בשיעור זה נעמוד על פסוק אחד מפרק ז' של שיר השירים, לאור דברי בעל זרע שמשון (שיר השירים, מאמר י"ד, עמוד קס"ז). מאמר קצר הוא, ואף על פי כן טמון בו יסוד גדול בעבודת ה': מהו הדבר שבאמת מוצא חן בעיני הקדוש ברוך הוא.
"מה יפו פעמיך בנעלים" - יופיים של עולי הרגל
מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת־נָדִיב, חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן׃ (ז, ב)
הגמרא בסוכה (מ"ט) דורשת את הפסוק: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" - מה יפו פעמיהם של ישראל בשעה שעולים לרגל. "פעמיך" הוא לשון צעדים, כמו "פעמי משיח" שפירושו צעדי המשיח. כלומר, הנוי המיוחד של כנסת ישראל מתגלה דווקא בצעדיהם של ישראל העולים לרגל, והם נקראים "בת נדיב" - בתו של אברהם אבינו, כדרשת חז"ל.
ראיה מהלכות ערב פסח וחול המועד
בעל זרע שמשון מביא ראיה לעניין מן הגמרא בפרק רביעי בפסחים: רבי יוסי בר יהודה אומר "אף הרצענים". יש לנו הלכה שאין עושים מלאכה בערב פסח, אך שלושה בעלי מלאכה קיבלו כביכול "אישור עבודה" גם בערב פסח, ואחד מהם הם הרצענים - הסנדלרים, העושים את הרצועות ואת המנעלים. ומדוע? משום שבאותם ימים היו עולים לרגל כפשוטו: לא היו רכב ואוטובוס, אלא הלכו ברגליהם ובנעליהם, והמנעלים היו נקרעים וזקוקים לתיקון. לפיכך הותר לרצענים לעבוד אף בערב החג, כדי לתקן את מנעליהם של עולי הרגל.
וכן פירש הברטנורא, שכן עולי רגלים מתקנים מנעליהם בחול המועד - התירו להם לעבוד בערב החג, והתירו להם לעבוד אף בחול המועד.
הרבותא שבפסוק
ומשום כך, אומר בעל זרע שמשון, בא הכתוב ואמר: אף על פי שכשאתה עולה לרגל אתה נצרך לעשות מלאכה בחול המועד לתקן את המנעלים - זו הרבותא. שהרי היה מקום לומר: אם העלייה לרגל גוררת אחריה אילוץ של מלאכה, ובעקבותיה מתירים את פעולת הרצענים בערב החג ובחול המועד, שמא אין העלייה הזאת נחשבת דבר כל כך משובח. על כך אומר הכתוב: עם כל זה - "מה יפו פעמיך". דע לך שיפו פעמיהם של ישראל העולים לרגל, ואף שהדבר מצריך מלאכה של הרצענים, יש בעצם העלייה לרגל נוי מיוחד.
מה באמת יקר בעיני ה' - דברי רבי שלמה זלמן אוירבך
אם כבר הזכרנו את הפסוק הזה, נזכיר מה שאומרים בשם רבי שלמה זלמן אוירבך. פעם פנה אליו אדם וסיפר על הקשיים וההתמודדויות שיש לו, וכמה היה רוצה שיסורו ממנו כל הקשיים ויוכל לעבוד את ה' מתוך מנוחה ומתוך שלווה. הביא לו הרב את הפסוק "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" - מה יפו פעמיהם של ישראל בשעה שעולים לרגל. ושאל אותו: אילו היו שואלים אותנו מהי נקודת הפסגה בעלייה לרגל, מה היינו אומרים?
היינו אומרים: הנה הם עומדים בבית המקדש, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים; שומעים את שם ה' המפורש היוצא מפי הכהן הגדול אחר שנתקדש בסילודין; רואים את לחם הפנים שמוציאים להם הכהנים ומראים להם שהוא חם ביום הילקחו; עומדים בבית המקדש ורואים שכינה; ורואים את הלשון של זהורית האדומה שהלבינה. יש הרבה מה לראות בבית המקדש, כדי להגיע להתעלות גדולה מאוד ולזכות על ידה לחביבות גדולה בעיני השם יתברך.
ואף על פי כן, כאשר הקדוש ברוך הוא מתפעל מיופיים של ישראל, אין הוא אומר "מה יפה התכנסותך בבית המקדש". הוא אומר: "מה יפו פעמיך בנעלים". היקר והחשוב בעיני ה' הוא דווקא דרך החתחתים, המאמצים והיגיעה - זה שהאדם קרע את מנעליו בדרכו לעלות לרגל. זה ה"מה יפו", וזה המוצא חן בעיני השם יתברך.
ומכאן התשובה לאותו שואל: אתה מבקש שהקדוש ברוך הוא יסיר ממך קצת קשיים כדי שתוכל לעבוד את ה' במנוחה? והרי דווקא זה מה שמוצא חן בעיניו - היגיעה והטרחה והמאמץ שעשית לכבוד הבורא יתברך. היפה והנאה בעיני ה' הוא ה"פעמיך", הצעדים, המאמצים שהשקעת כדי להגיע, ולא עצם העניין שהגעת וכבר אתה נהנה מזיו השכינה. "פעמיך בנעלים" - המאמץ שעשית כדי להגיע אל בית המקדש, הוא היקר ביותר בעיני הבורא יתברך.
לסיכום: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" נדרש על יופיים של ישראל בשעה שעולים לרגל. בעל זרע שמשון מלמד, מדין הרצענים שהותרו במלאכה בערב פסח ובחול המועד לצורך תיקון מנעלי עולי הרגל, שאף שהעלייה לרגל גוררת טורח ומלאכה - אין בכך פגם, ואדרבה "מה יפו פעמיך". ומכאן היסוד הגדול: הקדוש ברוך הוא אינו משבח את רגע ההגעה והעמידה בבית המקדש, אלא את הצעדים ואת הנעליים הקרועות - את היגיעה, הטרחה והמאמץ שאדם משקיע לכבוד בוראו. דווקא ההתמודדות עם הקשיים היא היופי שבעבודת ה'.