השיעור שלפנינו הוא על דברי ה'זרע שמשון' לשיר השירים, סימן י"ז, הסובב סביב סופו של הפסוק בפרק ח': "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ". הרב פותח דווקא מפסוק בתהילים, וממנו הוא בונה ביאור נפלא על מעלתה של התמיכה בלומדי תורה - ועל מי שהחמיץ אותה.
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ, אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ. (ח, ז)
הרב פותח בפסוקים בתהילים: "אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ. וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם. וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם".
ושואל הרב שתי שאלות. ראשית, מהו "אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ"? אם פתחת ב"אח", כלומר שאתה מדבר ביחס שבין אחים, היה לך לסיים "יפדה אחיו". כשם שלא תאמר "אב לא פדה יפדה איש", אלא "אב לא פדה יפדה בנו", או "בן לא פדה יפדה אביו". כשפותחים במילת יחס, ממשיכים באותו יחס עצמו - ולמה אמר "איש"? ושנית, מהו הכפל "פָדֹה יִפְדֶּה"? די היה לומר "אח לא יפדה איש".
ויש לומר, דגרסינן בגמרא (סוטה כ"א), שהלל ושבנא אחים היו. ושבנא לא רצה לחלוק עם הלל חצי נכסיו בעולם הזה כדי ליטול מחצה שכרו בעולם הבא.
נתבונן במצבו של הלל. הלל עסק בתורה מתוך עניות ודוחק רב. כולנו זוכרים את אותו יום מעונן שירדו בו שלגים, והוא היה על ארובת בית המדרש. עניות גדולה הייתה לו: השתכר טרפעיק אחד, חציו נתן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסת בני ביתו. ושומר בית המדרש ודאי לא התפרנס מסכומים אדירים - ומכאן אפשר להבין עד כמה חי הלל בצמצום. ואילו אחיו שבנא ישב במנוחה, והיה יכול לתמוך באחיו הלל בלי שום בעיה.
וכאן נקודה שצריך לשים אליה לב: כל עניינו של הסכם יששכר וזבולון, של תמיכה בתלמיד חכם, שייך רק בשלב שבו הוא גדל, כשהוא עוד אברך. אחרי שהגיע למעלתו, אין הסכם יששכר וזבולון, וההסכם כבר אינו מועיל. הוא מועיל רק כאשר החכם נמצא בשלב גדילתו.
ולבסוף, כשראה שבנא שהלל נעשה חכם גדול, נשיא ישראל, בא והיה רוצה לחלוק עמו: עכשיו, כשאתה כזה מיליונר, בוא נעשה חליפין - לי יש מיליונים מסוג אחד ולך מסוג אחר. על זה יצאה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". אפילו את כל הון ביתך, לא רק מחצה - בוז יבוזו לו. אתה רוצה לקנות את זה באהבה, באהבת התורה? כבר אי אפשר לקנות.
מכאן הביאור: שבנא מיקרי "איש", שהסיע עצמו מן האחווה מתחילה. שאלנו - הרי אחיו הוא, ולמה קורא לו הכתוב "איש"? התשובה: מפני שהתנהג כ"איש" ולא כ"אח". מי שמתנהג כאח, היה עוזר לו. שמעון אחי עזריה נקרא על שם אחיו דווקא משום שעזריה נתן וסמך את שמעון כדי שיוכל לעסוק בתורה - שם באמת שייך לקרוא לו "אח". אבל כאן לא נקרא "אח", שהסיע עצמו מן האחווה. זה ביטוי שנאמר באחי יוסף, והרב משתמש בו בלשון מליצית: כמי שאינו מכיר את אחיו כאח.
סיפרתי לכם על אותו גביר גדול שבאו להתרים אותו. אמר להם: מה אתם מדברים, אני אתן לאנשים אחרים? יש לי אח שהוא במצב קשה וזקוק לעזרתי בצורה בלתי רגילה, ועניי עירך קודמים. מה יאמרו לו. לאחר תקופה הגיע אותו אח, דל עני ואביון, לבקש צדקה ולהיות ניזון מקופת הצדקה. אמרו לו: הרי יש לך אח עשיר, גביר גדול! אמר להם: גדול וקמצן, פרוטה לא ראיתי ממנו. הלכו אל הגביר: הרי אמרת שיש לך אח, והנה לא נתת לו פרוטה! אמר להם: וכי אמרתי שנתתי לו? אמרתי שיש לי אח, ולא נותן לו - אז לכם אתן? זו הייתה כוונתי: יש לי אח עני, והוא אינו מקבל. זהו "הסיע עצמו מן האחווה".
ועתה מתבאר כפל הלשון. "אָח" - דהיינו הלל - לא "פדה יפדה" בתורתו את שבנא שהוא "איש". וכפל "פדה יפדה" כך פירושו: לפי שלא פדה שבנא מתחילה את הלל מעניותו, לא יפדה אף עתה הלל אותו מדינה של גיהנום. אילו היית פודה אותו תחילה, היה הוא פודה אותך עכשיו. ומשלא פדית - אין עוד כוח שיפדה אותך, כפי שרצה הלל לעשות אלמלא הבת קול, לתת לו את האפשרות להינצל מדינו של גיהנום.
וזהו גם "לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ": אותו חצי ממון שהיה רוצה עתה לתת להלל, לא יוכל לתיתו ככופר לאלוקים, לומר הריני נותן ויהיה עליי כופר נפש - הדבר לא יתקבל.
ממשיך הרב ומבאר: מי שהחשיב יקר את רוב נכסיו ולא רצה לחלקם מתחילה לפדיון נפשו - "וחדל לעולם", לא יעשה הוא עוד. כלומר, הנכסים והכספים היו בעיניו יקרים יותר מפדיון נפשו, ולכן לא היה מוכן לתת מהם כדי לפדות את נפשו. "וחדל לעולם" - אומרים לו: לאחר שכבר החכים החכם וגדל בתורה, גמרנו, מכאן ואילך כבר לא תוכל לתת את נכסיך כדי לקבל חלק בתורה.
ומבאר הרב: מי שרוצה לראות תחילה אם יהיו אחיו חכמים, כמו שעשה שבנא - שהרי לפעמים מניחים את הלימוד בשביל העניות - סופו ש"ימותו יחד כסיל ובער", ואחר כך "ועזבו לאחרים חילם". כלומר, למה לא נתן שבנא? מפני שעשה חשבון: מה אני יודע מה ייצא ממנו? נכון, אחי לומד ומתמיד, כל הכבוד לו, אבל יש הרבה עניים שהעניות הכריעה אותם ועזבו.
וכך מצאנו בגמרא באילפא ורבי יוחנן, שהגיעו לעניות גדולה ואמרו: נלך ונקיים בעצמנו "אפס כי לא יהיה בך אביון", נלך להתפרנס. ישבו ליד כותל אחד, ושמע רבי יוחנן שיחת מלאכים שאמרו: נפיל עליהם את הכותל, שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. והשיב האחר: הנח להם, שיש כאן אחד שעתיד להיות אדם גדול. שאל רבי יוחנן את אילפא: שמעת משהו? אמר לו: לא. הבין רבי יוחנן שהוא זה שעתיד להיות אדם גדול, ואמר: אני חוזר לבית המדרש, ואקיים בעצמי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - תמיד יהיה אביון, ואני לוקח זאת על עצמי, ואלך ואגדל בתורה. ואילפא המשיך למסחרו. חזר לאחר שנים, והגמרא אומרת שעדיין ידע תורה, ואמר שכל מי שיביא לו ברייתא - יביא לה ראיה ממשנה, והכול טוב ויפה. אבל מי גדל בתורה? אמר לו רבי יוחנן: אילו נשארת כאן, לא היו ממנים אותך לראש ישיבה? הרי שלפעמים המצב הכלכלי מכריע את החכם שלא לעסוק בתורה.
וזה היה חשבונו של שבנא: להשקיע בהלל? זו השקעה לא בטוחה, מסחר באופציות - יש אופציה שייצא צדיק ויש אופציה שלא, ואני סוחר רק על בטוח. אך תראו כמה החשבון הזה שטותי, עד שאי אפשר כמעט להבינו. אתה אומר שהעניות עלולה להכריע אותו - הרי את בעיית העניות אתה בעצמך יכול לפתור! תן לו קצת, ולא יהיה בעניות, ויגדל בתורה. אתה אומר: אמתין עד שיהיה גדול בתורה ואז אתן לו - אדוני, אתה יכול לעשות אותו גדול בתורה בכך שתתמוך בו כעת.
ומשלא עשית כן - "ימותו יחד כסיל ובער". ייתכן שאכן מתוך העניות יעזוב את התורה, והוא יישאר כסיל ואתה תישאר בער, ושניכם נשארתם ריקים. אבל אילו עזרת ונתת, היית גם אתה שותף בכל מה שהוא גדל בתורה, ולשניכם היה עולם הבא. ואחר כך "ועזבו לאחרים חילם" - הורישו את הממון לאחרים בלי שהשתמשו בו כלום. ואילו יכולת לגנוז לך, כמו שאמרו: גנזתי בעולם שכולו טוב, ולא כאבותיי שגנזו כאן בעולם הזה.
הרב מוסיף ושואל עוד שתי שאלות. ראשית, מהו הכפל "בוז יבוזו לו"? ושנית, מניין שאכן היה שבנא מקבל מחצית עולמו של הלל אילו נתן מתחילה?
ועל כך אומר הרב: דווקא בשמעון אחי עזריה הועילה לעזריה תורתו של שמעון, לפי שאם לא היה מספיק לו כל צורכו שמא לא היה שמעון לומד כלל, ונמצא שאחיו עזריה הוא שהביאו ללימוד. אבל בשבנא והלל, אפשר שאפילו מתחילה לא היה מועיל כלום, לפי שכוונת הלל הייתה ללמוד על כל פנים, כמו שבאמת עשה - והראיה, שלמד תורה מתוך עניות גדולה. ובהספקת המזונות לא היה לומד יותר ממה שהיה עושה בלי הספקה.
ומשום הכי אמר "בוז יבוזו לו" - כפל של בוז: אצל אחיך הלל ממילא לא בטוח שהיה מגיע לך שכר, שהרי התכוון ללמוד תורה בכל מצב; מכל שכן שהמתנת עד שהלל נתחכם, ובזה ודאי ראוי אתה לבוז על עצם הדבר.
אגב, לא ברור שכך ההכרעה - שאם אדם היה לומד תורה גם מצד עצמו, לא יקבל התומך שכר. מן הגמרא לכאורה לא משמע כך: הגמרא אומרת שכל צרתו של שבנא הייתה שלא נתן מתחילה, ומשמע שאילו היה נותן מתחילה כן היה זוכה. ואילו לפי דברי הרב, גם אילו נתן מתחילה לא היה זוכה, שהרי הלל בכל מקרה היה לומד. ועוד, בפשטות - מניין לאדם לדעת זאת? וכי כל אחד יאמר: למה אתמוך בו ואעשה הסכם יששכר וזבולון, אולי ילמד גם בלעדיי ויגיע לגדולות גם בלעדיי, וממילא לא אקבל מחצית שכר?
ובפרט לפי הדעות שיש שכר מושלם לזה ולזה. הזכרנו בעבר שיש דיון אם בעולם הבא הוא מחצה שכרו או שלם לזה ולזה, והרב עובדיה יוסף מאריך בזה מאוד ומגיע למסקנה על פי הכלל "נר לאחד נר למאה", שאדם מקבל בעולם הבא שכר מושלם, ושניהם מקבלים. ולפי זה ודאי שגם מי שתומך באדם שממילא התכוון ללמוד תורה - הרי הקלת עליו, והיית שותף בלימוד התורה שלו, ולכן בפשטות יקבל שכר מושלם.
"אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" - זו הבת קול שיצאה לשבנא כשביקש לקנות חלק בתורת אחיו הלל לאחר שכבר נעשה חכם גדול. "אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ": שבנא נקרא "איש" ולא "אח", מפני שהסיע עצמו מן האחווה ולא תמך באחיו בשעת דוחקו; וכיוון שלא פדה אותו מעניותו מתחילה, שוב אין הלל יכול לפדותו מדינה של גיהנום, ואין ממונו מתקבל ככופר. כל חשבונו - להמתין ולראות תחילה אם יצא חכם - התברר כחשבון של הפסד, שהרי את מכשול העניות הוא עצמו היה יכול להסיר, ובסופו של דבר "ימותו יחד כסיל ובער ועזבו לאחרים חילם". מכאן הלקח: זמן התמיכה בתלמיד חכם הוא דווקא בשעת גדילתו, ומי שמחמיץ אותה מפסיד את שותפותו בתורה ובעולם הבא.