פרק זה בשיר השירים מביא אותנו אל אחד הפסוקים החוזרים בשיר השירים שלוש פעמים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם". חזרה משולשת זו אינה מקרית, וחכמינו זכרונם לברכה למדו ממנה יסוד גדול בהנהגת הגלות והגאולה. נעיין בפסוקים, בדברי הגמרא בכתובות, ובביאורו הנפלא של בעל "זרע שמשון" על עניין דחיקת הקץ.
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ב, ז)
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ג, ה)
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ח, ד)
לפי פשוטו של עניין: עם ישראל נמצאים בגלות, משועבדים תחת אומות העולם, והם משביעים את האומות - "בנות ירושלים" - שלא יסיתו את ישראל להתרחק מאת השם. ולמה נקראו האומות כך? רש"י בשיר השירים (א, ה) מבאר את העניין. אלא שלכאורה די היה בפסוק אחד, ולמה שלוש פעמים? על כך באה הגמרא ומלמדת שאלו הן שבועות שונות שהשביע הקדוש ברוך הוא.
הגמרא בכתובות (פרק י"ג, דף קי"א ע"א) אומרת: אמר רבי חנינא, שלוש שבועות הללו למה? אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי.
"שלא יעלו בחומה" פירושו: עם ישראל שרויים בגלות, ויש עליהם איסור לצאת מן הגלות ביד רמה ובזרוע נטויה, לצאת מתחת שעבוד הגלות בכוח וביד חזקה. השבועה השנייה - שלא ימרדו באומות; כיוון שאנו נתונים תחת ידם, השביע אותנו השם שלא למרוד בהם. והשבועה השלישית מופנית כלפי האומות עצמן - שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי.
יש לדעת שסאטמר, רבי יואליש, האריך מאוד בעניין השבועות הללו, ויש לו ספר שלם על שלוש השבועות. עיקר חילם נלקח מן הנקודה הזו, שישראל מוזהרים ומושבעים שלא לעלות בחומה, ובעלייה ליישוב ארץ ישראל וביציאה מתחת יד האומות הם רואים סוג של עלייה בחומה, כאילו עולים ומורדים באומות כדי ליישב את הארץ. לא ניכנס כאן לכל הוויכוח, רק שנדע שיש שיטה כזאת שמעוררת על העניין הזה.
ורבי לוי אמר: שש שבועות הללו למה? שהרי בכל אחד משלושת הפסוקים ישנן שתי לשונות שבועה - "אם תעירו" ו"אם תעוררו". נמצא שבשלושה פסוקים, כשכל אחד כפול, יש בסך הכול שש שבועות. אומרת הגמרא: תלתא הני דאמרן - שלוש הן אלו שהזכרנו; ואינך - השלוש הנוספות: שלא יגלו את הקץ, שלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לאומות העולם.
מהו גדרה של דחיקת הקץ? להרבות ולהפציר בתפילה שיגיע הקץ. ומהו השיעור? כמה נחשב "להרבות"? המגיד מדובנא אומר שאין לנו בדבר הזה שיעור מפורש: מה הגבול בין בקשת הגאולה כראוי לבין דחיקת הקץ.
אלא שהיום אפשר כן להבין מעט, כשרואים פעולות שגורמים שונים עושים - למשל מושיבים בית דין כדי לקבוע כאן למטה שהקדוש ברוך הוא חייב להביא את הגאולה. כאן כבר מתחילים להבין מהי דחיקת הקץ. אלו פעולות שאינן לגיטימיות. מה ההיתר לבוא ולהושיב בית דין כדי לחייב את הקדוש ברוך הוא להביא את הגאולה? הרי השם יודע מתי זמן הגאולה, והוא יביא אותה "בעתה" או "אחישנה" - אבל לא בכוח, ולא על ידי שאתה תכפה כביכול את הקדוש ברוך הוא. וכמה שתצעק שאתה רוצה משיח עכשיו, עדיין יש דרך ויש צורה, ועדיין אנו מוגבלים שלא לדחוק את הקץ.
השבועה הנוספת היא שלא לגלות את הקץ. היו כאלה שידעו את הקץ, והם מוזהרים שלא לגלותו. כבר אצל דניאל נאמר "וסתום וחתום הדברים עד עת קץ" - הרי שהייתה אזהרה שהדברים יישארו סתומים. "שבוע, שבועים" - מה בדיוק הכוונה? כמה קולמוסים נשתברו בניסיון להבין את חשבונותיו של דניאל.
על הגר"א כתוב שידע את הקץ, ורמז אותו באחד ממקומותיו, וכתב: "ומשביע אני שכל מי שמבין את הרמז שלא יגלה אותו". מספרים שפעם היה תלמיד חכם שאמר שהצליח לפענח את רמזו של הגר"א, והודיע שלמחרת יבוא ויגלה את הדבר בבית המדרש. למחרת הגיע לבית המדרש, וכשבא לדבר נתעוותו פניו ולא יכול היה להוציא מילה. מכאן רואים, ראשית, שכנראה אכן הצליח לפענח את הרמז.
ושנית, שואלים: מה פירוש "משביע אני"? מי שהשביע אותי בספר שלו - האם זה מחייב אותי? וכי אני נשבעתי? הרי הכלל הוא שצריך שמישהו ישביע אותי ושאענה אמן; כל עוד לא אמרתי אמן, אין בשבועה כלום. וגם אילו אמרתי אמן על שבועה שבכתב, אין זו שבועה. אלא מסבירים שהגר"א לא התכוון כלל להשביע, אלא שבתוך אותן מילים עצמן - "ומשביע אני שלא לגלות" - טמון הרמז לקץ הגאולה. ומקובל אצלנו, ממשפחת גריינמן, שגם החזון איש ידע את זמן הגאולה, ועוד. וכל מי שיודע את זמן הגאולה מצווה שלא לגלותו ולא להפיצו.
אומר הרב: יש לדקדק, איך ציווה הקדוש ברוך הוא שלא ידחקו את הקץ, שצריך להשלים את הזמן הקצוב - והלא אמרו זיכרונם לברכה "זכו - אחישנה"? כלומר: האיסור לדחוק את הקץ מובן כשמדובר ב"בעתה", בזמן הקצוב שאין לגעת בו. אבל כשיש מסלול של "אחישנה" - אדרבה, עם ישראל יעשו מצוות, יזדככו, ועל ידי כך יחישו את הקץ. ואם קיימת אפשרות להקדים, למה שלא ארבה בתפילות ובבקשות ואקדים את הגאולה?
ויש לומר, שהטעם הוא משום שאמרו במדרש על הפסוק "ויהי מקץ": הדא הוא דכתיב "קץ שם לחושך" - זמן ניתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה. ומאי טעמא "קץ שם לחושך"? שכל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמוות בעולם; נעקר יצר הרע מן העולם, אין אופל וצלמוות בעולם.
המדרש נאמר על "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" - מה עניין "קץ" כאן? שנסתיימו שנתיים ויצא יוסף מאפלה לאורה. ועל כך דורש המדרש את הפסוק באיוב: "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמוות".
וכאן יסוד גדול שהסטייפלר היה חוזר עליו הרבה: כל דבר רע - דע לך ש"קץ שם לחושך", השם שם לו גבול. אחד הדברים ההרסניים ביותר שמצערים את האדם הוא כשאדם רואה צרה והוא בטוח שהיא בלי גבול, שהיא לא עומדת להיגמר. על כך היה אומר הסטייפלר: תדע לך, קץ שם לחושך. כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה רעה - הוא קצב אותה, יש לה זמן. יוסף יושב בבית הכלא שתים עשרה שנה, ונראה כאילו הוא עומד להישאר שם לנצח - וחלפו שנתיים ימים והנה הוא בחוץ, ולא רק בחוץ אלא מלך. יש להבין שלכל דבר בעולם יש קץ, גם לגזירות הרעות, ואין להישבר.
ומהי "אפלה" זו? העולם הזה כולו זמן של אפלה - של ייסורים, של צער, של סבל; נווה התלאות והייסורים, כך מוגדר העולם הזה. השם קבע כמה שנים יעשה העולם באפלה, ואנו באפלה כיוון שאין אור השם מאיר עלינו. "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים" - זה ביום חבוש השם; אבל בינתיים אין אור, בינתיים אנו במציאות של חושך, והחושך הוא מציאות של הסתר. וכל זמן שיצר הרע בעולם, יש אופל וצלמוות - יש ייסורים וסבל שהם כהסתר פנים; וברגע שנעקר יצר הרע, אין עוד אופל וצלמוות בעולם.
מכאן עונה הרב: כל זמן שיצר הרע בעולם - סימן שעם ישראל עדיין לא זכו. ו"זכו" אינו לשון של הגרלה או פייס, אלא לשון של זיכוך: עדיין לא נזדככו. ואם עדיין לא נזדככו, אין להם לדחוק את הקץ על ידי תפילות ובקשות, ואף לא לאסוף אוכלוסיות וללחום עם הנוכרים - שהרי ממילא עדיין לא הגיע הזמן, "קץ שם לחושך". אבל אם זכו, דהיינו שנעקר יצר הרע מן העולם, מיד נעקר אותו אופל וצלמוות מן העולם, ונעקר הקץ מעיקרו - וזהו "זכו - אחישנה". כשאין יצר הרע אין חטא, אין צורך בייסורים ואין צורך בסבל, אין אפלה - וממילא בא האור.
נמצא ש"זכו - אחישנה" עניינו על ידי זכויות. מה יועיל שתילחם, ומה יועיל שתתפלל, אם אין לך הזכויות להיגאל? צריך להיות בעל זכויות כדי להיגאל. וכאשר נהיה בעלי זכויות - ניגאל מאליו, בלי לדחוק את הקץ ובלי פעולות שנועדו להביאו בכוח.
בנקודה זו רבים משתבשים לצערנו. הם בטוחים שאם יעלו להר הבית ויערכו סיורים - כך יביאו את הגאולה ויבנו את בית המקדש. בית המקדש אינו נבנה בדרך של "התעוררות לבניין", ולא על ידי שתתחיל לאסוף אבנים ולסגור חוזה עם קבלן. וגם אם לא נלך לפי השיטה שבית המקדש ירד בנוי באש, אלא שאנחנו נבנה אותו - עדיין צריך שיגיע זמן הגאולה, וזמן הגאולה תלוי בפעולות שלנו. אלא שיש הסבורים שהפעולות הן פעולות פיזיות. ולמה פיזיות? משום שזה תמיד קל יותר מרוחניות.
העבודה הרוחנית - תיקון המידות, התמדה בתורה, עשיית רצון השם - היא עבודה קשה. אילו כל אחד ואחד מאיתנו היה קצת יותר גבוה, כבר היה בית המקדש נבנה. אבל הרבה יותר קל לשלוח טיל לאו על מסגד אל־אקצא ולחשוב שבזה נגמרה הגלות, שהמשיח כבר כאן ורק המסגד מפריע לו. כמה מחשבה מעוותת יש כאן, כמה חוסר דעת, כמה חוסר התייעצות עם גדולי ישראל. איזה גדול ייעץ דבר כזה?
כולנו מבינים מה היה קורה אילו הייתה אותה מחתרת יהודית מצליחה חס ושלום בעצות הטיפשים. עניין אל־אקצא הוא חומר נפץ מאז ומעולם: ברגע שהערבים רוצים להצית את השטח, די להם להזכיר שליהודים יש תוכניות בנוגע לאל־אקצא, ומיד כל העולם הערבי גועש. כך היה בפרעות ת"ח ות"ט, וכך באינתיפאדות; וכולנו זוכרים את האינתיפאדה השנייה שפרצה בעקבות העלייה להר הבית. אין הכוונה שהערבים לא רוצים לעשות פרעות ממילא - אבל למה עלינו לתת את הגפרור לחבית חומר הנפץ? הדרך הזאת להביא את הגאולה היא דרך משובשת ומעוותת; איזה גדול עומד מאחוריה? אלו אנשים קטנים שלוקחים את גורלם בידיהם, ואנשים כאלה עלולים להבעיר תבערה נוראה בכל המזרח התיכון.
אנחנו עדיין בגלות, ורבים שוכחים זאת ואינם מבינים זאת, ולכן הם חושבים "כוחי ועוצם ידי", אנחנו חזקים ואנחנו נעשה. אין זו דרכה של תורה. כך אמר יעקב לבניו: "למה תתראו" - אל תעשה עצמך עשיר לפני הגוי, אל תעשה עצמך חזק, זה רק ימשוך אליך אש. אין זה אומר שאינך צריך להתמודד ואינך צריך להילחם, אבל זכור שאתה עדיין בגלות. רוב עם ישראל עדיין מחוץ לארץ ישראל, הגאולה עדיין לא הגיעה. ולכן דרך הפעולה הכוחנית והפיזית אינה הדרך; הדרך היא כדברי הרב - שבעקירת יצר הרע מן העולם נעקר מיד אבן אופל וצלמוות ונעקר הקץ מעיקרו. זהו "זכו - אחישנה": עקור את יצר הרע, ולא תחשוב שבפעולות גשמיות תשיג זאת.
אינני נכנס כאן לעצם העניין של העלייה להר הבית, שיש בה חיוב כרת וכל גדולי ישראל אסרוה. יש לצערנו מי שעושים תעמולה לעלייה להר הבית; כתבתי על כך תשובה שלמה למי ששאל אותי דרך האתר, עד כמה הדבר משובש. וגם אם היודע יודע בדיוק היכן מותר והיכן אסור - הרי אתה מכניס לשם אנשים שאינם יודעים, וגורם שייכנסו ויעברו על כריתות.
וכל גדולי ישראל אסרו זאת, ואין זה קשור לחרדים או לדתיים לאומיים - כולם אסרו. חוץ מבודדים שבהם מנפנפים תמיד, ורובם מן המחנה הדתי לאומי, שניים או שלושה - ומה הם לעומת כל גדולי ישראל לכל הדורות? ואיני מדבר על גדולי ישראל שבדורנו בלבד: המהרי"ל דיסקין ורבי יוסף חיים זוננפלד, המהר"ם מבריסק והחזון איש, המהרש"א אלפנדרי והשדי חמד - גדולי ישראל לאורך כל הדורות אסרו את העלייה להר הבית. אין מקום ללמדנות ולפלפול לבוא ולהוכיח מכאן ומשם; וכי גדולי ישראל לא ידעו זאת? ובכל זאת אסרו.
שלוש הפעמים שנאמר "השבעתי אתכם בנות ירושלים" הן שלוש שבועות - ולדעת רבי לוי שש - ובהן: שלא יעלו ישראל בחומה, שלא ימרדו באומות, שלא ישתעבדו בהם האומות יותר מדי, שלא יגלו את הקץ, שלא ידחקו את הקץ ושלא יגלו הסוד לאומות. שאל ה"זרע שמשון": והרי "זכו - אחישנה", ומדוע לא לדחוק? והשיב מן המדרש "קץ שם לחושך": כל זמן שיצר הרע בעולם יש אופל וצלמוות, ואז הזמן קצוב ואין לדחקו; וכשנעקר יצר הרע - נעקר האופל ונעקר הקץ מעיקרו. "זכו" היינו נזדככו, והגאולה באה בזכויות ולא בכוח. מכאן גם נחמה בכל צרה - לכל חושך יש קץ - וגם אזהרה: לא בפעולות פיזיות וכוחניות תבוא הגאולה, אלא בתיקון המידות, בהתמדה בתורה ובעשיית רצון השם. השם יחיש גאולתנו במהרה, אמן ואמן.