אנו עומדים בספר זרע שמשון על שיר השירים, במאמר הי"ג, ועוסקים בפסוק שבפרק ד': "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ". לכאורה יש כאן כפילות מיותרת, ומכאן צומח כל הביאור הנפלא של בעל זרע שמשון.
כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃ (ד, ז)
שואל הרב: אם היא כולה יפה, פשיטא שאין בה מום. מהו "כולך יפה"? הכוונה שבכל חלק וחלק מגופך את יפה. ואם כן ממילא אין בך חיסרון, שהרי לא שייך לומר "יפה" על דבר שאינו מושלם - אי אפשר לומר שרגלה יפה אם היא קצרה. אם כן, מרגע שנאמר "כולך יפה", ברור שמום אין בך, ולמה הוצרך הכתוב לכתוב זאת?
ויש לומר, על פי הגמרא בסוף פרק ט' דנדרים. מעשה באדם אחד שכנראה רב עם אשתו, ואמר לה: "קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שבך לרבי ישמעאל ברבי יוסי". "קונם" הוא לשון קורבן - כלומר "אני וכל ענייניי אסורים עלייך כקורבן". זה הלשון שהיו משתמשים בו אז, וכמו שאנו אומרים ביום הכיפורים "קונם, קונח, קונס" וכיוצא בזה, שכולם לשונות של קורבן. שהרי כדי לנדור צריך להתפיס בדבר הנדור או בדבר האסור, וכאן הדבר האסור הוא הקורבן.
ומהו "מום יפה שבך"? מפרש רש"י: לפי שהיו בה מומים הרבה, אמר לה בלשון זו - אם יש בך שום דבר יפה. אומנם הלשון קצת קשה, שהיה לו לומר "תראי דבר יפה שבך", אלא שרצה לומר כאילו אין בך שום דבר יפה, הכול רק מומים, אז לפחות תראי איזה מום שהוא כן יפה. על כל פנים, התנה שתראה לרבי ישמעאל ברבי יוסי דבר יפה שבה, ואז תוכל לחזור לביתה.
באו ושאלו את רבי ישמעאל ברבי יוסי כיצד אפשר להשיב את האישה לביתה. אמר להם: שמא ראשה נאה? אמרו לו: סגלגל - עגול ככדור ומכוער. שמא שערה נאה? אמרו לו: דומה לאניצי פשתן, אגודות של פשתן סרוק. שמא עיניה נאות? אמרו לו: טרוטות הן. שמא אוזניה נאות? אמרו לו: כפולות הן, מרוב גודלן הן נכפפות ונכפלות. שמא חוטמה נאה? אמרו לו: בלום הוא, מכווץ ונראה כסתום. שמא שפתותיה נאות? אמרו לו: עבות הן. שמא צווארה נאה? אמרו לו: שקוט הוא, קצר ושקוע, כמעט בלי צוואר. שמא כריסה נאה? אמרו לו: צבה, נפוחה. שמא רגליה נאות? אמרו לו: רחבות כשל אווז.
לבסוף אמר להם: שמא שמה נאה? אולי לפחות יש לה שם יפה? אמרו לו: יש לה שם נהדר - לכלוכית שמה.
אינני יודע מה חשב האב כשעלה לתורה וקרא "ושמה בישראל לכלוכית". ובאמת יש הרבה אנשים שאני תמה מה חשבו לעצמם כשקראו שם לילדיהם. יש מי שקרא לבתו "אוחזת ענף עץ שקד", ויש מי שקרא לבתו "נפש יקרה שנולדה בערב שבת בין השמשות" - עם שם כזה, עד שהיא חוצה את הכביש נוצר פקק. ויש הקוראים כל מיני שמות מן העבר, ואם אינך ממשפחה שזה המקובל בה, למה לענות את הילד? רק משום שיש לך סבתא בשם כזה? קרא לילד שם שני. למה לקרוא לילדה שם שיצחקו עליה בבית הספר? גדולי ישראל היו נגד העניין הזה, והיו אומרים שלא יקראו לו בשם הראשון אלא בשם השני, ושיקראו לילד או לילדה בשם שלו, כדי שלא ירגיש נרדף כל ימיו בעקבות שמו.
על כל פנים, כששמע רבי ישמעאל ברבי יוסי שלכלוכית שמה, אמר להם: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת בשאר מומים. כלומר: הנה מצאנו בה דבר יפה - שמה! השם מתאים לה בול, שהרי היא מלוכלכת במומים, והשם נאה לה והיא נאה לשמה. מפרש רש"י: זה השם יפה לה, והיינו ודאי "מום יפה שבה". עכשיו מובן היטב הצירוף "מום יפה": השם עצמו הוא מום, אבל הוא יפה, מפני שהוא בהתאמה גמורה לכל שאר מומיה.
ולכן אמר הכתוב "כולך יפה רעייתי", וכדי שלא תטעה לומר שהיופי הזה הוא כיופיים של המומים, הוסיף: "ומום אין בך". כלומר, יופייך הוא יופי ממש, ולא שיש לך מומים יפים. אמור מעתה: אילו נאמר רק "כולך יפה", היה מקום לומר שיש בה דברים יפים כשמה של לכלוכית; על כן בא הכתוב ומדגיש - לא כן, אלא מום אין בך כלל.
אלא שעל ביאור זה יש להעיר: הפסוק מדבר על יופי כפי שהוא מכונה בלשון בני אדם, ומדוע הייתי חושב ש"כולך יפה" הוא כיופיה של לכלוכית, עד שיצטרך הכתוב להפקיע זאת? הרי אין זו ההבנה הפשוטה כלל, ומה צורך לכתוב להוציא מדבר שמעיקרא לא היינו חושבים כך.
אי נמי, אומר הרב זרע שמשון: ידוע שהעושה תשובה מיראה - זדונות נעשים לו כשגגות, והשב מאהבה - נעשות לו כזכויות, כמסקנת הש"ס בפרק ח' דיומא. ומדאיצטריך קרא לומר שהיא יפה, שמע מינה שהיה סלקא דעתך שאינה יפה. ולמה? לפי שהיו לה עבירות מתחילה, אלא ששבה בתשובה.
מזה שהכתוב צריך לומר "כולך יפה רעייתי", משמע שהיה צד לומר אחרת - כי התלכלכה בעבירות. ואם כן, מדוע הוא אומר עתה שהיא יפה? בעל כורחך משום שעשתה תשובה. כיוון שכנסת ישראל שבה בתשובה, אומר לה הקדוש ברוך הוא: כבר אין בך עבירות, כולך יפה רעייתי.
אלא שעדיין ייתכן שהיא יפה ואינה בתכלית היופי, שהרי אם התשובה הייתה מיראה - הזדונות נהפכו לשגגות בלבד. לכן מיד מוסיף הכתוב "ומום אין בך": שאין לך אפילו שגגות, לפי שתשובתך הייתה מאהבה, והתשובה מאהבה מנקה לחלוטין והופכת את הזדונות לזכויות, עד שלא נשאר בך אפילו מום של שגגות, אלא הכול נהפך לזכויות.
אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃ (ד, ח)
וכך מסיים הכתוב, ומהו הכפל "איתי מלבנון... איתי מלבנון"? אלא שלבנון רומז לליבון העבירות, כמו שפירשו רבותינו זיכרונם לברכה. וחז"ל אומרים שבית המקדש נקרא לבנון - מלבד שהביאו את הקרשים מארזי הלבנון, גם מפני שמלבין עוונותיהם של ישראל. מעיקרא "איתי מלבנון כלה" - ליבון העבירות מיראה, ואחר כך "איתי מלבנון תבואי" - ליבון מאהבה.
כלומר: "איתי מלבנון כלה" - את הכלה באה איתי מן הליבון, שהרי עשתה תשובה. אבל שמא רק תשובה מיראה, ועדיין נותרו שגגות? לכן חוזר ואומר "איתי מלבנון תבואי" - את תבואי איתי, בצמידות גדולה להשם יתברך, שזו תשובה מאהבה ממש, המחברת את האדם אל הקדוש ברוך הוא. נפלא מאוד.
נוסיף כאן מה שמביאים בציונים ומקורות: מכאן רואים שהיו כאן שני מיני תשובה - "איתי מלבנון כלה" תשובה מיראה, ואחריה "איתי מלבנון תבואי" תשובה מאהבה. וזה מתאים למה שכתוב בספרים הקדושים, בחובות הלבבות ועוד, שקודם כול צריך להקדים את היראה ואחר כך את האהבה, ושהאדם צריך את שתי המידות גם יחד. לא יאמר אדם "הגעתי לאהבה ואיני צריך יראה", שכן על ידי היראה אינו מבעט.
וכשיש אהבה בלבד, פעמים רבות הקרבה יוצרת חיבור קרוב מדי שמאבד את המורא: מאבדים מעט את הדיסטנס ומעט את הכבוד, וכיוון שאני אוהב - אני מרשה לעצמי. ומעניין מאוד: האנשים שבהם אדם פוגע יותר מכול הם דווקא הקרובים אליו ביותר. במי פוגע אדם הכי הרבה? באשתו, והאישה בבעלה. מפני שכלפי הבוס לא נעים לי, אבל כלפי אשתי אין לי מה להסתיר, ולה אין מה להסתיר ממני. לכן צריך שתהיה גם יראה וגם אהבה: "איתי מלבנון כלה" - תחילה יראה, ואחר כך "איתי מלבנון תבואי" - בחינת האהבה, והדבר צריך לבוא בהדרגה.