אנחנו מגיעים לפרק האחרון בספר זרע שמשון על שיר השירים - פרק י"ט, הפרק החותם את הספר. זהו פרק מורכב יחסית, ולכן כדאי לעקוב בתשומת לב כדי לשמור על מהלך הדברים. נקודת המוצא היא גמרא בסוטה, וממנה יגיע הרב לביאור נפלא בפסוק "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ".
הגמרא בסוטה: מאהבה ומיראה
הגמרא בסוטה (סוף פרק ו', דף ל"א ע"א) שואלת: מה ההבדל בין העושה מאהבה לעושה מיראה - בין מי שעובד את בוראו מתוך אהבה, לבין מי שעובד מתוך יראה? ומשיבה: "איכא בינייהו הא דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפיים דור". העובד מיראה - זכותו תלויה ונשמרת לאלף דור; העובד מאהבה - זכותו תלויה לאלפיים דור, כפול מבחינת משך הזמן שהקדוש ברוך הוא נוצר את חסדו ומביא על ידו ישועות לבניו אחריו.
ומניין? "הכא כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביי" - "אלפים" הוא לשון רבים במיעוטו, שניים, אלפיים, והדבר נאמר על "אוהביי". "והתם כתיב ולשומרי מצוותיי לאלף דור" - "שומרי מצוותיו" היינו מי שנזהר מן העבירות מחמת יראה, שאינו בגדר אוהב אלא נמנע מפני העונש, ואצלו נשמר הדבר לאלף דור בלבד.
מיד מקשה הגמרא: "התם נמי כתיב לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" - הרי באותו פסוק עצמו שממנו למדת אלף דור, כתוב גם "לאוהביו"! ומאותה קושיה עצמה קשה גם בפסוק השני: "ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיי" - גם שם מוזכרת היראה. שני הפסוקים דיברו על אהבה ועל יראה, ואם כן כיצד לקחת את הפסוק שאומר אלפיים דווקא לאהבה, ואת הפסוק שאומר אלף דווקא ליראה?
תשובת הגמרא: "האי לדיסמיך ליה והאי לדיסמיך ליה" - כל אחד נלמד לפי מה שסמוך לו. "ועושה חסד לאלפים" - מה כתוב מיד אחריו? "לאוהביי". ואמנם כתוב גם "ולשומרי מצוותיי", אבל זה כבר אינו סמוך. ובפסוק שבדברים, "לאלף דור" סמוך ל"ולשומרי מצוותיו". נמצא שהלימוד הוא על פי הסמיכות, והגם שבשניהם נזכרו גם אוהביי וגם יראיי.
שתי שאלות של בעל הזרע שמשון
אומר הרב: צריך עיון. ראשית, מדוע דווקא מספרים אלה - זה אלף וזה אלפיים? מה פשר הקביעה המוחלטת הזאת, כמין תעריף קבוע ומוגדר? אם באת לומר שהאהבה גדולה יותר, תאמר ששכרה כפול; אבל מדוע נקבע במדויק אלף מול אלפיים?
ושנית: אם באמת הפסוק של "לאלפים" מדבר בעושה מאהבה לחודיה, למה הוזכר באותו פסוק "ולשומרי מצוותיי"? היה לו לומר "ועושה חסד לאלפים לאוהביי" בלבד, ולשתוק מ"שומרי מצוותיי". וכן בפסוק של "לאלף דור" - לא היה לו לומר "לאוהביו", אלא "ולשומרי מצוותיו" בלבד. שאלה פשוטה: אם "אוהביו" הוא אלפיים ו"שומרי מצוותיו" הוא אלף, שיכתוב בפסוק אחד רק אוהביו ובשני רק שומרי מצוותיו. מדוע כתב בשניהם את שניהם, ורק אחר כך נצטרך להסביר מה סמוך למה?
ההקדמה: אלף דור שעלו במחשבה להיבראות
ויש לומר, על פי מה שאמרו חז"ל על הפסוק "דבר ציווה לאלף דור", שאלף דור עלו במחשבה להיבראות, וכיוון שראה הקדוש ברוך הוא שמעשיהם רעים נמחו מן העולם. ולפני הקדוש ברוך הוא מחשבה כמעשה דמי.
אם נרצה לדייק, המספר המדויק הוא תתקע"ד דורות שקומטו בלא עת - "אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם". הרי "דבר ציווה לאלף דור", וכשאתה מחשב את ההפרש בין תתקע"ד לאלף, נשארים עשרים ושישה - וכנגדם עשרים ושישה הדורות שהיו עד מתן תורה. אותם תתקע"ד דורות היו אמורים להיבראות קודם בריאת העולם, וראה הקדוש ברוך הוא שיהיו רשעים ולא הביאם לעולם. רש"י מסביר שהדורות הללו נמחו בדור המבול, אך ההבנה הפשוטה היא שלא נבראו כלל, ועמד הקדוש ברוך הוא ושתלם בכל דור ודור - והם עזי הפנים שבדור. יש כאן קצת קושי בלשון הרב, שהוא מחשבן אותם כאלף בעוד שלמעשה תתקע"ד לא נבראו, אלא שנראה שהוא נוקט את המספר העגול.
עוד יסוד מביא הרב: נודע שכל אחד מן הנבראים יש לו שני חלקים - אחד בגן עדן ואחד בגיהינום. לכל אדם מוכנים שני מדורים הבנויים על שמו: בגן עדן על המעשים הטובים שיעשה, ובגיהינום על המעשים הרעים. זכה - נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, שהרי חלקי הרשעים בגן עדן נותרו בלתי מנוצלים, ומרחיבים לצדיק את חלקו על חשבונם. ולהיפך, הרשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהינום, ומרחיבים לו את מקומו על חשבון המקום הבלתי מנוצל של הצדיק.
וכבר ביארנו את ההיגיון שבדבר: עבודתו של הצדיק להיות צדיק הייתה קשה הרבה יותר בגלל הרשע, שהפיץ בעולם ארס, זוהמה, טומאה וקלקול, והכביד עליו את המלאכה - ולכן ראוי שיקבל את הגן עדן של הרשע. וכן להיפך: אם נותר לצדיק איזה פגם וקלקול וחלק בגיהינום, הרי זה מחמת הרשע שהחטיאו, קלקלו והורידו - ולכן הרשע ייטול את חלקו בגיהינום.
ואם כן, אומר הרב, מי שמקיים לא תעשה, דהיינו נזהר מן הלאווין, נוטל שכרו ועוד חלק של אלף דור מן הזכות שהייתה ראויה להם אילו היו מקיימים את הלא תעשה. שהרי כיוון שעלו במחשבה, ומחשבה כמעשה, בנה להם הקדוש ברוך הוא מדורים בגן עדן ובגיהינום, אלא שלא ניצלו אותם כי לא נבראו - והצדיק נוטלם. ומי שמקיים אף את מצוות העשה, נוטל את הזכות שהייתה ראויה לאלף דור בין על מצוות עשה ובין על מצוות לא תעשה, שהם הכפל - אלפיים.
דיוק הפסוקים: עשה ולא תעשה
ועתה נבוא לדיוק הפסוקים. אילו לא היה כתוב אלא "ועושה חסד לאלפים לאוהביי" - הואיל וסתם אוהב הוא זריז במצוות עשה, כמו שכתב הברטנורא בפרק קמא דאבות משנה ג', שהרי האוהב חפץ לתת ולהעניק ולהשפיע למי שהוא אוהב, ובזה באה אהבתו לידי ביטוי - הייתי אומר שיהיה שכרו לאלפיים אף אם לא יקיים אלא מצוות עשה.
ומכל שכן לפי דברי המהרש"א בפרק ג' דמכות, שעיקר בריאת האדם היא על מצוות עשה, שהרי את הלא תעשה יכול לקיים אף קודם שנברא - אי אפשר שיעבור על שום אחד מהם כשאינו קיים. אם המטרה הייתה רק הימנעות, לא היה צורך לברוא את האדם כלל; אבל מצוות עשה - אם לא ייברא, כיצד יקיימן? נמצא שעיקר מטרת הבריאה היא מצוות העשה.
והברטנורא כתב שם: "עבוד מאהבה, עבוד מיראה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא". כלומר האהבה והיראה צריכות לבוא משולבות. אף שהדרגה הראשונה היא יראה והבאה אחריה אהבה, והיה מקום לומר שלאחר שהגיע אדם לדרגת אהבה שוב אין צורך ביראה - מלמדים אותנו הקדמונים שאין הדבר כן, ואף מי שהשיג את מעלת האהבה אסור לו לנטוש את היראה. "שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב", ואם באת לפרוק - דע שאתה ירא, ומי שירא אינו פורק.
האהבה היא דרגה עצומה ונפלאה, אבל יש בה עקב אכילס: מתוך שאדם חש קרבה גדולה, הוא עלול לעשות דברים שאינם ראויים, כבן המתחטא לפני אביו, ולדבר שלא בכבוד הראוי. לעומת זאת כלפי מי שיראים ממנו נזהרים מאוד כיצד מדברים ובאיזו צורה. נמצא שלפעמים אף האוהב בא לשנוא.
ומשום כך הוצרך לומר "ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיו" - ללמד שיהיה להם כל החסד הזה דווקא כשישמרו את מצוות העשה, דהיינו "לאוהביו", ואת הלא תעשה, דהיינו "ולשומרי מצוותיו". שהרי רק על ידי עשה ולא תעשה יחד זוכים לאלפיים, ועל אחד מהם בלבד - אלף.
הפסוק השני: החילוק האמיתי הוא באהבה וביראה
ובפסוק השני, בדברים ז': אילו היה אומר "ולשומרי מצוותיו לאלף דור" בלבד, בלי להזכיר "לאוהביו", לא היה מלמדנו כלום. שאם תאמר שבא ללמד שמי שיש לו יראה והוא זהיר במצוות לא תעשה לא יהיה לו אלא אלף - את זה כבר למדנו מן הפסוק הראשון שכתב "לאוהביי ולשומרי מצוותיו", שמע מינה שצריך לקיים את שניהם, ואם לא יקיים את שניהם מסתמא לא יהיה לו אלא אלף.
אלא עכשיו שכפל הכתוב "לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור", על כורחך לומר שכוונת הפסוק ללמדנו שעיקר החילוק תלוי בין העובד מאהבה לעובד מיראה: שאם יעבוד מיראה, לא יהיה לו אלא אלף. ומה שאמר בפסוק הראשון "ועושה חסד לאלפים לאוהביי ולשומרי מצוותיו", היינו שקיים אף את הלא תעשה מאהבה גמורה, ולכן יש לו אלפיים.
נמצא שהשינוי בהבנה הוא זה: עד כה הסברנו שהפסוקים מחלקים בין עשה ללא תעשה בלבד, בלי להיכנס לאהבה וליראה. אבל כיוון שאין צורך בפסוק השני לחזור וללמד שעל אחד מהם מקבלים אלף, על כורחך שהוא בא ללמד דרגות: שני החלקים של אלף הדור אינם תלויים בקיום מצוות עשה ולא תעשה כשלעצמם, אלא בשאלה אם עבד ביראה או מאהבה. מי שעובד מיראה, אין לו אלא חלק אחד מאותם אלף דור; אבל העובד מאהבה - יש לו שני חלקים, חלק האהבה וחלק היראה, דבכלל האהבה יש גם יראה, ואין בכלל היראה אהבה.
כלומר, אל תחשוב שהעובד מאהבה אין בו יראה. כפי שראינו, אף מי שעובד מאהבה חייב גם ביראה, ויש בו שניהם. לעומת זאת מי שיש בו יראה - אין הכרח שיש בו אהבה. היראה היא דרגה נמוכה יחסית; הרמב"ם מגדיר אותה כעבודת הנשים והילדים. ואמר רבי ישראל סלנטר: הלוואי ונגיע לעבודת הנשים והילדים של דורו של הרמב"ם, של רבנו יונה ושל הקדמונים.
העובד מחצה מאהבה ומחצה מיראה
ממשיך הרב: ומי שעובד מחצה מאהבה ומחצה מיראה, אינו נוטל אלא אלף. שהרי אין לו לא זה שלם ולא זה שלם. וזה מה שמשמע מן המקרא "לאוהביו ולשומרי מצוותיו" לאלף דור - דהיינו אף אם יקיים את מצוות העשה מאהבה ואת מצוות הלא תעשה מיראה, עדיין אינו אלא אלף. שהרי מצוות עשה הן ביטוי לאהבה, והזהירות מן הלאווין באה מן היראה - שאני ירא לעבור ולהיכשל. העיקר הוא שיהיה זהיר בכל התורה כולה מאהבה גמורה, ואז נוטל חלקו וחלק חברו - כפליים.
"וידעת כי ה' אלוקיך הוא האלוקים, האל הנאמן שומר הברית והחסד"
ויש לנו עוד הוכחה גמורה מן המקרא, שכן קשה: למה הוצרך לומר כאן "כי ה' אלוקיך הוא האלוקים"? וכי עד עתה לא ידענו, והלוא במתן תורה היינו? ומהו "האל הנאמן" - וכי היה מקום לומר שאינו נאמן? ומהו "שומר הברית" - על איזו ברית מדובר שהשם שומרה?
אלא ודאי שאלו האלף דור והאלפיים הם סודו של "דבר ציווה לאלף דור", אותם דורות שנמחו מן העולם. ולכן אמר "וידעת כי ה' אלוקיך" - השם שישלם שכרך, דהיינו מידת הרחמים, "הוא האלוקים" - הוא עצמו מידת הדין, הוא שעשה דין ברשעים של אלף הדור ומחה אותם מן העולם, ומכוח אותו דין הוא נותן לך את שכרם.
"ואף על פי כן האל הנאמן" - שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיח את הטוב, ולכל אחד יש חלק בגן עדן. ומניין יתקבל אותו חלק? מאותו טוב שהיה ראוי להם, שהוא נותנו לצדיקים שבכל דור ודור. זוהי נאמנותו: ההבטחה שהבטיח לאלף דור שלא הגיעו לעולם, שמורה - וניתנת לראויים לה. "ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה"? "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". ולפיכך הוא נאמן מפני שהוא "שומר הברית והחסד", ודווקא "שומר" - שהוא משמרו לכל צדיק וחסיד. החלק הזה נשמר עבור הצדיק שיבוא שנים רבות לאחר מכן, שהרי אותם דורות היו אמורים להיוולד עוד קודם בריאת העולם, והקדוש ברוך הוא משמר את שכרם ונותנו לצדיקים העתידים לבוא.
"הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ"
כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי, הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. (שיר השירים ח, יב)
ובזה יתבאר, אומר בעל הזרע שמשון, הפסוק "האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו". וידוע ש"שלמה" האמור בשיר השירים - במלך שהשלום שלו הכתוב מדבר, חוץ מ"הנה מיטתו שלשלמה". אמנם אנחנו למדנו את שיר השירים באריכות עם המלבי"ם, ולמלבי"ם קו אחר לגמרי בביאור המגילה; כאן מבאר הרב על פי דרך חז"ל, שכל מקום שנאמר "שלמה" הכוונה לקדוש ברוך הוא, למי שהשלום שלו.
ולכן אמר: "האלף לך שלמה" - ריבונו של עולם, יש לך אלף דורות לשלם בהם שכר טוב למתהלכים לפניך, כל שכרם של אותם אלף דורות אשר קומטו בלא עת. "ומאתיים לנוטרים את פריו" - ואלו המאתיים הם הפירות של האלף, שהוא הקרן השמור לעולם הבא. כלומר, עשרים אחוז כביכול ניתנים לאדם כאן כפירות בעולם הזה, והקרן שמורה לו לעולם הבא.
הצדקה מעשרת - ושאלת הריבית
ואל תתפלא על כך שיש כאן שכר בעולם הזה, לפי שהצדקה היא מעשרת למי שנותנה, כמעשר, דכתיב "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. התורה נתנה כאן רשות לבחון את הקדוש ברוך הוא: "ובחנוני נא בזאת", בעניין הצדקה והמעשר. וחז"ל אומרים, וכך מביא הגר"א, שעיקר ברכת העושר נאמרה על נתינת חומש - וזה מתאים מאוד לדברים כאן, שמה שאדם מקבל בעולם הזה הוא המאתיים, שהם בחינת חומש, והיא ההתעשרות שעליה נאמר שהצדקה מעשרת.
ואיך אפשר זה? הלוא הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" - הנותן צדקה הוא כמלווה לקדוש ברוך הוא, והשם כביכול אחראי לפרוע לו. ואם כן, כיצד יכול הקדוש ברוך הוא לתת לו הרבה יותר ממה שנתן? והלוא זה נקרא ריבית! שהרי בהלוואה צריך להחזיר בדיוק את הסכום המקורי, וכאן אתה רואה שהשם נותן את האלף לעולם הבא ועוד מאתיים בעולם הזה. ואל תאמר שדיני ריבית שייכים אצלנו בלבד - שהרי רבותינו אמרו: "אני הוא ששמרתי מצוותיי תחילה", שכביכול הקדוש ברוך הוא עצמו מתנהג על פי תורתו ומצוותיו, ובהרבה מקומות עומדים חז"ל על כך שהוא פועל על פי הכללים שהוא קבע. (ודרך הלצה: מכאן ראיה שקשה לסמוך על היתר עסקה - שאם לא כן, היה הרב מתרץ בפשטות שהקדוש ברוך הוא עושה היתר עסקה.)
תלמידי חכמים מותרים להלוות זה את זה בריבית
ויש לומר, דאיתא בלבוש: תלמידי חכמים מותרים להלוות זה את זה בריבית, לפי שיודעים שהוא אסור ונותנים אותה במתנה גמורה. ודווקא בדבר מועט שאדם רגיל לתת לחברו במתנה, דהיינו עד חומש ההלוואה, ודווקא בדברים של מאכל, שהוא דרך כבוד. אבל שלא בדברי מאכל, או אפילו בדברי מאכל ביותר מחומש - אסור אפילו לתלמיד חכם.
זו הלכה שחשוב לדעת אותה. אף שריבית פירושה שאסור להוסיף אפילו פרוטה וחצי פרוטה על ההלוואה, לתלמידי חכמים הותר - בשתי הסתייגויות: שיהיה בדבר מאכל, ושלא יותר מחומש. דוגמה: דפקת אצל השכן וביקשת עגבנייה, ולמחרת החזרת לו עגבנייה. אם נמדוד קוטר, משקל ומסה, ייתכן שהחזרת יותר ממה שקיבלת - הוא נתן של חמישים גרם ואתה החזרת של שישים. ולכאורה מה עם איסור ריבית, שנוהג גם בדבר מאכל, "נשך אוכל נשך כל דבר אשר יישך"? אלא שתלמידי חכמים יודעים את דין הריבית, ונותנים את התוספת במתנה גמורה, שלא כתוספת ולא כשכר על ההלוואה. ודווקא בדבר מאכל, שדרך כבוד היא לשלוח זה לזה מתנות, ואינו מכובד להתחיל לחתוך את העגבנייה ולשקול ולומר "תחזיר לי ארבעה גרם". אבל בממון - לא יוכל אדם ללוות אלף ולהחזיר אלף ומאה בטענה שהמאה מתנה; בממון חייב להחזיר בדיוק את אותו סכום. וגם ההיתר הוא רק עד חומש, ורק בתלמידי חכמים.
ואם כן, אומר הרב, אף הקדוש ברוך הוא והנותן צדקה - כביכול דין תלמידי חכמים יש להם. הקדוש ברוך הוא ודאי אלופו של עולם, המאלף את העולם חוכמה ומלמדם דעת, והנותן צדקה אף הוא בדין תלמיד חכם, ומותר להם להלוות זה לזה בריבית ולתת עד החומש. ולכן "ומאתיים לנוטרים את פריו" - המאתיים הם הריבית, שהם חומש מן האלף, ויכול הקדוש ברוך הוא להאכילו את החומש בעולם הזה יתר על האלף.
"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה"
וראיה לדבר, שאמרו זיכרונם לברכה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה". וקשה, למה נקט לשון אכילה? היה לו לומר שאדם נוטל פירותיהם. אלא ודאי לרמוז שאלו הפירות יכול אדם ליטלם ויכול הקדוש ברוך הוא לתתם, מפני שהם נקראים דבר אכילה. יש כאן דיוק נפלא: אותן "ריביות" שאנו מקבלים בעולם הזה מלבד השכר השמור לעולם הבא, נקטו בהן חז"ל לשון "אוכל פירותיהם" - שהוא כאכילת פרי, ובדבר מאכל בין תלמידי חכמים אין בכך איסור ריבית.
ואפשר היה לשאול מדוע לא נאמר "ומאתיים וחמישים", שהרי בכל מקום שמדברים על חומש - חומש מלבר הוא, עשרים וחמישה אחוזים ולא עשרים. אלא שלעניין צדקה אין הדבר כן, וחומש של צדקה הוא תמיד מלגיו. ומניין? מן הפסוק "עשר תעשר", שמשם למדו חז"ל את החומש. המעשר שעליו אנו מדברים הוא תמיד מלגיו - אתה לוקח מאה ומחלק לעשרה, ואינך מוסיף תחילה את המעשר ואחר כך מחלק. וחומש נלמד מ"עשר תעשר", פעמיים תיתן מעשר - ונמצא חומש שהוא מלגיו, עשרים אחוז ולא עשרים וחמישה. סליקא לה.
לסיכום: מן הגמרא בסוטה למדנו שהעושה מאהבה זכותו תלויה לאלפיים דור, והעושה מיראה לאלף. בעל הזרע שמשון ביאר שמקורם של אותם אלף ואלפיים הוא ב"דבר ציווה לאלף דור" - אותם דורות שעלו במחשבה להיבראות ונמחו, ומחשבה כמעשה, ולכן נבנו להם מדורים בגן עדן, והצדיק נוטל חלקו וחלק חברו. הפסוק הראשון לימדנו שצריך גם עשה וגם לא תעשה, והפסוק השני לימדנו שעיקר החילוק הוא בין העובד מאהבה - שבכללה יראה, ולו שני החלקים - לבין העובד מיראה, שאין לו אלא חלק אחד; והעובד מחצה מאהבה ומחצה מיראה אינו נוטל אלא אלף. ומכאן התבאר "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" - הקרן השמורה לעולם הבא מאותם אלף דור, "וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ" - החומש הניתן כפירות בעולם הזה, שכן דין תלמידי חכמים להם ובדבר אכילה מותר, ולכן דייקו חז"ל "אוכל פירותיהם בעולם הזה". כשם שזכינו לסיים את ספר זרע שמשון על שיר השירים, כך נזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, וללמוד בלי נדר ובסייעתא דשמיא את כל ספריו של בעל הזרע שמשון, והוא יהיה מליץ יושר ויעתיר בעדנו ובעד כל מה שאנו מבקשים ונזקקים לו, והקדוש ברוך הוא ישפיע עלינו שפע ברכה וימלא כל משאלות ליבנו לטובה בזכות הצדיק והבטחתו, אמן ואמן.