לפנינו דברי הרב זרע שמשון על שיר השירים, פרק ט"ו (עמוד קס"ח), הנסובים כולם סביב פסוק אחד - "הדודאים נתנו ריח". מתוך מדרש קצר בילקוט על השותפות של יששכר וזבולון פותח הרב דלת שלמה לעניין שכר תומכי התורה: מהו ריח, מהו טעם, מה מקבל המחזיק בעולם הזה ומה נשמר לו לעולם הבא.
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ׃ (ז, יד)
מדרש ילקוט (שיר השירים רמז תתקצ"ג) דורש: "הדודאים נתנו ריח" - זה יששכר וזבולון. זבולון יושב ועוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של יששכר, והתורה רבה על ישראל. ובאיזה דודאים מדובר כאן? על ידי הדודאים - "תני נא לי מדודאי בנך" שהביא ראובן - נולד יששכר. נמצא ש"הדודאים נתנו ריח" היינו: מי שנולד בעקבות הדודאים, יששכר, נתן ריח טוב, וריח זה מבטא את השותפות של יששכר וזבולון. זבולון עוסק במסחר - "זבולון לחוף ימים ישכון" - יוצא באוניותיו לסחור, ונותן מזונות בפיו של יששכר כדי שיששכר יוכל לעסוק בתורה. וזהו "נתנו ריח": ריח התורה, "והתורה רבה על ישראל". פירוש הדבר: יששכר אינו צריך להפסיק חלק מזמן לימודו כדי לעסוק בפרנסתו, אלא הולך ישר ללמוד, ונמצא שהתורה מתרבה מחמת שזבולון מחזיק את יששכר.
אפשר לומר "התורה רבה על ישראל" גם בדרך רמז. ידוע שנחלקו הפוסקים בהסכם יששכר וזבולון, אם מה שמקבל זבולון מנוכה מיששכר או לא. הרב עובדיה יוסף כתב בזה תשובה ארוכה מאוד, והגיע למסקנה ש"נר לאחד נר למאה" - נותנים לזה ולזה שכר מושלם בדיוק. ואם השכר הוא בעצם על לימוד התורה, נמצא שאם עד עכשיו היה כאן אחד שלמד תורה, עכשיו יש כאן כביכול שניים, שהרי גם זבולון מוחשב כלומד תורה - ובזה "התורה רבה בישראל".
והבאנו פעם את הסיפור על רב חיים מוולוז'ין. הסתפקו כל חכמי דורו בשאלה בהלכות שעטנז, ונגלה אליו בחלום חייט פשוט שנפטר מיד קודם לכן, ופרס לו את כל הסוגיה ואמר לו את כל מה שנפסק בזה בשמיים. התפעל רב חיים ואמר לו: לא ידעתי שהיית כאן אדם גדול בתורה. אמר לו: לא, אדם פשוט הייתי. שאל: ומאין אתה יודע את כל זה? אמר לו: כיוון שהחזקתי בהסכם יששכר וזבולון והחזקתי אברך שלמד תורה, את כל התורה שלו לימדו אותי בשמיים. מספרים שרב חיים מוולוז'ין אמר: ידעתי שכך הוא, אלא שלא ידעתי שזה כל כך מהר - אתמול נפטר והיום הוא יודע את כל התורה. רואים מכאן שהתורה רבה: קודם היה כאן אחד יודע תורה, ועכשיו יש שניים. כשיש הרבה תומכי תורה התורה מתרבה, כי גם להם יש חלק בתורה.
אבל כפשוטו, כמו שהסברנו, "התורה רבה על ישראל" משום שליששכר יש יותר זמן לעסוק בתורה ואינו צריך לעסוק בפרנסתו. וכאן שואל הזרע שמשון: צריך עיון, אם באמת התורה רבה על ישראל מחמת הדודאים, היה לו לומר "נתנו טעם". שהרי במדרש על הפסוק "פרי עץ הדר כפות תמרים" איתא: "פרי עץ הדר - מה אתרוג יש לו טעם ויש לו ריח, כך ישראל יש בהם תורה ומעשים טובים. כפות תמרים - מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך יש מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים. וענף עץ עבות - מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה".
כל המדרש הזה מובא כדי להוכיח נקודה אחת: התורה באה לידי ביטוי בטעם, לא בריח. באתרוג עדיין איני יודע מה מכוון לתורה ומה למעשים טובים, אבל מ"כפות תמרים" - שיש בה טעם ואין בה ריח, וכנגדה מי שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים - מוכח שהתורה היא הטעם. וכן מן ההדס, שיש בו ריח ואין בו טעם, וכנגדו מי שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה. אגב, אצל התימנים כשרוצים שאדם יאמר דבר תורה אומרים לו "תן טעם" - טעם הוא תורה. מכאן שהריח הוא משל למעשים טובים ולא לתורה. ואם כן, למה נאמר "הדודאים נתנו ריח" והמדרש דורש שהתורה רבה על ישראל? היה צריך לומר "הדודאים נתנו טעם".
ועוד קשה: איך נקשר "הדודאים נתנו ריח" עם "ועל פתחינו כל מגדים"? מגדים היינו מיני פירות משובחים - ומה הקשר בין השניים?
ויובן במה שאמרו ז"ל (קידושין ל"ט) ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ביארנו בעבר, בשם רב חיים שמואלביץ, שאין הכוונה ש"ליכא" מפני שאין נותנים, אלא שלא שייך לקבל. אין לנו כלים לקבל את שכר העולם הבא, שהרי הוא שכר נצחי עד אין קץ, שכר רוחני, ושכר כזה אי אפשר לקבלו בעולם הזה. אמרנו פעם: זה כמו אדם שבא עם כוס ומבקש שימלאו לו את הכינרת - אין לך כלים לקבל את מה שאתה מבקש.
אבל, אומר הרב, מי שמהנה תלמיד חכם מנכסיו ומחזיק ידי לומדי תורה, בוודאי יתרבה שכרו אף בעולם הזה ויאכל מפירותיו, והקרן ישמור לו לעולם הבא. לא את כל השכר - שאי אפשר לקבלו - אבל "על החשבון" יקבל גם כאן. וכמו שאמרו ז"ל על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך": זבולון ישמח בצאתו מן העולם, ויששכר ישמח באוהלו, בשעה שהוא יושב ועוסק בתורה. בפסוק עצמו אין רמז מפורש לשכר בעולם הזה, אבל בהערות מובא מויקרא רבה שהוא מקבל שכר בעולם הזה והעיקר שמור לעולם הבא, וכן מובא בזוהר שזוכה לברכות מעילא ותתא. ובאמת אפשר לרמוז זאת בפסוק עצמו, שהרי "בצאתך" הוא דו־משמעי: שמח זבולון בצאתך למלאכתך, שתראה בה שפע וברכה, ושמח זבולון בצאתך מן העולם, כדרשת חז"ל - ונמצא ששני השכרות נכללים בפסוק.
ומישהו אמר פעם בדרך צחות: יש הרבה האומרים שבני הישיבות יצאו לעבוד. ואומרים לו - אם יצאו לעבוד, מבחינת כישרון הם ישתלטו על כל המשרות, ועדיף לך שיישארו ללמוד. וזהו "שמח זבולון בצאתך": למה תשמח בצאתך לעבוד? מפני שיששכר נשאר בכולל ללמוד, שאם היה יוצא גם הוא לעבוד - אותך היו מפטרים.
והנה שכר העולם הבא הכל תלוי בריח. כמו שאמרו ז"ל ששכר הצדיקים "תלת עשר נהרי דאפרסמונא דכיא" - שהראו לרבי אלעזר בן פדת את שכרו לעולם הבא: שלושה עשר נהרות של אפרסמון. ונהר אפרסמון הוא הריח המיוחד ביותר. וכן בפרק ט' דמציעא (בבא מציעא קי"ד) מסופר ברבה בר אבוה, שספר לאליהו הנביא על עוניו, והכניסו לגן עדן ואמר לו קח מן העלים. לקח וצרר אותם בבגדו, ולאחר מכן שמע: מי הוא זה שלוקח ואוכל שכרו כאן בעולם הזה? מיד פיזר את העלים והחזירם, ולא לקח עמו מאומה. אבל בבואו לכאן היה בגדו ספוג בריח מאותם עלים, ומכרו בשנים עשר אלף דינרים, ומזה פרנס חתניו וכו'. הרי שגם כאן שכר העולם הבא בא לידי ביטוי בריח.
הסברנו פעם שעולם הבא בא לידי ביטוי בשני עניינים: בריח ובמראה. גם במראה - "זה השם קיווינו לו", שעומדים ומצביעים על הקדוש ברוך הוא, ועושה מחול לצדיקים. אומר הבן איש חי שעיקר השכר שם הוא בראייה, ולכן מי שפוגם בעיניו - עיקר השכר בעולם הבא הוא מאבד, שעיקר ההנאה שם בראייה. ולמה דווקא שני דברים אלה? לפי שאת שכר העולם הבא אין לנו אפשרות להגדיר כלל, "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". אי אפשר להגדירו בדוגמאות של תאוות בשרים, כדרך שעשה המשוגע, כמו שהרמב"ם מכנה את מוחמד, שהבטיח לאנשיו הבטחות גשמיות - לפי שידע את שפתם, "ידע רשע נפש בהמותיו". אבל אנו, כאנשים מרוממים יותר, יודעים שאין שם תאוות בשרים ולא גשמיות, אין שם אכילה ושתייה ושינה. ומה כן? רוצים לומר לנו את ההנאה הגבוהה ביותר שעדיין נקלטת בחושינו ועם זאת נתפסת כרוחנית - והיא הנאת הריח. הריח אינו מגושם, אינו מישוש, ואינו טעם הנקלט בבית הבליעה, אלא משהו זך ורוחני יותר. וכן הראייה. ושניהם משל להנאות העולם הבא.
ועיין לאל על הפסוק "לריח שמניך טובים" טעם נכון על זה, למה נמשל שכר הצדיקים דווקא לריח: לפי שבישראל מובא שהם דואגים במצוות, ולכן שכבת זרע של ישראל במעי גויה - "חביל גופייהו ומסריח", ובמעי ישראלית לא חביל גופייהו ולא מסריח. כלומר, גופם של ישראל כביכול מתחמם מחמת המצוות, וכנגד זה שכרם הוא הריח הטוב לעולם הבא.
ומעתה לענייננו: ואם כן, מתוך שזבולון נותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה, משום הכי היו זוכים לאכול הפירות של הקרן השמור לעולם הבא, והטובה שהייתה להם הייתה מעין העולם הבא, ומשום הכי קרא לטובה זו בשם ריח - וזהו "הדודאים נתנו ריח", דהיינו טובה מעין העולם הבא. לכן לא אמר "נתנו טעם": אף שהטעם מרמז לתורה, אין אנו מדברים כאן על שכר העולם הזה אלא על עיקר השכר ששם, ושכר שם בא לידי ביטוי בריח.
ועל כורחך צריך לומר כך, שהרי זבולון היה כל עסקו ומשאו ומתנו במדינת הים, כדכתיב "לחוף ימים ישכון", ומשם נתעשר. ובפרק ד' דפסחים אמרינן שמעות ממדינת הים אין בהם סימן ברכה - מפני שהמעות רחוקות ממנו, והספינות פעמים רבות במקום סכנה, פיראטים וטביעות וכדומה. ואם כן איך חלה הברכה אצל זבולון? אלא ודאי צריך לומר שהועיל שעושר זה בא לו מטובת העולם הבא, מחמת שתמך ביששכר וזכה בשכר נצחי, ומשום הכי הייתה בו ברכה ולא שלטה בו עין הרע. שהרי דברים של העולם הזה - שולטת בהם עין רעה, אבל שכר הבא מן העולם הבא אין עין רעה שולטת בו, ולכן נמשל דווקא לריח.
היה מעשה באיזה כולל, כמדומני בחוץ לארץ, שבא אדם והציע להחזיק את הכולל. ומפני מה? אמר: יש לי צי ספינות, ובכל שנה אני מוציא הון עתק על ביטוח - ספינה אינה רכב, זה מיליונים. ולמה אשלם להם? הביטוח הטוב ביותר הוא התורה. אמר להם: את הכסף הזה אתן להחזקת האברכים, ואתם תלמדו, ויהיה זה לזכותי ולשמירה על הספינות. יום אחד הודיעו לו שספינה שלו במצב סכנה וכנראה כבר בתהליך טביעה. מספרים שהגיע במהירות לכולל ואמר: רבותיי, הביטוח שלי זה אתם, ואם הספינה במצב כזה - כנראה יש חולשה קצת בחברת הביטוח. אמרו לו: אתה צודק, בזמן האחרון היה רפיון, לא שמרו ממש על הזמנים. וקיבלו על עצמם חיזוק. ולאחר עשרים וארבע שעות קיבל דיווח שהספינה יצאה ממצב הסכנה, הצליחו להתגבר על המים שנכנסו והיא ניצלה מטביעה. הרי לנו כדברי הרב: משכר העולם הבא נותנים כאן, ויש בו ברכה ואין עין רעה שולטת בו - כאשר זבולון תומך ביששכר.
וכדי שלא תאמר שאם כן יתמעט חלקו לעולם הבא - שהרי ראינו את מי שלוקח שכרו כאן בעולם הזה, כאותו מעשה בעלים - לכך הוסיף "ועל פתחינו כל מגדים", דהיינו שיהיו לו כל המגדים בגן עדן, דכתיב ביה "פתחו לי שערי צדק", הוא השער להשם. ואף מי שנותן נדבות להחזיק ידי לומדי תורה יזכה לטובת העולם הבא, ויהיו על פתחיו כל מגדים, "חדשים גם ישנים" - דהיינו הנדבות שכבר עשה האדם עם אותן שעושה מחדש, הכל נגנז לו אוצרות למעלה. וזה שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד השם יאספך": הצדקות הולכות לפניו וממתינות לו שם על פתח גן עדן. וכן מה שכבר עשה מזמן ועוד לא קיבל עליו שכר - הכל גנוז למעלה, ויקבל שכרו מושלם בעולם הבא.
ובזה יובן מה שאמרו במדרש על פסוק זה: אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם צופנים לי ואני צופן לכם. אתם צופנים לי במצוות ומעשים טובים, ואני צופן לכם אוצרות מלאים מכל הטובות שבעולם. אמר רבי אבא בר כהנא בר יודן: אלא דדידה אינון סגיאן מדידן - האוצרות שהקדוש ברוך הוא צופן לנו גדולים ממה שאנו צופנים לו, הדא הוא דכתיב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך". "צופנים" היינו שומרים, דבר צפון הוא דבר שמור: אתם שומרים לי מצוות ומעשים טובים, ואני שומר לכם את השכר.
וקשה: מה בא בר יודן להשמיענו? פשיטא שאוצרותיו של הקדוש ברוך הוא הם יותר ממה שאנו עושים - וכי היינו חושבים שמה שאנו עושים גדול ממה שהשם נותן? והרי מידה טובה מרובה, ומה יש לנו כבר? כל העולם כולו שלו, ובוודאי שמה שיש לו לתת אין לו ערך ודמיון למה שאנו עושים. ומה צורך ללמוד דבר זה מן הפסוק "מה רב טובך"? פלא פלאים.
ויש לומר, דאיתא במדרש "מי הקדימני ואשלם" - מי עשה צדקה לפני קודם שנתתי לו מעות. אלו דברי איוב בפרק מ"א, והמדרש מונה: מי מל את בנו קודם שנתתי לו בן, מי הקריב לפני קורבן קודם שנתתי לו שה, מי קבע מזוזה קודם שנתתי לו בית, מי עשה מעקה קודם שנתתי לו גג. ובפרק קמא דבתרא (בבא בתרא ט') אמרינן: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" - משום דרודף צדקה ימצא צדקה? וכי זו ברכה, שיהיה עני ויתנו לו צדקה? אלא לומר לך, כל הרודף צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות צדקה. ורב נחמן בר יצחק אומר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להם צדקה, כדי שיקבל עליהם שכר. לא נרקומן שבא לקחת צדקה בשביל המנה שלו, אלא אברך נזקק באמת, שמחפש לחם לפי הטף כדי לשלוח ילדיו לתלמוד תורה - אלו עניים מהוגנים. ולמדנו מכאן שכאשר אדם פעל פעולה, מן השמיים מוסיפים לו אפשרות לפעול עוד פעולות מאותו סוג.
אגב, אזכיר כאן דבר: סימוני דפי הגמרא הם רק מן הדורות האחרונים. אצל הקדמונים לא היו סימוני דפים כלל, כל אחד כתב את הגמרא בפורמט שנוח לו, ולא היה פורמט אחיד. מדפוס וילנא, דפוס האלמנה והאחים ראם, סודר פורמט קבוע, ומאז כשאומרים דף פלוני - אצל כולם הוא באותה צורה. היה מי שניסה לשנות זאת ולא החזיק, לא השינוי ולא הש"ס שלו. גם כששוטנשטיין הוציא ביאור, הדפיס אותו דף שוב ושוב ולא סידר את הגמרא מחדש. פעם שאלו אדם: למדת ש"ס? אמר: בטח, למדתי עשרת אלפים דף. אמרו לו: אין בש"ס עשרת אלפים דף! אמר: למדתי עם שוטנשטיין... ולכן הקדמונים תמיד כותבים "סוף פרק זה", "תחילת פרק זה", ולא דפים. וזהו "בפרק קמא דבתרא", שנשמע כסתירה - אבל הכוונה הפרק הראשון של מסכת בבא בתרא, והוא בדף ט'.
ומעתה, אומר הזרע שמשון, הוה סלקא דעתן שבצדקה הראשונה שעושה האדם לא יקבל עליה כל כך שכר, לפי שהמעות אינם שלו, שהרי ניתנו לו מאת המקום, על דרך "מי הקדימני ואשלם". וכדי שלא להיות כפוי טובה לפניו שנתנם לו ולא לאחר, כך חובתו וכך יפה לו לעשות מהם צדקה. אבל בצדקות השניות, שעושה אותן ממעות שהם שלו וראויים לו ממש ולא לאחר - לפי שכביכול מחויב הקדוש ברוך הוא להמציא לו מעות - יהיה שכרו מרובה יותר.
ונמשיל משל: אב שנתן לילד שקית סוכריות ואמר לו חלק לאחים, ואכן חילק - איזה "כל הכבוד" יש כאן? אני הבאתי לך את הסוכריות לחלק. אבל אם הבאתי לו שקית סוכריות בשבילו, והוא לקח וחילק לאחים - באמת כל הכבוד לו. וכך היה מקום לומר שעל הנתינה הראשונה, שהיא ממה שהשם נתן לו לחלק, שכרו מועט, ואילו על הצדקות שאחר כך, שהן ממעות שכבר מגיעים לו - שכרו מרובה. ולכך אמר "חדשים גם ישנים" - שניהם שווים לטובה, "דודי צפנתי לך" - שהקדוש ברוך הוא צופן לנו את שכרן של שתיהן במידה שווה.
וכל זה היא סברת רבי אבא, המכוונת לסברת רבי יצחק דפרק קמא דבתרא, ש"ימצא צדקה" רצה לומר שהקדוש ברוך הוא ימציא לו מעות. כלומר: אחרי שעשה צדקה במעות, השם ממציא לו עוד מעות, והיה מקום לומר שאותן מעות שהומצאו לו כבר "מגיעות" לו ועליהן שכר מושלם, ועל הראשונות - שהיו משל השם - לא. ובא הכתוב ואמר "חדשים גם ישנים": גם על מה שניתן לו מראש כביכול משל השם, וגם על מה שנתן אחר כך ממה שמגיע לו - על שניהם יקבל שכר מושלם.
אומנם בר יודן סבירא ליה כסברת רב נחמן בר יצחק, שהקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם מהוגנים. ולפי זה "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" היינו שיזכה לתת צדקה לאנשים מהוגנים. ואם כן, ה"ימצא צדקה" אינו רק בצדקה השנייה אלא כבר בפעם הראשונה שהוא נותן - שכבר אז הקדוש ברוך הוא זימן לו עניים מהוגנים. נמצא שבין בצדקה הראשונה ובין באחרונות, בכולן יש חלק של הקדוש ברוך הוא הנותן מקום לבני אדם לזכות. וזהו "ודידה עדיפא מדידן" - כלומר, החלק שהוא נותן טוב לנו יותר מן המעות שזכינו בהן בצדקות הראשונות. שהרי מה שאנו עשינו, ייתכן שנתנו לאדם שאינו מהוגן, ואילו מה שהוא עשה - שזימן לנו עני מהוגן - הוא דבר עוצמתי הרבה יותר, שעל ידו נעשית מצוות הצדקה בשלמות. ואמנם אף בצדקה לעני שאינו מהוגן יש שכר: רק כששניהם לוקים, שהנותן אינו מכוון לשם שמיים והמקבל אינו הגון, אין מקבל שכר; אבל אם כיוון לשם שמיים, או שהעני מהוגן אף שלא כיוון - יש שכר. ומכל מקום, כשאנו מכוונים לשם שמיים והשם זימן לנו עני מהוגן, מה שהשם עשה עדיף מן הצדקות הראשונות.
וזהו "פעלת לחוסים בך" - לא כתיב "נתת", אלא "פעלת", ושמע מינה שמלבד הנתינה צריך פעולה ממש, פעולה בבני אדם. כלומר, חוץ מן הנתינה שהשם נתן לנו את המעות, הוא גם המציא לנו עני מהוגן - ואין זה דבר פשוט. וכדאמרינן בפרק ד' דסוכה: שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ, תלמוד לומר "מה יקר חסדך אלוקים". ופירש רש"י: כל הבא לקפוץ לעשות צדקה - ממציאים לו אנשים מהוגנים. ומה כאן כל כך יקר? לכאורה תלך ברחוב ותמצא בלי סוף נזקקים לתת להם. אלא ה"יקר" הוא שתזכה לאדם הגון - וזה דבר נדיר ואינו מצוי. ועל נקודה זו נאמר שמה שהשם עשה עמנו גדול ממה שאנו עשינו: שאנו נתנו לאדם שאפשר שאינו מהוגן, והוא זימן לנו עניים מהוגנים והפך את המצווה לדבר גדול הרבה יותר. וזהו "מה רב טובך" - חסד רב שהשם עשה עמנו בעצם העניין הזה.
"הדודאים נתנו ריח" - יששכר וזבולון. זבולון נותן בפיו של יששכר והתורה רבה בישראל, ולכן נקט הכתוב לשון ריח ולא טעם: אף שהטעם מרמז לתורה, השכר שמקבל המחזיק בעולם הזה הוא טובה מעין העולם הבא, ושכר העולם הבא נמשל לריח. משום כך עושרו של זבולון ממדינת הים היה בו ברכה ולא שלטה בו עין הרע, שכן שכר שאינו מן העולם הזה אין עין רעה שולטת בו. ו"על פתחינו כל מגדים" בא להרגיע את התומך שלא יחשוש שנתמעט חלקו למעלה: הכל צפון ושמור לו על פתח גן עדן, "חדשים גם ישנים" - הנדבות הראשונות שנתן ממה שנתן לו השם, והאחרונות שנתן ממה שכבר מגיע לו, שניהם שווים לטובה. ועוד למדנו שהקדוש ברוך הוא אינו רק מזמן לאדם מעות לצדקה, אלא גם מזמן לו עניים מהוגנים שבהם המצווה נעשית בשלמות, וזהו "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך".