהב? להעביר אותם למקום בטוח שמשם אין אדם יכול לקחתם - לעולם הבא, אל המצווה.
הגמרא מספרת שמונבז המלך בזבז את אוצרותיו ואת אוצרות אבותיו בשנות הבצורת, לתת לנזקקים. חברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם? שנים אגרו כאן ממון ואתה ברגע אחד מפזר הכל? אמר להם: אבותיי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה. הם גנזו כאן בעולם הזה, וזה ממון שיכול להיאבד - והראיה, בא מלך אחד ולקח הכל; ומה שאני עשיתי הוא במקום שאין אדם יכול לבוא אחריי ולקחתו, במקום שאין היד שולטת בו, ובדבר שעושה פירות, כמו שכתוב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". אבותיי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי נפשות - שהחיה נפשות באותו ממון שחילק לעניים. אבותיי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר "ולך תהיה צדקה". אבותיי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד השם יאספך".
וסיפרנו פעם, ואפילו יותר מפעם, את המעשה שהיה עם המהר"א אברבנאל. היו שרים בארמון שצרה עינם בהצלחתו, והוא היה שר האוצר, וכל פעם היו מוציאים את דיבתו רעה. פעם אחת אמרו למלך שהוא אוגר לעצמו ממון רב מכסף המלך. ביקש ממנו המלך דין וחשבון, הצהרת הון. נתן לו, והמלך מעיין ורואה שאין שם אלא כעשרה אחוזים מן ההון שהמלך יודע שיש לו. מיד הוציא פקודה להשליכו לכלא, שהבין כי דברי שריו נכונים. אך התפלא מאוד: הרי אדם חכם הוא, כיצד עשה כדבר הזה? קרא לו ואמר לו: איך חשבת לרמות אותי? הרי אפילו הנכסים שאני יודע שיש לך מרובים מזה!
אמר לו אברבנאל: אתה כתבת לי שאציין בפניך את כל הנכסים ששייכים לי. ישבתי כל הלילה ועשיתי חשבון כמה מעשרות נתתי וכמה צדקה נתתי, ולפי החשבון הזה זהו בדיוק הסכום שכתבתי לך - זה מה שבאמת שייך לי. את הנכסים הנמצאים כאן לא כתבתי כלל, כי אינם באמת שלי. והראיה, עכשיו כשהמלך כעס עליי הוא הלאים את כל הממון ונישל אותי מכל נכסיי. הנה אתה רואה שהכסף הזה אינו באמת שלי, שברגע אחד יכול להיות שלא יהיה לי. אבל הכסף שלי באמת הוא מה שגנזתי שם - הצדקות שנתתי, ואת אלה אין אדם בעולם שיכול לגעת בהן.
וזה מה שהרב אומר לנו כאן: "נתן את הכרם לנוטרים" - השם נתן את הממון הזה כדי שתנטור אותו ותשמור אותו, שיגנזו אוצרות למעלה כמו שעשה מונבז המלך, כדי שישתמר. ומי שיעשה כן, בפרוטה אחת שיתן לצדקה יוכל להרבות לו אלף כסף, שהם הפירות שאוכל בעולם הזה. וזהו "איש יביא בפריו אלף כסף": הקרן קיימת לו לעולם הבא, ואת הפירות הוא נהנה כאן, שהצדקה היא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה.
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ׃
אומנם הם אינם רוצים כן ליהנות ולהביא אלף כסף שכר בעולם הזה, שאינם רוצים לבזבז את כל הפירות בהנאות העולם הזה, שהרי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. ועוד, שגדול ניסיון העושר, כדכתיב "פן אשבע וכיחשתי" וכולי, וכן שלמה אמר "ריש ועושר אל תיתן לי". אלא "כרמי שלי לפניי" - כנסת ישראל אומרת שרוצה שיתקיים בה "והלך לפניך צדקך" לאחר מיתה, ו"האלף לך שלמה" - יעכבו הקדוש ברוך הוא אצלו עד עולם הבא.
כמה נפלא. הקדוש ברוך הוא נתן להם את הממון כדי שינטרו לעולם הבא ויאכלו את הפירות כאן, ואכילת הפירות כאן היא אלף הכסף. והם, הנוטרים, הצדיקים, אומרים: אלף כסף פירות בעולם הזה? זה המון! מוטב שנצרף חלק נכבד מן הפירות אל הקרן לעולם הבא, וניקח כאן רק חלק מועט. זהו "האלף לך שלמה": ריבונו של עולם, אלף זה הרבה, איננו רוצים כל כך הרבה כאן; את מה שאתה נותן לנו כפירות בעולם הזה - צרף אותו אל הקרן הממתינה לנו שם.
וטעמם כפול. ראשית, כמה שיהנה כאן מן האלף אינו אפס קצהו לעומת רגע אחד בעולם האמת. ושנית, גדול ניסיון העושר: פירות מרובים כאן עלולים להביא את האדם לידי קלקול, "וישמן ישורון ויבעט", וכמו שכתוב "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את השם אלוקיך" - העושר מביא את האדם לשכוח את קונו. וכן שלמה אמר "ריש ועושר אל תיתן לי", ולמדנו זאת בהרחבה בשיעורינו לספר משלי: אינו רוצה עניות גדולה ואינו רוצה עשירות גדולה; אם יינתן לו ריש - "פן איוורש וגנבתי", אגנוב לפרנס עצמי; ואם תינתן לו עשירות - "פן אשבע וכיחשתי", אשבע ואמרוד בהשם.
והם אותם הצדיקים דאמרינן בפרק ב' דברכות, שכל העולם כולו ניזון בזכותם - כחנינא בני, שכל העולם כולו ניזון בשבילו - והם אפילו בזכותם אינם ניזונים. כלומר, אפילו את הזכות שלהם עצמם להיות ניזונים אינם מנצלים; כל העולם מנצל את זכותם והם אינם, שאינם רוצים ליהנות בעולם הזה, ואינם רוצים לקחת מכאן כלום, ולכן לחנינא בני די בקב חרובים. ולכן נקראו "אבירי לב הרחוקים מצדקה". ההבנה הפשוטה היא שאבירי לב הם אנשים אטומי לב שאינם נותנים צדקה לעניים, אבל חז"ל דורשים זאת בדרך הפוכה: אבירי לב הם אנשים שיש להם לב חזק מאוד, המסוגלים לחיות בדוחק גדול ובצמצום ואינם רוצים ליטול צדקה מבשר ודם - זהו "הרחוקים מצדקה".
וכמו שמובא על האבן עזרא, שהיה עני מרוד, וחיבר על עצמו שירים מרוב עניותו. אמר: אם אלך לבית השר יאמרו כי כבר נסע; ואם אמכור תכריכים - יפסיקו האנשים למות; ואם אמכור נרות - השמש לא תשקע לעולם. בקיצור, כל מה שאעשה נידון לכישלון. ומספרים שתלמידיו רצו לתת לו כסף, וידעו שלא יקבל, ולכן אמרו: נזרוק לו את הכסף לנגד עיניו במקום שבו הוא הולך לבית הכנסת, יראה מציאה, ירים ויחשוב שמן השמיים זכו לו. כך עשו: המתינו לראות היכן הוא עובר, וזרקו שם סכום כסף שאין עליו סימן. והרב אבן עזרא עבר, כמעט דרך על הכסף, והמשיך - לא הרימו כלל.
התפלאו התלמידים ושאלוהו אחר כך: הרב, היה מושלך ליד רגלי הרב כסף, ומדוע לא הרים? אמר להם: לא ראיתי. וכיצד ייתכן, והדבר היה גלוי וברור? אמר להם: אספר לכם. היום בבוקר, כשיצאתי מן הבית, אשתי כבר לא יכלה עוד והתחילה לבכות: עד מתי נסבול חרפת רעב? יצאתי והתחלתי לחשוב על מר גורלי. ואז אמרתי לעצמי: מה אתה מקונן כל כך, הרי עשיר גדול אתה - יש לך עיניים, שיניים, ידיים, רגליים. תחשוב, אם היו אומרים לך להיות עשיר גדול אבל בלי עיניים, היית מסכים? לא. הרי נתנו לך זוג עיניים, ובזה כבר אתה עשיר. וכדי להרגיש ולהודות להשם על החסד שעשה עמי שנתן לי זוג עיניים, ולהודות לו שלא לקח לי את העיניים ונתן לי כסף תמורתן - שהרי אני מוכן לוותר על הכסף העיקר שיהיו לי עיניים - הלכתי הבוקר מן הבית אל בית הכנסת בעיניים עצומות, כדי להרגיש באמת איך מרגיש עיוור. וזו הסיבה שלא ראיתי את הכסף.
אחרי ברכה כזו, "פוקח עיוורים" נאמרת בכוונה אחרת לגמרי. והתלמידים הבינו שמי שנגזר עליו מן השמיים מזל של עניות - וכמו שמצינו אצל רבי אלעזר בן פדת, שנאמר לו: רצונך שאהפוך את העולם כולו כדי שאולי תיוולד במזל אחר? - כשהדבר נגזר מעצם המזל, וכמו שהסביר הרב פרידלנדר ולמדנו באריכות, אין בזה מה לעשות: גם אם תזרוק לו כסף מול עיניו, באותו היום יהיה עיוור. זה רצון הבורא יתברך. ולעניינו נזכר הדבר, שהוא היה "רחוק מצדקה", ולקחת צדקה ממישהו לא היה מוכן בשום אופן.
ולפי שיש צדיקים אחרים שרוצים ליהנות איזה מעט אף בעולם הזה - שאומרים: איני רוצה לחטוף כאן את כל האלף של הפירות, אבל קצת בעולם הזה כן, כדי שאוכל ללמוד במנוחה וכדי שאוכל לחתן את ילדיי לא מתוך דוחק - עליהם נאמר "ומאתיים לנוטרים את פריו". ומדוע דווקא מאתיים? כיוון שמאתיים הם חומש של אלף, ובאושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והחומש לבד ייתן. כלומר, מתוך האלף המגיע לו הוא לוקח כאן לעולם הזה חומש, עשרים אחוז, ואת שאר השמונים אחוז ישמור לו הקדוש ברוך הוא לעולם הבא.
וגם זה דווקא למי שיודע לשמור את פריו, ויוציא מהן לצדקות ומעשים טובים - זהו "לנוטרים את פריו". אבל מי שאינו כן, חבל אף על המאתיים שלקח, שאם יבזבזם כאן על תאוות ודאי אין זו המטרה ולא יצא לו בזה כלום. אלא מאתיים ייקחו הצדיקים הנוטרים את פריו, ואף להם ראוי לקחת אבל לא יותר מחומש, שאז בזה הם שומרים את העיקר לחיי העולם הבא. ועיין עוד בסמוך. עד כאן הפרק השמונה עשר.
כנסת ישראל שואלת באיזו דרך ליתן צדקה לעניי ירושלים, "האחות הקטנה" שארץ הצבי מתכווצת בלא יושביה, וש"שדיים אין לה" - אין לה מזונות. והתשובה: הכל תלוי באיכות הנתינה. נדבה שהיא "חומה" - מרצון טוב, לשם שמיים, בלא לחצים ובלא פניות - אין הרקב שולט בה, ושכרה "טירת כסף", ברכה בלי קצבה. נדבה שהיא "דלת" - בעל כורחה, מתנדנדת ומפני פניות - אף ברכתה לוח ארז שנרקב. לכן משיבה כנסת ישראל "אני חומה ושדיי כמגדלות", ועל ידי הצדקה העושה שלום בין העני לאביו שבשמיים היא "כמוצאת שלום". וכל הכסף והזהב כרמו של מלך שהשלום שלו, וההמון אינם אלא נראים כבעלים ובאמת נוטרים הם - שיגנזו למעלה כמונבז המלך וכהצהרת ההון של אברבנאל. ויש צדיקים שאף את אלף הפירות מבקשים לצרף אל הקרן, שהם אבירי לב הרחוקים מצדקה; ויש הלוקחים מאתיים בלבד, חומש, כתקנת אושא - ואף זאת רק מי שיודע לשמור את פריו ולהוציאו לצדקות ולמעשים טובים.